חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג טו

דתנאי לא מהני ובמקום שאין כותבין באמת מותרת. ומקום שכותבין דלא ס"ד חסר לנשואין דלא ס"ד והוי ב' זנות לה"מ כמו האיסור דארוסה דבכלל גזירת חכמים דזנות כמ"ש רש"י. ואחר הנשואין אסור לשהות איסור גרידא. ובמלך נשאר ההיתר ממילא פילגש בלא קדושין כיון דהתקנה לא הי' רק איסור ארוסה דעל בלא קדושין לא הוצרך לתקן דמה"ת אסורה רק בקדושין א"כ כיון דעל המלך בפ"ע לא הי' התקנה ממילא נשאר ההיתר דבלא קדושין שמיוחדת ומותרת לו כנ"ל. וממילא גם בפילגש ע"י קדושין ג"כ לא שייך התקנה כיון שגם בלא קדושין מותרת לו לא גרע ע"י הקדושין ובפרט דאפשר ענין כתובה לא צריך כלל לגבי מלך דהא לא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר דאסורה לכל ולרבנן אף למלך אסורה

ומיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דכתב דרק למלך אבל הדיוט אסור בפילגש כנ"ל בין בלא קדושין מה"ת ובין בלא נשואין מדרבנן. וגם מיושב מה שלפעמים נקראו א"א בירושלמי אשת חמי' מותרת מדוד שנשא רצפה כו' דהיתה בקדושין כנ"ל. ופעמים שאינה נקראת א"א בפילגש בלי קדושין שגם אלו נקראים פילגשים כנ"ל. וזה שכ' הרמב"ם דאמה אחר יעוד מותרת להדיוט. והיינו כמ"ש דהא בעי הש"ס אי יעוד נשואין עושה אי אירוסין ומה היא הבעי'. ונראה הטעם כיון שמיעדה בע"כ רק להודיעה י"ל דלא צריך נשואין אחרים דכבר היא ברשותו לישאנה בע"כ ומיקרי בית אישה מה"ת. וא"כ אף דמסיק אירוסין עושה מ"מ בתורת פילגש בלא נשואין י"ל דמותרת ואינה בכלל האיסור דשאר ארוסה כיון שכבר ברשותו. ודמי לטעם הריב"ש מחוקי המלך כיון שיכול ליקח אותם בע"כ כנ"ל והרמב"ם יליף לה מהא דאמר בקדושין י"ט מצות יעוד מקדש אומר בפני ב' ה"א מאורסת כו' ונוהג בה מנהג אישות כו'. ולא הוזכר נשואין וחופה משמע דמותרת לו אחר היעוד. אף דלענין הפרת נדרים ושאר דברים אינה כנשואה כנ"ל

גם י"ל דגמר לה מריש קדושין גבי חופה קונה כו' דפריך מה לכסף שכן בע"כ והקשו תוס' מיעוד גם חופה בע"כ. ולרמב"ם א"ש דאין חופה ביעוד כנ"ל ולפ"ז א"כ בנשואין וחופה אינו מורה בתורת פילגש אף שלא כתב הכתובה עדיין דמ"מ אית לה כיון שהיא בחופה כנ"ל. אך טעמים הנ"ל דלא סמכה דעתה שייך אך מ"מ דברי הרמ"א שפיר שאינו מזיק מדינא דיעוד כשכותב הכתובה אח"כ דא"צ להיות ביחד דוקא ומה בכך שלא ס"ד עד שיכתוב מ"מ כשכותב אח"כ סמכה דעתה ומותרת לו וכמו בקנין עד שיתן דמים דקונה למפרע או משעה דס"ד ע"ש בר"ן. ובכנסה לחופה שתגמור אחר ל' י"ל דמהני לאלתר כמו דאין תנאי בחופה אין שיור. אך ז"א בלאחר אין בו דיני תנאי. אך דעכ"פ מהני אחר ל' ולא דמי למשוך כו' ולא תקנה עד אחר ל'. דכאן לא מקרי כלתה כו' דעדיין ברשותו קיימא וא"כ ממילא מהני עכ"פ משעה שכתוב הכתובה ומותרת לו ומיושב שפיר לשון ר"מ דכל הפוחת כ' בעילת זנות שעדיין לאן נגמר כשלא כתב דלא ס"ד ולא גמרה החופה עד שיהי' סמכה דעתה וממילא חשיב ב' זנות כמו ארוסה דבכלל ז' דפנוי' כמ"ש רש"י ז"ל. אבל לכתחלה ודאי קפידא להיות החופה בלא כתובה. גם הרשב"א ריש כתובות שכתב לשון הר"ן דאין איסור יחוד בלא כתובה ומ"מ סיים דלכתחלה צריך לכתוב קודם החופה

