חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קמב

כתבו רוצה שיכתבו דוקא בשליחותו עיין שם. והנה לענין טעמא דשליחות אין סברא לחלק בין ב"ד או ב' דמה בכך שהם ב"ד מ"מ כיון דמילי לא מימסר אין הב' שליח הבעל ולא מצינו זה במה דלא מהני שליחות שיהי' מהני בב"ד. אך לטעמא דלשמה שפיר יש לחלק דהטעם הפשוט הוא שכשאינו שומע מפי הבעל עצמו אינו כותב בבירור לשם גירושין במחשבתו. ואף ששומע מפי עדים מ"מ אין הדבר ברור בעיניו. ובזה י"ל דכששומע מפי ב"ד שפיר הוי לשמה כמו מפי הבעל

ומיושב היטב במשנה דבאומר לב' תנו גם לר"מ בטל דניהו דלא בעי שליחות מ"מ בטל משום לשמה כיון שהם ב'. ובאומר לג' כתבו ג"כ בטל דניהו דלא שייך טעמא דלשמה כיון שהם ב"ד מ"מ בטל ל דאף דלא בעי שליחות מ"מ כיון שאמר כתבו רוצה שיכתבו דוקא בשליחותו כנ"ל. וכיון דמילי לא מימסרן בטל דלענין שליחות לא מהני מה שהם ב"ד. ואח"כ באומר לג' תנו סבר ר"מ שפיר דמהני דלא שייך ב' הטעמים דשליחות לא בעי וכתבו לא אמר שיהי' מקפיד כנ"ל. ולשמה הוי כיון ששומע מפי הב"ד כנ"ל. ור"י סבר דאף בב"ד לא הוי לשמה ובטל כיון שאינו שומע מפיו ומילי לא מימסרן ואינו כשומע מפי הבעל כמו שכתב הר"ן ז"ל

והנה לר' מאיר דסבר עידי חתימה כרתי כתבו הפוסקים דלדידי' ודאי לא בעי שליחות בחתימה דוכתב לא קאי אבעל רק אעדים ואף שכתב בכתב ידו כשר בדיעבד מ"מ הי' בעי לשמה אם הי' קאי וכתב על כתב ידו דזה הוא החתימה כמו שכתבו תוספ' ד'. וע"כ דעיקר וכתב דקרא קאי רק אחתימת עדים וממילא לא שייך מטעם שליחות. רק דבעי ציוי הבעל משום לשמה כנ"ל. והרבה פוסקים פירשו בדברי הרמב"ם ז"ל שסובר דבעינן שליחות בכתיבה ולכך בעי שייר מקום התורף עיין שם. והיינו לדידן דקי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי קאי וכתב אבעל כנ"ל עיין שם. וא"כ מיושב דבמתניתין לר"מ דלא בעי שליחות רק באומר כתבו גלי דעתי' כו' וסבר בתנו דמהני בג' דחשיב לשמה ושליחות לא בעי כנ"ל. ור"י י"ל דפליג גם אליבא דר"מ. אבל לדידן שפסק הרמב"ם דבעי שליחות ממילא אין חילוק דאף שאמר תנו והם ב"ד מ"מ כיון דמילי לא מימסרן אין חילוק דבזה אין סברא לחלק כנ"ל. ובש"ס דדייק טעמא דאמר כתבו היינו דממשנה יתירה ע"כ כר"מ אתי כנ"ל. ומה שאמר מילי מימסרן בל"ז צ"ל דקאי לאביי עיין שם

והי' אפשר לומר עוד דעיקר הטעם. בב"ד הוא לענין החתימה דבב' הוי עד מפי עד מה שאין כן בג' שהן ב"ד הוי כראינו עדות בב"ד וכמו ג' שנכנסו לבקר כו' רצו עושין דין רק בע"כ אינם נעשים ב"ד וכשאמר כתבו לא עשאן ק מה שאין כן בתנו בג' כנ"ל. אך לא משמע כן בש"ס ע"ש

