חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קמ

לבזיון אי הוו מדרבנן כו'. והי' מוכח דגם טעמא דמילי כו' לרבא הוי רק דרבנן כנ"ל. ואפשר דמחלק בין בזיון דהתם לדהכא. דהכא אמרינן אנן סהדי דקפיד בודאי וגם לטעם דבזיון בטל מה"ת כנ"ל

או י"ל דבכתיבת הגט כיון דבעינן לשמה וכתבו תוס' ריש פרק כל הגט ובכמה דוכתי דלכך אין ברירה וכן לשאר דברים משום דבעי בשעת כתיבה לשם כריתות ברור ולכך בטל בלא ציוי הבעל משום דאינו לשם כריתות ברור. ולכך בזה אף שהוא בציוי מ"מ כיון דאיכא טעמא דבזיון ויכול להיות שמקפיד ממילא לא הוי לשמה ברור ובטל בודאי ואינו ספק כיון דיכול להיות אז שיקפיד הבעל ולא יגרש בזה כנ"ל

ובזה ניחא לי דקשה לכאורה למאי דמשמע מתוס' ורשב"א שם לטעמא דבזיון דהיכא דלא קפיד אח"כ כששמע הוי גט ע"ש וא"כ גם כאן בכתיבה לאביי יהי' מהני בלא קפיד אח"כ וא"כ קשה הא מבואר במשנה ריש מ"ש באמרו לסופר וכתב אע"פ שכתבו כו' ונתנו לו וחזר ונתנו לה הגט בטל ע"ש וא"כ מבואר דאף דלא קפיד אח"כ הגט בטל וקשה לאביי כנ"ל. ועוד למה לא אמר נ"מ בזה כמ"ש תוס' שם. ולמ"ש א"ש דדוקא בנתינה מהני כשלא קפיד אח"כ דאיגלאי מלתא שלא הי' שינוי כנ"ל. אבל בכתיבת הגט כיון דבעי לשמה ממילא לא מהני מה שלא קפיד אח"כ כששמע דמ"מ בשעת כתיבה לא הי' לשמה כיון שלא הי' ידוע אז שאינו מקפיד כנ"ל

ובל"ז מדברי הפוסקים שם גבי אין אשה עושה שליח לקבל משמע דחולקים על הנ"ל וסוברים דלא מהני מה שאינו מקפיד אח"כ רק היכא דגלי דעתיה מקודם שאינו מקפיד כנ"ל

(כ) אפי' אמר לב"ד תנו כו' לא יאמרו כו'. הנה הרמב"ם ז"ל השמיט הך דינא באמר לג' תנו ולא כתב רק אמרו לו בב' או נכתוב גט כו' ואמר כתבו ואמרו לסופר כו' הגט בטל כו' ע"ש. ותמוה מאוד שלא כתב רק מתני' דפ' מ"ש. וכל המשנה דסוף התקבל השמיט והי' לו לכתוב באומר לג' תנו דבזה פליגי ר"מ ור"י וקי"ל כר"י כמבואר בש"ס דבאמר לג' כתבו גם ר"מ מודה ע"ש. וכן הקשה הל"מ והג"פ ע"ש שלא תירצו כלום ורוצה להוכיח בדעתו דבאמר לג' תנו אינו בטל ע"ש

ונראה לע"ד בפשיטות דהנה לכאורה אין טעם כלל שיהי' עדיף תנו מכתבו. כיון דבעי שיצוה לסופר רק דבאמר תנו אמרינן כיון שיודע שצריכין לכתוב וא"א ליתן אם לא יכתבו הוי כציוה בפירוש על הכתיבה אבל למה יהי' עוד עדיף מאומר כתבו. והטעם בזה מבואר שם ברשב"א ור"ן וכל הפוסקים דבאומר לג' תנו שעשאן ב"ד ויודע שדרך לצוות לסופר ואינם כותבין בעצמם ולכך לאביי דטעמא משום בזיון בזה לא שייך כיון שיודע כנ"ל ואינו מקפיד ולכך מודה ר"מ משא"כ בכתבו לא עשאן ב"ד כו'. ולרבא דטעמא משום מילי החילוק הוא דכשעשאן ב"ד אלימא מלתא דב"ד למימסר אפי' מילי לר"מ ור"י סבר דאף ב"ד לא אלימא ע"ש. והנה פשטא דש"ס לא משמע כן דאמר פ' מ"ש מני ר"מ דאמר מילי מימסרן כו' ולהנ"ל הא גם לר"מ לא מימסרן רק משום דב"ד אלים וזה חסר. וכן שמואל אמר הלכה כר"י דמילי לא מימסרן כו' והעיקר חסר דאפי' בב"ד לא מימסרן דאל"ה גם ר"מ מודה

