חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קמא

פריך אלא למ"ד כשר ותעשה דסבר אפי' לר"י וא"כ לדידי' ע"כ הטעם לר"י דאף דכשר לכתחלה אעפ"כ לא הוי בג' כאמרו וקשה גם לר"י. ומשני דתרתי קאמר למ"ד הנ"ל

וא"כ ממילא מיושב הרמב"ם ז"ל דלדידן דפסק כמ"ד כשר ולא תעשה וכתב דבאומר אמרו פסול מדרבנן עכ"פ. א"כ שוב אין שום רבותא באומר לג' תנו יותר מכתבו. דלא שייך שדרך לצוות כנ"ל כיון דפסול מדרבנן וממילא כיון שכתב משנה דמ"ש באמר לג' כתבו דבטל לא הוצרך לומר בתנו כלל דאין חילוק כיון דמה מועיל תנו הוא רק משום דהוי כציוה לכתוב לא עדיף מכתבו. כיון שפ' דאמרו פסול כנ"ל

והא דדייק הש"ס מ"ש טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו כו' ולמ"ש הא י"ל דאין חילוק כלל. אך ז"א דהא במתני' אכתי לא ידעינן אי כשר ותעשה או לא תעשה והוי לי' לאשמעינן כר' יוסי כנ"ל. משא"כ לדידן להרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד לא תעשה באמת אין חילוק ועוד דהתם קאי בהדיא למ"ד כשר ותעשה ופריך שפיר ואדרבה יש ראי' משם כנ"ל דהש"ס דחי התם ומי מודה באמר אמרו והא חתם סופר ועד כשר. ולא אמר כיון דכשר ולא תעשה לא שכיח כדאמר סוף התקבל וע"ש בתוס'. ולמ"ש א"ש דלמ"ד כשר ולא תעשה לא קשה כלל קושית הש"ס טעמא דלא אמר תנו די"ל דאין רבותא כלל כנ"ל. ולא הי' הקושיא רק למ"ד כשר ותעשה ופריך שפיר ולא הוצרך לומר כנ"ל. וממילא לדידן לא הוצרך הרמב"ם ז"ל רק להביא משנה הנ"ל ואתי שפיר

עוד י"ל דהא לכאורה אינו מובן החילוק בתנו דאמר שעשאן ב"ד ובכתבו מנ"ל שלא עשאן ב"ד כיון שאומר לג' ורש"י ז"ל פי' במשנה שם אע"ג שראוין לעשות ב"ד מ"מ כיון דבהדיא אמר להו כתבו לאו ב"ד שווינהו אלא עדים ע"ש. וקשה למאי דאמר פרק כ"ה דפריך ממתני' כו' דהא בהולך מהני למ"ד אף בלא חלה ועכ"פ בחלה דאינו מקפיד אף שאמר הולך רק בכתיבה כאן לאביי משום בזיון ולרבא משום מילי והטעם דב"ד אלימי למימסר מילי כנ"ל. וא"כ אף שאמר כתבו הוי כמו בנתינה שאמר הולך דמ"מ אינו מקפיד בחלה ואין ראיה שאינו רוצה שיצוו אחרים. וא"כ כיון שאמר לג' וב"ד אלים ולא שייך טעמא דמילי כו' למה יגרע מבנתינה דמהני בהולך. ומאי הוכחה שלא עשאן ב"ד רק עדים יותר מאם אמר תנו. ולאביי דטעמא משום בזיון א"ש דבכתיבה יש קפידא ולכך בב' אף שאמר רק תני מ"מ כיון שאין דרך לצוות לאחרים מסתמא קפיד ואין ראיה ממה שלא אמר כתבו דבל"ז יודע שאין דרך לצוות לאחר משא"כ בג' אף דמסתמא קפיד מ"מ כיון שיודע שדרך לצוות היה לו לומר בפירוש כתבו ומדלא אמר גלי דעתי' דלא קפיד. משא"כ כשאמר כתבו שוב מסתמא מקפיד כיון שאין ראיה להיפך כנ"ל. אבל לרבא דטעמא משום מילי קשה כנ"ל כיון דמסתמא אינו מקפיד כדמשמע פשט הש"ס דלרבא לא אמרינן משום בזיון. וכיון דב"ד אלים יהיה מהני גם בכתבו כמו בהולך כנ"ל

וי"ל ב' טעמים ע"ז או דדוקא באומר תנו כו' משא"כ באומר כתבו ותנו דמה היה לו לומר כלל כתבו הא סגי בתנו לחוד וע"כ כיון דאמר לישנא יתירא כתבו גלי דעתיה שאינו רוצה שיצוו לאחרים דדוקא בהולך שאין ראיה שמקפיד דע"כ צריך לומר הולך שעושהו שליח משא"כ הכא דסגי בתנו לחוד ואמר כתבו אמרינן שלא עשאן ב"ד לצוות לאחרים וכמ"ש הרשב"א ז"ל בגמ' שם אהא דכתב ידן ע"ש

