חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קנא

עוד י"ל הטעם דלא מהני שלא בפניו. דהנה בש"ס גטין כ"ט מבעיא ליה אי מצי משוי שליח שלא בפניו או דוקא בפניו ומדברי הרי"ף ורמב"ם פ"י מה"ג מבואר דהאיבעיא הוא על כל שליחות אם יכול לעשות שלא בפניו ופשוט דמשוי שליח שלא בפניו ע"ש ובב"י לקמן סי' קמ"א. ולכאורה אינו מובן האיבעיא מה טעם לא יועיל שלא בפניו. וי"ל דהנה שליחות הוא דבר הנגמר בדיבור כשממנה אותו שליח נעשה בזה שלוחו. אבל צריך שהשליח יתרצה להיות שלוחו. ונראה דאם עשה לא' שליח לקדש או לגרש והשליח אמר שאינו רוצה להיות שלוחו נתבטל השליחות ואף שאח"כ רצה השליח וקידש או גירש לא מהני כלום כיון שכבר נתבטל. והדבר מבואר בש"ס ס"ג ריש התקבל דעקרי' שליח לשליחותי' להולכה לאכו' ופירש"י ז"ל אי נמי בתר הכי אמטיי' שליח ואימלך לא הוי גיטא כיון דמעיקרא לא קיבל עליו כו' ע"ש ומבואר להדיא כנ"ל דלא מהני. וא"כ לכאורה למאי דאמר בש"ס פ"ב דב"מ גבי כלך אצל יפות דלמא בעידנא דתרם לא הוי ניחא ליה דאף שעכשיו רוצה המשלח מ"מ כיון שתרם שלא בפניו שמא אז לא הי' ניחא ליה ולא אמרינן כיון דעכשיו רוצה גם אז הי' רוצה כיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ע"ש. וכן פ"ב דקדושין גבי נתרצה האב לא מהני אח"כ למפרע ע"ש. וא"כ לכאורה לא יועיל כשעושהו שליח שלא בפניו דאף שמתרצה לבסוף מ"מ שמא אז לא היה רוצה בשעה שעשאו שליח ונתבטל כנ"ל. אך ז"א דבשלמא התם בתרומה דצריך שיהי' חל התרומה ויהי' אז ניחא ליה כשתרם ואמרינן שפיר דלמא כו'. אבל כאן באמת אין השליחות חל למפרע רק כשנודע ומתרצה השליח ואז ניחא ליה ומהני כנ"ל

אך י"ל למאי דאמר בש"ס פ"ב דקדושין גבי התקדשי לי לאחר שאגרשיך דניהו דבידו לגרשה אין בידו לקדשה וכיון שצריך דעתה לא מהני דהוי כדבר שלא בא לעולם דמי איכא מידי דהשתא לא מצי עביד ולקמי' מצי עביד ע"ש. וא"כ י"ל גם בהנ"ל דאם אז לא היה רוצה השליח באמת א"כ אינו מועיל גם על אח"כ כיון דאז לא מצי עביד כנ"ל. ויש לדחות ואינו מוכח

ועוד למ"ש הר"ן ז"ל נדרים כ"ט גבי שור זה עולה לאחר ל' יום הקשה למה יהיה מועיל הא כלתה דיבורו וכמו משוך פרה זו ותקנה אחר ל' יום דלא מהני דכלתה משיכתו ודוקא בכסף מהני ע"ש וכן הקדש הנגמר בדיבור כלתה דיבורו אז והוי כמו משיכה ותירץ דאמירה לגבוה שאני ע"ש. וא"כ כאן בשליחות לכאורה אם אומר שלא יהיה שלוחו עד אחר ל' ג"כ לא מהני דכיון שהוא ג"כ דבר הנגמר בדיבור א"כ כלתה דיבורו אז כשיהי' חל כמו בהקדש וכאן לא שייך אמירה לגבוה כו'. והא דאמר גבי לא תיתביה ניהלה עד אחר ל' כו' דמהני. וכן פ' התקבל גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא כו' ע"ש. י"ל ג"כ דנעשה שלוחו מיד רק דהוי תנאי שלא יתן לה עד אז. אבל כאן שלא בפניו דאי אפשר שיחול השליחות מיד רק אז כשמתרצה ואז כלה דיבורו כנ"ל. רק שיהיה למפרע וזה אינו מועיל כנ"ל. וי"ל דלכך מיבעיא ליה אי מצי משוי שליח שלא בפניו. והא דפשיט דמהני שלא בפניו י"ל דמהני דבכה"ג יש ברירה ואמרינן כשנתרצה הוברר הדבר למפרע שחל השליחות וכמו בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דמהני למפרע כשנתרצה לבסוף ואף דקי"ל בדאורייתא אין ברירה מ"מ הא יש כמה חילוקים ע"ש וי"ל דבכה"ג מהני. והא הרמב"ם ז"ל פסק גם בתרומה דמהני כלך אצל יפות כו' כיון דחזינן השתא דניחא ליה ע"ש ולכך מהני שלא בפניו ג"כ כנ"ל

