חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג יד

משא"כ בחופה דאין תנאי בחופה ואם תועיל החופה אף שלא יכתוב לה כתובה כבר היא נשואה. וי"ל שפיר דלא סמכה דעתה מיד שמא לא יכתוב. ומגרע הקנין דאישות כנ"ל. גם דהוי כמו במכר דאינו קונה בשטר לחוד עד שיתן דמים ורק במתנה קני אבל מכר ג"כ לא סמכא דעתיה עד שיתן ואף דאי קני מחויב ליתן מ"מ לא ס"ד כנ"ל. וא"כ בכתב לי' שטרא אדמי' דהיינו כסף כדאמר פ"ק דקדושין וממילא כשקונה בקנין אחר וצריך לכתוב לו שט"ח בתורת כסף ג"כ לא קנה עד שיתן לו השטר שזה הוא הדמים ולא ס"ד כל שלא כתב לו. וא"כ גם בנשואין שהכתובה החוב הוא המוהר בעד הנשואין והוא מקום שכותבין י"ל דלא סמכה דעתה עד שיתן לה הכתובה, כמו שם שאין המקנה סומך דעתו להקנאה גמורה כל שלא נתן לו דמי' או השט"ח על עצמו כן ההקנאה בחופה שהאב או היא מקנית עצמה לקנין נשואין כנ"ל צריך ליתן לה הכתובה שהיא המוהר ביד הנשואין דאל"ה לא ס"ד להקנאה גמורה. כנ"ל. והגם שיש לחלק בין דמים שהוא דמי הקרקע אבל הכתובה י"ל שאין זה דמי הנשואין רק כשנשואה לו מחויב לה אינו נראה כיון דנקרא מוהר והחכמים חייבוהו על הנשואין או התורה אי כתובה דאורייתא מנ"ל לחלק בכך

אך י"ל דבמוכר אומדנא דמוכח דאי לאו דצריך לזוזי לא הוי מזבן. ולכך במוכר מפני רעתה קונה א"כ כאן אין אומדנא. ואינו מוכרח דגם כאן רצונה ודאי שלא תהא קלה בעיני' להוציאה. וי"ל דגרע מחופת נדה. וגם להגורסים נשים בקדושין וכתובה ופילגשים בלא קדושין וכתובה. ג"כ מה להש"ס להזכיר כתובה כלל וע"כ ג"כ שתלוי גוף האישות בזה שיהי' לה כתובה. ולגרסת רמב"ם ורש"י דפלגשים בקדושין בלא כתובה. וברור שלהרמב"ם כן כיון שכ' ה' נערה דמיחדת עצמה לאיש א' היא בלאו דאל תחלל את בתך להזנותה כברייתא דסנהדרין פרק ה"נ דע"ו במוסר שלא לשם אישות וסובר דאף לרבנן דר"ח כן רק לכהונה לא מיקרי זונה. אבל שייך בי' ולא תזנה הארץ וסובר דמעשה יחודי דממעט בספרי הוא דרך מקרה כחיוב דאונס ומפתה. משא"כ מיחדת דאח"כ תיחד לאחר ומלאה הארץ כו' כמבואר שם בלשון הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג. וא"כ למה חזר וכתב דאבל להדיוט אסור פילגש הא היינו המיחדת עצמה שהוא בלאו כנ"ל. וע"כ אמר דאיסור זה גם בקדושין בלא כתובה כמ"ש לעיל. ובמלך י"ל דמותר גם בלאו קדושין. וראיתי בריב"ש סי' שצ"א כ' ג"כ ברמב"ם כנ"ל דבמלך אפשר שהוא מצד חוקי המלך מקרא דשמואל אבל בהדיוט אסור גם בלא כתובה. והוא כתב דאף להגירסא פילגשים בלא קדושין וכתובה היינו בלא שתיהן רק קדושין לחוד ע"ש. וברמב"ם כפי לשון שלפנינו א"א לומר כן שכ' בלא קדושין ובלא כתובה. אך אפשר ששניהם אסורין או בלא קדושין או בלא כתובה. ולהגורסים בלא כתובה ע"כ בלא כתיבת כתובה דהא למה שפסק הרמב"ם דלא מהני מחילה בכתובה. ובתחלה בשעת נשואין לכ"ע קי"ל כר"מ דתנאו בטל. א"כ איך שייך בלא כתובה הא מ"מ אית לה. וע"כ בלא כתב לה כתובה דאסורה מדר"מ דכל הפוחת כו' דלא סמכא דעתה אף דאית לה רק שהתנה שלא יהי' לה אף שתנאי בטל. ודוחק שיהיה נקרא בלא כתובה משום שלא כתב, וגם תמיהת הרמב"ן על רש"י הא קי"ל כתובה דרבנן ואיך נק' פלגש בתורה בשביל הכתובה