ולטעם זה הי' נראה דדוקא כשאמר כתבו ותנו ועשאן באמת שלוחים על הנתינה ג"כ שייך כנ"ל. אבל אם אמר לג' כתבו לחוד שאין יכולין כלל ליתן רק להבעל י"ל דלר"מ שוה ממש לאומר לג' תנו דבזה אין שום ראיה שלא עשאן ב"ד דהא הי' צריך לומר כתבו וכמו בהולך. וממילא כיון שהם ג' והם ב"ד אלימי למימסר מילי ושפיר יכולין לומר לאחרים לכתוב ג"כ כמו בתנו כנ"ל לרבא דטעמא משום מילי

ובזה מיושב מאי דקשה למ"ש תוס' ורשב"א ז"ל פ' כ"ה דהא דנקט יכתבו ויתנו אף דעל הנתינה יכולין לצוות לאחר וכתב הרשב"א דלאביי שייך גם בנתינה בזיון כיון שלא כתבו ולרבא נקט אגב יכתבו ע"ש. וקשה דניהו דעכשיו דתני אמר לג' כתבו ותנו שייך דנקט יתנו אגב כו'. אבל למה תני כלל תנו שאינו צורך כלל להפלוגתא הוי לי' למיתני רק אמר לג' כתבו לחוד דלכ"ע הרי יכתבו כו'. ולמ"ש מיושב דלאביי קמ"ל כמ"ש הרשב"א דגם ליתן אין יכולין לעשות שליח. ולרבא נקט דוקא כתבו ותנו דבכתבו לחוד לר"מ מהני כמו בתנו כמ"ש. ולמ"ש לעיל י"ל זה דאי הוי נקט כתבו לחוד ה"א משום דהוי שליח שלא ניתן לגירושין שאינו עושה שליח. וקמ"ל דאף בתנו

עוד י"ל טעם לרש"י ז"ל דדוקא בתנו שייך שעשאן ב"ד כיון שמצוה להם לעשות כל הגט וגמר הדבר מה שאין כן בכתבו. לחוד שהוא על דבר מיוחד אין להם תורת ב"ד רק עדים. ודוחק קצת. אמנם למ"ש קשה מאי דייק הש"ס פרק מ"ש טעמא דאמר כתבו הא תנו לא כו' הא התם לא אמר רק כתבו לחוד וא"כ בג' הוי כתבו ולר"מ מהני ואיך אמר מני ר"מ הוא כו'. אמנם התם קאי לאביי דטעמא משום בזיון ופריך שפיר דלדידי' יש חילוק בכתבו לחוד ג"כ. ואף לרבא מ"מ הא הוי ס"ד דלר"מ מילי מימסרן כו' רק הטעם משום בזיון כו' בב' או בג' כתבו. ולר"י הטעם משום מילי כדמשמע פשטא דש"ס עיין שם ודייק שפיר כנ"ל

ומיושב במ"ש קושית תוס' שם דמשני כולא ר"י הוא והב"ע דלא אמר אמרו ותמוה מאד דעדיין קשה טעמא דלא אמר תנו כו' ולמה לא נקיט רבותא בתנו עיין שם ולמה שכתבתי אתי שפיר דעכשיו דאמר כולה ר"י אין רבותא כלל מה דלא אמר תנו רק כתבו דהא כתבו לחוד הוי כתנו כיון שהם ב"ד כנ"ל. או דקושית הש"ס הי' כיון דהוא משנה יתירה לגמרי וע"כ דאתי לאשמעינן דטעמא משום בזיון ודוקא כתבו ולמידוק הא תנו לא כנ"ל וממילא מיושב הרמב"ם ז"ל דנקיט אמרו לו ב' או ג' כתבו לחוד כו' שוב לא הוצרך למינקט אמר לג' תנו דאין חילוק בין לג' כתבו לחוד או תנו כיון דקמ"ל דמילי לא מימסרן כו' אף בב"ד כנ"ל. או י"ל כיון דסיים הרמב"ם ז"ל שהרי כתבו מי שלא ציוה הבעל שוב אין חילוק בין כתבו לתנו כנ"ל. ולא הביא רק המשנה דמ"ש. והוסיף או שאמרו לו ג' כו' ומוכח הכל דגם בתנו בין בב' בין בג' בטל כנ"ל

עוד י"ל דהא יש ב' טעמים או דבעי שליחות בכתיבה כדעת הרבה פוסקים וכיון דמילי לא מימסרן ליכא שליחות. או דלא בעי שליחות רק שאינו לשמה כמ"ש לעיל כיון שאינו שומע מפי הבעל עצמו עיין שם בר"ן ז"ל. ועוד דאף אי לא בעי שליחות מ"מ כשאומר