(כא) לסופר לכתוב ולעדים לחתום כו'. הנה באמר לג' תנו ואמרו לסופר וכתב הגט בטל מה"ת לכל הפוסקים הנ"ל מב' טעמים. א' דכיון דמילי לא מימסרן כו' נכתב שלא בשליחות ושלא לשמה דבטל מה"ת כמ"ש לעיל כיון דקי"ל ע"מ כרתי ובעי כתובה לשמה מה"ת. טעם ב' דהוי כאמר כתבו ורוצה שיכתבו הם ושינו ולא כתבו הם וכמו בכולכם וג"כ בטל מה"ת דכיון דא"א בלא כתיבה הוי כאמר כתבו. אבל בחתימה כשאמרו לאחרים לחתום לא שייך טעם הב' משום שינוי דהא יכולין ליתן בלא חתימה רק בע"מ ואינו מזיק מה שלא חתמו הם. רק תוספת הוא שחתמו האחרים שלא בשליחות וזה פסול רק מדרבנן דמזויף מתוכו. אבל באומר כתבו וחתמו וציוו לאחרים לחתום בזה ג"כ בטל מה"ת מחמת טעם הב' שלא חתמו הם דב' כי כולכם דמי והוי שינוי. ובאומר כתבו לחוד וציוו לאחרים לחתום בזה ספק בטל מה"ת מחמת איבעיא דש"ס אי כתב ידן או כתב הגט והוי קפידא או לא. וכן להיפוך. כן מבואר מדברי הב"ש לסברתו דלהפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה אינו פסול רק מדרבנן משום לשמה ולא שייך טעם הא' הנ"ל: ואעפ"כ בטל בכתיבה מטעם הב' דהוי שינוי ע"ש וכ"כ בס' ת"ג. ולע"ד נראה שאם היינו אומרים כדעת הב"ש דמשום שליחות ולשמה אינו רק פסול דרבנן בכתיבה ממילא גם משום שינוי לא שייך שיהי' בטל באומר תנו. דמנ"ל שהקפיד דוקא שיכתבו הם כיון שלא אמר רק תנו הא חזינן בהולך בחלה דמשוי שליח דלא קפיד ורבא דפליג אטעמא דבזיון רק החילוק משום מילי כו' וא"כ ליכא קפידא גם בכתיבה ובזה י"ל כמ"ש לעיל ס"ק י"ז דדוקא במה דמצי משוי שליח אין קפידא דנתקיים דיבורו שנעשה שליחותו. אבל בכתיבה כיון דמילי לא מימסרן שוב הוי קפידא דרוצה דוקא שיכתבו בשליחות והב' אינו שלוחו. אך זה שפיר בכתבו אבל בתנו מאן מוכח שרוצה דוקא שיכתבו בשליחותו והא לר"מ ע"כ החילוק בין כתבו לתנו לאביי משום דיודע שדרך ב"ד לצוות לאחרים אינו מקפיד רק כשאומר בפירוש כתבו. וא"כ לרבא מנ"ל שיחלוק ר"י אר"מ בזה דלמא פוסל רק מטעם מילי אף שאינו מקפיד, ואפשר לומר כמ"ש לעיל דכיון דפסול מדרבנן שוב לא שייך שדרך לצוות כו'

אך באמת נראה עיקר דלא כב"ש בזה רק כמ"ש לעיל ס"ק י"ג דמשום לשמה ג"כ בטל מה"ת וממילא דין זה אמת דבאומר לג' תנו ואמר וכ' בטל מה"ת כיון דמילי לא מימסרן כו' והוי שלא לשמה וכמבואר בש"ס ופוסקים דאף שאינו מקפיד מ"מ לא הוי כאומר אמרו כו'. וכדאמר בש"ס פ' מ"ש טעמא דאמר כתבו הא תנו כו' ומבואר דבטל מה"ת בתנו כמו בכתבו ע"ש

ובאמר לג' תנו וכתבו הם ואמרו לאחרים וחתמו דמבואר דפסול רק מדרבנן. לע"ד היה אפשר להסתפק בזה דאפשר ג"כ מה"ת ס' בטל. דהא פ' כ"ה מוקי אביי פלוגתייהו משום ביזיון דבעל וכ' הר"ן ז"ל סוף התקבל דלדידי' פליגי באומר לג' תנו לר"מ כיון שדרך ב"ד כו' גלי דעתיה דלא קפיד ור"י סבר דליכא גילוי דעת וקפיד ע"ש. ומבואר שם בש"ס ותוס' דגם בחתימה שייך בזיון וכן מסיק הרשב"א ז"ל שם וז"ל ומיהו בכולהו איכא משום בזיון שאינו רוצה שיודע הדבר לא לסופר ולא לעדים אלא לאלו בלבד שגילה להן כו' ע"ש. וא"כ לאביי ממילא בטל מה"ת. בכה"ג כשחתמו אחרים כיון דלר"י אף באומר לג' תנו ליכא גילוי דעת ואמרינן דקפיד. וממילא גם על החתימה קפיד ואף שהי' יכולין ליתן בלא חתימה כלל זה עדיף משא"כ כשחתמו אחרים דאיכא בזיון וממילא בטל מה"ת עכ"פ מספק כמ"ש לעיל ס"ק י"ט או ודאי בטל ע"ש. וא"כ ניהו דקי"ל כרבא דטעמא דר"מ ור"י משום מילי. מ"מ מנ"ל דרבא פליג אטעמא דבזיון דלמא סבר ג"כ כאביי בזה רק דמוסיף דבאמת בטל משום מילי כו' אבל טעמא דבזיון ג"כ שייך וא"כ גם לדידן ממילא הגט בטל בזה מה"ת משום קפידא כנ"ל. וקצת ראיה לזה דלא אמר בש"ס נ"מ רק במתנה דלא שייך בזיון ושייך טעמא דמילי ולא להיפוך היכא דשייך טעמא דבזיון ולא