והרא"מ תירץ דרש"י פי' למ"ד כתובה דאורייתא וג"כ דוחק כיון דרש"י גורס כן בגמ' איך יהי' סתם גמרא שלא כהילכתא. וגם הרמב"ם במצות ריש ה' אישות כ' מ"ע לישא אשה בכתובה וקדושין ולאו שלא תבעל כו' בלא כתובה וקדושין מה לו להזכיר הכתובה שהוא דרבנן. ולכך לע"ד נראה שהכונה כתובה להנשואין קורא כתובה שאז חיוב הכתובה כדאמר בנדה ס"ו רבינא כו' וכתיב כתובה ליום פלן כו' והפי' הנשואין ע"ש ושבת קי"ל ליכא כתובה כו' ג"כ על הנשואין ובהג"מ מפרש כלה בלא ברכה אסורה כו' דהפי' בלא חופה לפי שמברכין בשעת חופה ע"ש

והכ"מ פ"א מה"א הביא מבנו של הרמב"ם שהקשו לו הא אמר בגמ' ל"מ לארס דלא עביד מצוה אלא לישא דעביד מצוה כו' ואיך כתב שהקדושין מצוה ותירץ מאחר שכתב קודם מ"ע לישא כו' בכתובה וקדושין מבואר שבאירוסין לא קיים עדיין והנשואין גמר המצוה ע"ש. ולמה חיסר הרמב"ם העיקר והיה לו לכתוב מ"ע לישא בקדושין וחופה שזה עיקר המצוה כמבואר בגמרא ואיך הכניס תחת זה כתובה דרבנן. ומוכרח כמ"ש שקורא הנשואין כתובה ושפיר נכלל בדבריו לישא בכתובה וקדושין כנ"ל. וממילא מיושב הכל דאף מה"ת שלא היה חיוב כתובה מ"מ הנשואין הן מה"ת כדאמר בגמרא פרק נערה חופה בהדיא כתיבה וע"כ היחוד או הכניסה לרשותו גמר המצוה מה"ת שעושה אותה נשואה להפרת נדרים ושאר דברים ובכלל כי יקח הוי קיחה דנשואין ג"כ

ובזה מיושב לי מ"ש הה"מ פ"י מה"א על מ"ש הרמב"ם הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים והביא ראיה מיהודה ע"ש. ולכאורה מה הוצרך לראיה איך ס"ד שיהי' דאורייתא היך מצינו זה האיסור. ולמ"ש א"ש דהה"מ לטעמי' שכתב פ"א מה"א דהעשה הוא כי יקח ובעלה דוקא ע"י קדושין והוי לאו מכלל עשה בלא קדושין ע"ש. וא"כ כיון דמסקינן יבמות נ"ט דקיחה דנשואין כו' בכהן גדול שבגרה דעובר בבתולי' יקח כו' וא"כ עשה זו עצמה בלא נשואין ג"כ דכי יקח ובעלה נכלל גם קיחה דנשואין ובל"ז תהי' אסורה מה"ת לכך הוצרך לראי' שהוא מדרבנן דמ"מ מה"ת סגי בקיחה דקדושין שתהי' מותרת אף שאינה גמר המצוה ומנא לן באמת דמותרת. אך ילפינן מכל הראיות שהביא הרמב"ן מפלגש כלב ושאול ודוד כו' דא"א לומר בלא קדושין דהן בלאו לרמב"ם ז"ל דמוסרת עצמה ומיחדת לזנות. אך הן בקדושין בלא כתובה היינו בלי נשואין כנ"ל כגרסת הש"ס הנ"ל. והטעם כיון דמיוחדת באמת מותרת בתורת פלגש. רק דבמה היא מיוחדת כיון שמותרת לכל העולם כנ"ל ומיקרי אל תחלל כו' ומלאה הארץ כו'. אמנם אחר קדושין שוב מיוחדת לו דאסורה אסור א"א שוב מותרת מה"ת בלא נשואין בתורת פילגש דהא מיוחדת לו בקדושין. וכשרוצה לישאנה בתורת נשואין צריך חופה ואז היא ברשותו לגמרי להפרת נדרים ושאר דינים מה"ת ושפיר הגירסא בלא כתובה. וגם להגירסא בלא קדושין ובלא כתובה כמ"ש הרמב"ם קאי אמלך דמיוחדת לו גם בלא קדושין דאסורה לכל כנ"ל. או כמ"ש הריב"ש שהוא מחוקי המלך. וי"ל דהפי' נשים בכתובה וקדושין שתיהן דוקא ופילגשים או בלא כתובה או בלא קדושין שניהם נקראים במלך פילגשים. והדיוט אסור מה"ת בלא קדושין רק בלא כתובה היינו בלא נשואין מותר הדיוט מה"ת ואלו הפילגשים שמצינו שלא במלכים כנ"ל. ואח"כ כשאסרו חכמים ארוסה והוא מכלל גזירת יחוד דפנוי' כמ"ש רש"י פ"ק דכתובות על ואסר לנו את הארוסות כו' דצריך דוקא גמר הקיחה דנשואין אז מותרת. א"כ זה גופיה איסור הפילגש דהא אין שום היתר דבלא קדושין מה"ת אסורה ובקדושין אסורה ככל ארוסה. ובנשואין ממילא יש כתובה