חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קמט

לא אמר משום רבי רק הלכה כר"י דמילי לא מימסרן כו' ומנ"ל דבאומר אמרו לא סבירא ליה כוותיה. וא"ל למה שכתב הרמב"ן ז"ל דבאומר אמרו אין הטעם משום מילי רק משום לשמה ולכך כיון דאמר הלכה כר"י דמילי כו' ממילא לא באמר אמרו שבזה אינו משום מילי כנ"ל דזה אינו למה שכתב הר"ן ז"ל שם דתליא הא בהא דמשום דמילי לא מימסרן לא הוי לשמה עיין שם וא"כ אין ראיה כלל מזה. והי' לו לשמואל לומר בפירוש משמיה דרבי דדוקא בלא אמר אמרו כו'. ומדעתיה דנפשיה אינו יכול לחלוק אמתניתין כנ"ל. עוד דקשה לקמן פרק מי שאחזו דמשני הב"ע דלא אמר אמרו ופריך ומי מודה ר"י באמר אמרו כו' ולמה לא משני רבי הוא דמכשיר באומר אמרו כנ"ל

ולכך י"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש דלמסקנא דאמר אלא ר"י תרתי קאמר ושמואל פליג כו' היינו דלא כאוקימתא קמייתא דמספקא ליה אי כתבו כתב ידו או כתב הגט כו' רק דמספקא לי' באומר אמרו גופיה אי הא דאמר רבי הלכה כר"י הוא לגמרי גם באומר אמרו או לא ובאומר אמרו סבר כר"מ דכשר ולכך שלח דהדבר צריך תלמוד והיינו דכתבו כתב ידן הוא ואף דנעשה על כתב הגט כאומר אמרו מ"מ מספקא ליה כנ"ל ולכך אמר משמיה דרבי סתם דמספקא ליה כנ"ל ומיושב ג"כ דפריך סתם ומי מודה ר"י באומר אמרו כו' ולא משני רבי הוא דהא שמואל גופיה מספקא ליה כנ"ל. ולכך כתב שפיר הרמב"ם ז"ל ומתישבין בדבר היינו כשמואל דהדבר צריך תלמוד כנ"ל. וגם כן לא הביא האיבעיא הנ"ל דהא באומר אמרו גופי' מספקא לי' ואין צורך כנ"ל. אך הלשון דאמר בש"ס שמואל פליג עלי' בחדא לא משמע קצת כן דמספקא ליה. ועיין בירושלמי פרק מי שאחזו י"ל ג"כ כמו שכתבתי ע"ש

(כג) אמרו לסופר ויכתוב כו'. הנה דעת הרי"ף ז"ל ושאר פוסקים דהגט בטל מן התורה גם באומר אמרו כסתמא דש"ס פרק מי שאחזו לר' אשי ע"ש. והנה קשיא לי באמת למה יהי' בטל מן התורה לדעת הרמב"ן ז"ל בדעת הרי"ף פ"ב והרשב"א ור"ן ושאר פוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה כו' רק משום לשמה והיינו כמו שכתב בספר הזכות לרמב"ן פרק ב' דגיטין דמחשבת הסופר בלא ציוי הבעל אינה מחשבה שמא תתגרש כיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימי ולכך בחרש שוטה וקטן אף דלאו בני שליחות מהני כיון שהוא בציוי הבעל עיין שם. וא"כ באומר אמרו כיון שבאמת ציוה הבעל ומסתמא לגירושין קיימי מה בכך שלא שמע מפיו וכמ"ש לעיל ס"ק כ"ב דבשלמא בכתבו סתם אינה עומדת להתגרש בגט זה דשמא לא ירצה ואינו ברור לשמה מה שאין כן באומר אמרו ולמה יגרע מטופסי גיטין דהי' כשר אי הוי סתמא לגירושין קיימי וכמ"ש לעיל

והרמב"ן ז"ל י"ל שסובר כתירוץ הב' שכתב בחידושיו ריש פרק ב' דגזה"כ וכתב לה וגלי לה על וכתב שלא מיקרי לשמה אלא אם כן נכתב ברשותו וכמ"ש לעיל ס"ק י"ג ולכך באומר אמרו בטל כיון דמילי לא מימסרן כו' לא מהני דלא נכתב ברשותו אף שבאמת ציוה ולכך כתב שאינו עומד במקום הבעל כו'. אבל לתירוץ הא' שכתב שם ובספר הזכות הנ"ל קשה. גם נראה מוכח דהרשב"א ורא"ש ור"ן לא סבירא להו תירוץ הרמב"ן הנ"ל דהא הוכיחו דלא בעי שליחות מהא דריש זבחים דאי הוי סתמא לגירושין קיימי הי' כשר טופסי גיטין אף דנכתב שלא בשליחותו עיין שם. וא"כ אי נימא כסברת הרמב"ן הנ"ל עדיין קשה דאף אי סתמא לגירושין הי' בטל בטופסי גיטין דגזירת הכתוב דלא מיקרי לשמה אלא אם כן נכתב בציוי הבעל ומוכח כתירוץ הא' דאין מחשבה של הסופר מהני והוא רק משום דלאו לגירושין קיימי. והרמב"ן ז"ל בחידושיו באמת לא הביא ראי' זו דזבחים רק שאר הראיות וי"ל כדבריו ולכך בספר הזכות שהביא ראיה הנ"ל לא כתב באמת רק תירוץ הא' הנ"ל עיין שם

