חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קנה

ורצון שיהי' רצון שלהם נקרא רצון. רק לענין כתיבה לשמה שאין צורך לרצון רק כוונה ומחשבה לעשות הדבר לשמה בזה מהני עומד על גביו כו'. וא"כ בשלמא הכל כשרין לכתוב אפילו חרש שוטה וקטן היינו דכיון שגדול עומד על גביו וכותבין לשמה ובציוי הבעל דהא הבעל ציוה להם. אבל כשהבעל עצמו כותב כשהוא שוטה אם כן ניהו דגדול עומד על גביו וכותבו לשמה מ"מ הוי ככותב לשמה שלא בציוי הבעל דהא הרצון של עצמו אינו כלום אז דלענין זה לא מהני עומד על גביו. ואם כן הוי ככותבו אחר לשמה שלא בציוי הבעל ושלא מדעתו דקי"ל דהגט בטל וכן בהנ"ל הוי כותב שלא מדעתו כיון שאין דעתו כלום. וממילא לא מהני אף דעומד על גביו וחשיב לשמה כיון שהוא בלא ציוי כנ"ל

אמנם י"ל להיפוך להפוסקים דבעי שליחות בכתיבה א"כ י"ל דהא דבעינן ציוי הבעל דוקא אינו משום דבלאו הכי לא חשיב לשמה רק משום דאף דהוי לשמה בטל משום דבעי שליחות. וכן מבואר להדיא בדברי הפוסקים מכל הראיות שהביאו דבעי שליחות עיין שם. וא"כ כאן כשכותבו הבעל בעצמו ולענין לשמה מהני גדול עומד על גביו. וא"כ אף שלא מדעתו וציויו ג"כ כשר כיון שהוא לשמה ובזה לא שייך למיפסל משום שליחות כיון שכותב בעצמו והוי שפיר לשמה ומהני. רק מטעם הראשון יש לפסול דכיון שאינו ראוי לגירושין לא נקרא לשמה. אך גם זה אינו מוכרח די"ל דוקא באשה דעלמא שאינה אשתו כלל בשעת כתיבה מה שאין כן בזה שהוא בעלה רק דבר אחר גורם שא"י לגרש. וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב גבי יבמתו לפי שאינה אשתו גמורה כו' הוי ספק. והא גם שם לא מהני הגירושין כלל קודם הביאה ואע"פ כן הוי ספק אף שאינו ראוי לגרש בשעת כתיבה. וע"כ הטעם כנ"ל לפי שאינו אשתו כלל כו' מה שאין כן ביבמה שזקוקה וממילא גם בשוטה אינו מוכרח כנ"ל. גם בקורדייקוס דסמי' בידן י"ל דדמי ליבמתו כיון שהוא בידו ומהני לענין לשמה והוי ספק. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל באמר כתבו מקודם שכשר מה"ת כנ"ל

עוד י"ל דלא מהני בהנ"ל למה שכתב הרשב"א ז"ל פ"ק דחולין אהא דמאן תנא כו' דדוקא בכתיבת הגט דמהני שליחות לכך מהני גדול עומד על גביו ג"כ דנעשה שליח הבעל על הכוונה מה שאין כן בחליצה דלא מהני ע"י השליח לא מהני גדול עומד על גביו גם כן דהוי רק מטעם שליחות עיין שם. וא"כ כשהבעל בעצמו שוטה דלא מצי משוי שליח שוב לא מהני גדול עומד על גביו ג"כ שיהי' נקרא כוונה לשמה והוי כמו בחליצה ודוקא בהא דהכל כשרין כו' שהבעל בן דעת כנ"ל. אך התוס' חולקין על סברא הנ"ל ומחלקין דבכתיבת הגט כיון שכותב שמו ושמה ושאר דברים ניכר יותר שכותב לשמה ומהני עומד על גביו אף בשוטה ועדיף מחליצה עיין שם. ועדיין צריך להתישב בדבר כנ"ל. אי ודאי בטל מן התורה או ספק