אמנם לענין כתיבה לשמה הא כתבו תוס' ריש פרק כל הגט דאף למ"ד יש ברירה מודה לענין לשמה דאין ברירה דצריך להיות מבורר לגמרי ע"ש. ולכך י"ל הטעם דבכתיבה לא מהני כשממנה שליח שלא בפניו כיון דילפינן מוכתב נה שאינו לשמה אלא א"כ כותבו הבעל או אחר בשליחותו א"כ צריך להיות מבורר שנכתב בשליחותו ובמינוי שלא בפניו הוא רק מטעם ברירה כנ"ל. ואף דשם הכתיבה קודם שנתברר וכאן בשעת הכתיבה כבר נתרצה ומבורר מ"מ כיון שאינו לשמה אלא א"כ בשליחותו א"כ זה עדיין אינו מבורר על למפרע שהועיל השליחות רק מטעם ברירה דאי אין ברירה אינו לשמה וא"כ עדיין אינו מבורר לגמרי ולכך לא מהני. וכמו באחין שחלקו דאף לאחר שחלקו אינם יורשין אי אין ברירה כנ"ל

ואף שיש לחלק קצת בין קנין או הקדש שהוא ג"כ לצאת מרשותו בזה דוקא שייך כלתה משיכתו או דיבורו כו' והיינו שאף שהתורה אמרה דקנין זה קולה היינו כשקונה בקנין זה אבל כשאינו קונה בו אין הקנין מהני כלל ואיך יועיל על אחר ל' כיון שבשעה שעשה הקנין לא קנה. משא"כ בשליחות אין הקפידא כלל על עשיית השליח רק כשעושה השליח הדבר בשליחות המשלח הוי כמותו ולכך לא שייך כלתה דיבורו. אך ז"א דא"כ עשאו שליח כשהיה קטן והגדיל בשעת עשיית השליחות דקי"ל דלא מהני כמבואר במשנה כ"ט קיבל כשהי' קטן והגדיל כו' ע"ש. וע"כ דבשעה שעושה אותו שליח צריך שיגמר בדיבור זה יהי' נעשה שלוחו ואל"ה לא מהני והוי דיבור זה כמו בהקדש כנ"ל דשייך כלתה דיבורו ואתי שפיר כנ"ל. ומ"מ יש לחלק דגם שלא בפניו נעשה מיד שלוחו. ואינו מוכרח כנ"ל

(כד) ולעדים ויחתמו כו'. הנה באומר אמרו על החתימה לחוד וכתב הגט כתבו בעצמם היה נראה דלדידן דקי"ל ע"מ כרתי אינו פסול רק מדרבנן דהא לא שינו ממה שאמר הבעל ואמרו לאחרים וחתמו וניהו דפסולין ג"כ מטעם מילי כו' מ"מ לא גרע מעדים פסולים וחתמו בלא ציוי הבעל לגמרי שאינו פסול אלא מדרבנן. אמנם מדברי תוס' גטין סוף התקבל ד"ה הא כתב הגט משמע דבכה"ג בטל מה"ת שהקשו שם דלר"מ הא אפי' מצאו באשפה כשר דעידי חתימה כרתי ומאי פריך על כתב הגט דמילי לא מימסרן כו' ותירצו חד תירוצא דסבר כר"א דעידי מסירה כרתי אי נמי ניהו דכשר מצאו באשפה מ"מ היכא שציוה הבעל מודה ר"מ שצריך לעשות ציויו ואפי' כת"י הוי מ"מ הוי כאומר בפירוש שיאמרו לסופר לכתוב ולא סגי הכא במצאה באשפה אפי' לר"מ עכ"ל. ונראה מדבריהם דאף דהא ניהו דאמר שיאמרו לסופר מ"מ הא באמת עשו כן ואמרו לסופר כו' ומה בכך דמילי לא מימסרן כו' וע"כ דכיון שציוה מגרע גרע וטעי וסובר דמהני שליחות ורוצה שיכתבו דוקא בשליחותו וכיון דמילי לא מימסרן שוב בטל לגמרי אפי' לר"מ כן כתב בס' פ"י שם. וממילא לדידן בחתימה הוא ג"כ כנ"ל דכיון שאמר אמרו רוצה דוקא בשליחות וכיון דמילי לא מימסרן שוב בטל מה"ת כנ"ל. וכן כתב בס' ת"ג לדבר פשוט דהגט בטל מה"ת באומר אמרו על החתימה מטעם הנ"ל ע"ש

אמנם לע"ד אין דבריהם נראין כלל. דאיך אפשר לומר דבלא ציוי הבעל לגמרי כשר מה"ת