עוד קשיא לי בדברי הר"ן ז"ל שפי' שם משום דב"ד אלים כו' דא"כ מנ"ל להש"ס התם דלר"מ אומר אמרו כשר דלמא דוקא בב"ד דאלים כו' אבל בעדים אפי' אמרו פסול דמילי לא מימסרן כר' יוסי. ובשלמא לאביי דמשום בזיון א"ש אבל לרבא קשה. ואף למ"ש הר"ן ז"ל דבאמרו אין הטעם משום מילי רק משום דאינו לשמה מ"מ הא כתב שם דאי מילי מימסרן היה לשמה דהוי כשומע מפי הבעל כו' ע"ש. א"כ י"ל שפיר דלר"מ בב"ד דאלים למימסר מילי הוי שפיר ג"כ לשמה אבל עדים אף אמר אמרו כיון דלא מימסרן לא הוי לשמה כנ"ל

עוד תמוה שם בש"ס קושית תוס' דפריך אשמואל מהא דמוקי ר"ח מתני' דחתם סופר כשר כר"י דמילי לא מימסרן מוכח דפליג ר"י אפי' באומר אמרו ואח"כ משני דלמ"ד כשר ולא תעשה לא חיישינן דלא שכיח. ותמוה דא"כ מצינן לאוקמי כר"מ ג"כ כיון דלא תעשה לא חיישינן וכשר ע"ש בתוס' שנדחקו הרבה. ונראה פשוט דעיקר הטעם בתנו בג' כיון דדרך ב"ד לצוות לאחרים א"כ הוי כאומר אמרו כיון שיודע שיצוה לאחרים וכמו דלאביי הטעם כנ"ל כן לרבא ג"כ הטעם כנ"ל דאף דר"מ סבר ג"כ מילי לא מימסרן מ"מ בב"ד מודה דבאומר אמרו סבר דמהני ומימסרן מילי ולכך בב"ד כיון דדרך כנ"ל מהני כאומר אמרו. וכדמשמע מלשון התוס' שם דכיון דמכשיר ר"מ באומר לג' כ"ש דמכשיר באומר אמרו ע"ש והיינו כמ"ש דכל ההכשר בג' הוא רק משום דהוי כאומר אמרו. ומוכח שפיר דלר"מ אמר כשר ור' יוסי דפליג י"ל ב' טעמים או דסבר דגם אמר אמרו בטל דלא מימסרן אף כה"ג וממילא בטל בג' ג"כ וזה שפיר למ"ד דפליג ר"י גם באומר אמרו ולמ"ד מודה ר"י באומר אמרו. ע"כ הטעם לר"י דסבר דלא הוי אומר לג' תנו כאומר אמרו דכיון שלא אמר בפירוש לא מהני אף שדרך ב"ד לצוות לסופר כנ"ל. שוב מצאתי בחידושי הר"ן ז"ל כתב להדיא כדברי הנ"ל בטעמא דלג' תנו כו' ע"ש

והנה למ"ש נראה דלמ"ד באומר אמרו דכשר ולא תעשה משום שמא תשכור. והגט פסול מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל. שוב באומר לג' תנו ודאי הגט בטל מדאורייתא דלא שייך הנ"ל שיהי' כאומר אמרו משום דיודע שדרך ב"ד לומר לאחרים כו'. דז"א כיון דפסול עכ"פ אם אמרו לאחרים אף שיהי' כאומר אמרו א"כ איך שייך שדרך לצוות לאחרים. הא בודאי לא יאמרו לאחרים ואין דרך כלל דהא יהי' פסול דרבנן וא"כ ממילא לא הוי כלל כאומר אמרו ובטל מה"ת באומר לג' תנו. ואין שום מעלה כלל בתנו יותר מכתבו וכמו בשנים כיון דאין דרך כנ"ל. ולהנ"ל מיושב שפיר קושית הנ"ל דלמ"ד כשר ולא תעשה מצינן לאוקמי מתני' כר"מ ג"כ ולמ"ש אי אפשר דהא לר"מ דסבר באומר לג' תנו דכשר ולשמואל דמוקי גם לר"מ משום מילי פ' כ"ה א"כ ע"כ הטעם בג' כמ"ש דהוי כאומר אמרו וא"כ ע"כ דסבר ר"מ כשר ותעשה דאי לא תעשה ופסול דרבנן ממילא לא הוי בג' כאומר אמרו ובטל מה"ת כמ"ש. וע"כ דסבר כשר ותעשה. ומ"ד כשר ולא תעשה הוא רק לר' יוסי וסובר דבזה עצמו פליגי ר"מ ור"י דהא לדידי' דסבר דמודה ר"י באמרו א"כ ע"כ הא דפליג ר"י בג' הוא משום דאינו כאמרו ולמה ולכך סבר הטעם כנ"ל משום דלא כו' ופסול אינו כאומר אמרו. ור"מ סבר דתעשה ולכך הוי כאמרו. או דסבר כאביי דלר"מ טעמא רק משום ביזיון וסבר דמילי מימסרן בכל מקום ולכך בג' דליכא בזיון כשר כו'. אבל לשמואל דסבר הפלוגתא משום מילי כרבא ומשני שפיר דכיון דכשר ולא תעשה לר"י לא חיישינן וכשר חתם סופר אבל כר"מ לא מצי אתיא דע"כ כשר ותעשה כנ"ל ואח"כ