והנה בזה שצריך שיהי' בדעתו בשעת ציוי נראה ב' טעמים. א' דהא בעינן שיצוה ברצון ואי לאו הכי לא הוי שליחות ולא לשמה וכיון דלאו בני דיעה לא מהני אף אם הי' יכול לעשות בעצמו. ב' משום כל מילתא דלא מצי עביד השתא בשעת ציוי לא מצי משוי שליח כמבואר בש"ס נזיר י"ב וכיון שבעצמו אינו יכול לכתוב אז לפי שאינו ראוי לנתינה או שאר טעמים כמ"ש ממילא לא מהני הציוי ג"כ אף לכתוב אחר שנשתפה ולהפ' דלא בעי שליחות שייך רק טעם הא' כנ"ל. ויש נפקא מינה בין ב' הטעמים היכא שהי' הבעל פיקח רק האשה היתה שוטה בשעה שציוה לכתוב דלטעם א' מהני דהא הוא בן דעת וממילא כשנתפקחה יכולין לכתוב ולטעם הב' גם בזה לא מהני כיון דקי"ל שוטה אינה מתגרשת מן התורה דמשלחה וחוזרת עיין שם [יבמות קי"ג ע"ב]. א"כ לא מצי למעבד בשעת ציוי דג"כ אינו ראוי לנתינה ולא יועיל הכתיבה ולא מהני השליחות כנ"ל. ועיין בהגהות משנה למלך שם פ"ו מה"ג. ונראה שהוא ספק גט בכהאי גוונא דהא להפוסקים בעי שליחות בכתיבה לא שייך טעם הנ"ל. גם לטעם הרמב"ם משום לשמה באשה דעלמא יש לחלק כמ"ש לעיל. ואפילו כתבו הגט כשהיתה שוטה ונתנו כשנתפקחה יש להסתפק

(ב) וכן השיכור שהגיע כו' אין כותבין כו'. היינו אפילו אם כתבו הגט בטל מן התורה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כאן ופרק כ"ט מהלכות מכירה דהוא כשוטה וכקטן פחות מבן ו' שנים שאין מעשיו כלום כיון שעושה ואינו יודע מה עושה עיין שם. וכן פ"א מה' נזירות כתב שאם נדר בנזיר אינו כלום עיין שם. ואינו ספק כלל וכן כתב הריא"ז ריש פרק מי שאחזו דאפילו ריח הגט אינו עיין שם

והנה לכאורה משמע קצת להיפוך מש"ס עירובין ס"ד דתניא שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה או מלקות ממיתין ומלקין אותו כו'. אמר ר"ח לא שנו אלא שלא הגיע לשיכרותו של לוט אבל הגיע פטור מכלום ע"ש. וא"כ למה נקיט דפטור היינו ממיתה ומלקות דבזה אפי' מס' פטור הו"ל למינקט דאין ממכרו מכר ויכולין להוציא מיד הלוקח כיון דהוי ודאי ואפשר לומר דזה רבותא טפי דחזינן לענין לשמה ושאר דברים מהני גדול עומד על גביו. ואם כן במיתה ומלקות דצריך התראה אם כן העדים שהתרו בו הוי גדול עומד על גביו דהא מלמדים ומזהירים אותו והוי ס"ד דחשיב בן דעת וחייב קמ"ל דמ"מ פטור דמ"מ דעת ורצון שלו לא מיקרי דעת כלל ודוקא לענין לשמה מהני גדול עומד על גביו וכמ"ש לעיל. וכמו פיתוי קטנה דקי"ל אונס הוא שאינו נקרא רצון כמו כן בהנ"ל. והוי שפיר רבותא טפי משאין ממכרו מכר. וזה לא רצה להאריך שאינו מכר אף בגדול עומד על גביו שלא נזכר כלל. או דס"ד כיון דקיבל עליו התראה נחזיקנו טפי לבן דעת קמ"ל. וכן בקדושין כתב הרמב"ם ז"ל דלא הוי קידושין בהגיע כו' אלא שכתב ומתישבין בדבר כו' היינו לידע בבירור שהגיע אבל אם ידוע בבירור אין חוששין כלום כן כתב הג"פ. וכן בגט מתישבין בדבר לענין לקולא שיהי' בטל ודאי לפסול לכהונה וכהאי גוונא או בציוי לכתוב ונשתכר אחר כך והגיע כו' ואמר אל תכתבו כו' ג"כ צריך להתישב דאם לא הגיע הגט בטל בודאי. אבל אם הגיע לא הוי חזרה כלל. וכן כתב הח"מ וב"ש סי' מ"ד לענין קידושין דמתישבין היינו אם הגיע כו'. וצ"ע לעניית דעתי אם יש לסמוך ע"ז להשוות אותנו לבקיאין ולהקל בהגיע כו' ופשוט לשון הרב המגיד פ"ד מה"א שהרמב"ם ז"ל מחמיר בערוה החמורה אף שנדמה לנו שהגיע עיין שם ומה שפירש הג"פ דמשום ערוה החמורה נצרך להתישב ולידע בודאי שהגיע עיין שם. נראה דוחק. דלמה לנו ערוה החמורה ולמה לא כתב כן פ"א מה' נזירות ג"כ שמתישבין דהא פשיטא שגם שם צריך לידע הבירור שהגיע כו' ואל"ה ספיקא לחומרא וע"כ דכוונתו כאן אף שדומה לנו שהגיע. ואפשר דשם בנזיר יכול לידע בעצמו ונאמן על זה מה שאין כן בקדושין וגירושין כו'. ומ"מ צ"ע

והיכא שציוה לכתוב ואח"כ נשתכר והגיע לשכרותו