שוב ראיתי בסמ"ג שכ' להדיא כמ"ש לעיל דכיון דקי"ל אסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה לפיכך צריך לכתוב הכתובה קודם החופה כו' ע"ש. משמע להדיא כמ"ש דזה מיקרי שוהה אף בלא ביאה כנ"ל. וגם בנאבד צריך לכתוב לה מיד כ"כ שם ע"ש. אך בגמרא נדה (דף י"ב]. ובאין ושוהין עמהם וכו' בין ערה כו' דקאי לשון זה אביאה. אך כאן הלשון אפילו שעה א' משמע אף לשהות גרידא כנ"ל

(ג) והבעל נותן שכר הסופר. בטור כתב והבעל נותן כו' שחכמים תקנו כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו כו'. וכתב הב"י דאין זה טעם על שנותן שכר הסופר רק אדלעיל קאי ע"ש ודוחק. ונראה לפרש כפשוטו דהא בנותן מתנה המקבל נותן השכר ובכתובה מחייב עצמו במה שאינו חייב דהוי כמתנה. אך באמת הא גם בנא כתיבת הכתובה חייב ליתן לה מתנאי ב"ד. רק הכתובה היא דבל"ז אסור לשהות עמה והוי לטובתו כמ"ש הח"מ וב"ש. ושפיר כתב הטור דהוא נותן שכר החופר שחכמים תקנו כו' ואף בלא הכתובה גביא מתקנת חכמים והוי הכתובה לטובתו שיהי' מותר לבא עליה ונותן השכר כנ"ל

עוד י"ל דהא בכל שטרי קנין או שמחייב בדבר שאינו חייב בשטר צריך שטר מקנה כדאמר בש"ס גיטין כ' דצריך שיהי' הנייר של הלוה ויקנה אותו להמלוה והוא כמתנה לזמן עד שיפרע לו ואז חוזר ונעשה הנייר של הלוה או המתחייב. ואם אינו ספר המקנה לא משתעבד ולא יקנה ע"ש. ובש"ס ריש הזורק אמר חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכתבו תוספות והרא"ש אף דנותן מתנה לאשתו אינו אוכל פירות מ"מ בהא שאינו רק שאלה לא אמרינן זה וגם כיון שאינה יכול למכור ודינו כנכסי מלוג הוי שלו עדיין ולא מיקרי שלה ע"ש ובטור סי' פ"ה. וא"כ לכאורה בכתובה כשכותב אחר החופה ומתחייב בזה וכיון שהבעל נותן השכר והנייר שלו צריך להקנות להאשה שיהי' נעשה שלה דבעינן ספר מקנה כנ"ל. וא"כ לא מהני דמה שקנתה אשה קנה בעלה ועדיין גם אח"כ נקרא הנייר שלו

וגם דבזה י"ל דלא שייך כלל נותן בעין יפה נותן דהא צריך להקנות לה ע"כ הנייר והוי כמכר דאוכל פירות כנ"ל ולא הוי ס' מקנה. אמנם הא בל"ז אית לה בתנאי ב"ד ואין הכתובה רק לראיה ובשטרי ראיה לא בעינן ספר מקנה כמ"ש תוס' גיטין שם כ'. וכתב הטור שפיר והחתן נותן שכר הסופר שחכמים תקנו כו' והוי רק לראי' ולכך אף שהנייר שלו מהני כנ"ל

אך י"ל דבל"ז מיקרי שפיר ספר מקנה כיון שיש לה בו קנין הגוף בהנייר וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועוד דאף דלא שייך נותן בעין יפה נותן כיון שמוכרח ליתן מ"מ כיון דלא תקנה באופן אחר ממילא מסלק עצמו גם מפירות. אך ז"א דגם שם בגט מקנה החצר כדי שתתגרש ואעפ"כ לא אמרינן שמסלק כנ"ל. אך יש לחלק בין חצר שם דצריך להיות לגמרי שלה ובין ספר מקנה די"ל כל שיש לה בהנייר איזה קנין מיקרי ספר המקנה כנ"ל דאל"כ איך משכחת לה תוספות כתובה אחר הנשואין הא זה הוי שטר קנין שמתחייב בשטר זה ובעי ספר מקנה או נותן לה קרקע במתנה או מכר בשטר ויצטרך תמיד שיהי' קנין אחר כדי שיהי' השטר רק שטר ראיה ולא קנין. וע"כ דשפיר הוי ספר מקנה כיון שיש לה קנין הגוף כנ"ל אף שאינו קנין גמור או דמסלק עצמו מסתמא לגמרי מהנייר שיהי' שלה כנ"ל. לפי הטעם שכתבו הח"מ וב"ש דלכך נותן השכר שהוא טובתו להתיר לדור עמה.