ואפשר לדחוק ולומר דאי הוי קיימא סתמא לגירושין לא הי' סברא לומר דגלי קרא דלא נקרא לשמה אלא אם כן נכתב ברצון הבעל מה שאין כן עכשיו ותליא זה בזה. והוא דוחק. ועוד דבספר הזכות כתב לדעת הרי"ף רק טעם הנ"ל וקשה למה פסק דבטל באומר אמרו כנ"ל. והרמב"ן בעצמו באמת פוסק כמאן דמכשיר באומר אמרו וי"ל דסובר שפליגי בזה ומאן דפוסל באומר אמרו סבר באמת דבעי שליחות בכתיבה מה שאין כן הרי"ף ז"ל דפסק דבטל וסובר דכשר דחרש שוטה וקטן ולא בעי שליחות כנ"ל ואין הטעם אלא משום לשמה כנ"ל

והי' אפשר לומר דבאומר אמרו כיון שאין הסופר שומע מפי הבעל בעצמו אין מחשבתו בבירור לשם גירושין דאינו יודע עדיין שיגרשה בגט זה כיון דסתמא לאו לגירושין קיימי ואף שמעידים בפני ב"ד עדות גמור שהבעל אמר אמרו לפלוני ועשאן שלוחים מ"מ גם שעדים מעידים אינו ברור שאומרים אמת רק גזירת הכתוב והתורה האמינה לב' עדים בכל מקום ומחויבין הב"ד להאמין להם אבל נגד מחשבת הסופר עדיין אינו לשמה ברור דשמא לא ציוה ומשקרים וכיון דבעינן לשם כריתות ברור הוא דוקא כששומע בעצמו מפי הבעל שאין לו ספק כלל וכנ"ל. ובאומר אמרו מדעתיכם לא קשה דשייך שפיר טעמא דלשמה כיון שהוא לא ציוה כלל על גט זה שייך שמא לא יגרש בגט זה ועדיין לאו לגירושין קיימי בגט זה מה שאין כן אי מילי מימסרן שהוא כמו שכתבו בעצמו כנ"ל. רק בממנה שלא בפניו ומודיעו שכ' הרמב"ן ז"ל משום לשמה קשה כנ"ל

עוד י"ל דהא באמת אף שכותב בציוי הבעל מ"מ עדיין אינו סתמא לגירושין שיהי' ברור לשם כריתות שיגרש בגט זה דשמא לא יגרש וכתבי' ואנחי' בכיסתי' כו' דאי מפייסה כו' רק דלהיפוך גלי קרא דכשיכתב בציוי הבעל וברשותו חשיב לשם כריתות ולכך שלא בפניו שאינו עומד במקום הבעל לא חשיב לשמה כנ"ל. ולא קשה מהא דזבחים דאי הוי סתם אשה קיימא לגירושין באמת הי' סתמא לשמה שפיר אף בלא ציוי רק עכשיו דלאו לגירושין א"כ גם כשציוה לכתוב אינו סתמא לגירושין ודוקא משום שנכתב ברשותו כנ"ל מה שאין כן כשאינו עומד במקום הבעל שלא בפניו ומילי לא מימסרן כנ"ל ולטעם ראשון שכתבנו עדיין קשה דאי כנ"ל א"כ איך כתב הר"ן לישב קושית הרא"ה כו' דאי הוי מילי מימסרן כו' הי' שפיר לשמה דמה ששומע מפי השליח הי' כשומע מפי הבעל עיין שם. ולהנ"ל א"כ לענין מחשבת הסופר שאינו מאמין שהבעל ציוה כנ"ל מאי מהני אי מילי מימסרן לשליח מ"מ נימא שאינו ברור אצל הסופר שהבעל ציוה כיון שלא שמע מפיו ושמא משקר ומאי חילוק לענין מחשבת הסופר אי מילי מימסרן כו' או לא. ולמ"ש תירוץ הב' אתי שפיר דבזה הוי עומד במקום הבעל כיון דמילי מימסרן כו' כנ"ל. והרא"ה ז"ל י"ל סבר כטעם הנ"ל ולכך הקשה שפיר עיין שם

אמנם עדיין אינו מובן מה שכתב הרמב"ן שאינו