חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קלט

מודה ר"י באומר אמרו ע"ש. אך י"ל דכוונתו דהוי כאומר אמרו כיון שהוא בקנין דעתו שיוכל לעשות שליח ואין ראיה משם דשם קאי מאן דפוסל באומר אמרו ג"כ כנ"ל

(יט) ולא יאמרו לאחרים לכתוב כו'. הנה באמר לב' תנו או לג' כתבו מבואר במשנה סוף התקבל דבין לר"מ ובין לר"י הגט בטל כשאמרו לאחרים. ומבואר בר"ן שם דלרבא דאמר סוף פרק כל הגט הטעם משום מילי הפי' במתניתין הוא דכשאומר לב' תנו או לג' כתבו שלא עשאן ב"ד לכ"ע מילי לא מימסרן כו'. רק באמר לג' תנו פליגי דר"מ סבר דאלימא מילתא דב"ד למימסר אפי' מילי ור"י פליג דגם בב"ד מילי לא מימסרן כו' עיין שם. ולאביי דאמר טעמא משום בזיון דבעל ג"פ הפי' במתניתין דבעדים כיון שאין דרך לצוות לאחר הגט בטל משום בזיון דודאי מקפיד אבל בב"ד פליגי כיון דדרך לצוות לאחרים וכיון שעשאן ב"ד גלי דעתיה דלא קפיד כשיצוו לאחר ור"י פליג או דגם בב"ד שייך בזיון או משום מילי לא מימסרן כו'. אך משמע בש"ס שם דלאביי גם לר"י הטעם משום בזיון דאי לאו הכי מוכח דלאביי מתנה אינה כגט דהא לר"י הרי הוא כגט וע"כ כנ"ל עיין שם

והנה משמע דלמאי דקי"ל כרבא ממילא בזה הגט בטל ודאי מן התורה כמבואר במשנה פרק מי שאחזו אמרו לו נכתוב כו' ואמרו לסופר הרי הגט בטל כו' ומבואר כנ"ל. אמנם לכאורה הא לאביי דאמר טעמא משום בזיון הי' נראה דאינו אלא ספק בטל. דהא בפרק התקבל דסבר רב אין האשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה וקאמר בש"ס טעמא משום בזיון דבעל ומשמע ז"ל שם דאינו רק ספק בטל מה"ת דשמא מקפיד עיין שם וא"כ גם בכתיבה לאביי כיון דטעמא משום בזיון ג"כ אינו אלא ספק די"ל שמא אינו מקפיד דמאי חילוק בין בזיון דהתם והכא. וא"כ הי' מוכח לכאורה דגם לדידן דקי"ל כרבא משום מילי כו' גם כן אינו ודאי בטל מן התורה דאי לאו הכי א"כ דקאמר התם מאי בינייהו ואמר איכא בינייהו בשליח מתנה והא איכא בינייהו דלטעמא דבזיון אינו רק ספק מה שאין כן משום מילי ויש נ"מ בגט גופיה. אך ז"א דהרשב"א ז"ל שם פרק התקבל כתב דלטעמא דבזיון הגט ודאי בטל מן התורה וכשמת מתיבמת דאנן סהדי דמסתמא קפיד ולא הוי ספק עיין שם. וממילא גם כאן ואדרבה מוכח להיפך דמשום מילי הגט ודאי בטל דאם לא כן יש נ"מ

אך י"ל כמו שכתב הרשב"א שם דאף דמצי הש"ס למימר עוד נ"מ נקיט חדא מינייהו עיין שם. ואף דלכאורה למה יהי' באמת ודאי הא יש לספק שמא אינו מקפיד ולמה נימא אנן סהדי וכי ליכא אינשי שאין מקפידין על זה וכמו בקדשה סתם בנדרים וכהאי גוונא דאמרינן שמא אינו מקפיד. וי"ל הטעם דדוקא בדבר שעושה בעצמו אבל בשליחות כששינה בדבר שי"ל שמקפיד שוב אינו שלוחו ע"ז ואינו נכלל בשליחות כלל. וכמ"ש המשנה למלך בעשה שליח לקדש סתם וקדש קדושי ספק דהוי שינוי בשליחות. וכן לענין עשו שליחותן דמבואר בש"ע דבספק לא הוי עשו שליחותן ע"ש. אך מ"מ לא משמע שם כן דבס' יהי' ודאי בטל

והיה נראה לעניית דעתי למאי דאמר בש"ס נדרים נ"ד גבי הנודר מן הירק כו' דפריך לר"ע דאמר כל מידי דמימלך עליו שליח בר מיניה הוא מהא דתנן אמר לשליח תן להם בשר ונתן כבד השליח מעל ואי ר"ע לימעול בעה"ב דהא מיניה הוא ומשני מי לא מודה ר"ע דבעי אימלוכי ופי' הרשב"א והר"ן והרא"ש דכיון שצריך להמלך ולא נמלך גלי אדעתיה דלא מתורת שליחות קיהיב רק אדעתיה דנפשיה קעביד. ולענין נדרים אסור דפעמים שבכלל דבריו גם זה כו' אבל בשליחות כיון שספק הוא ולא נמלך גלי דעתיה כו' ע"ש ברשב"א ז"ל וא"כ מובן שפיר החילוק. דכיון דשייך בזיון דבעל וי"ל שמקפיד יעשה שליח אחר או שם לתנו לשליח לקבלה וא"כ צריך לימלך כיון שהוא ספק וממילא אינו שליח כלל דאדעתיה דנפשיה עביד וכדפסול כתיבת נכרי משום דאדעתא עביד כו'. ובפרט למ"ש הר"ן שם דגם בעה"ב סמך שכל זמן שלא ימלך בו לא יעשה ולא עשאו שליח עיין שם. וכן כאן סמך כנ"ל ואינו שלוחו כלל ולכך בכל שליחות בשינה איזה דבר אף שי"ל שאינו מקפיד מ"מ בטל כטעם הנ"ל. ואעפ"כ לא נפשוט מזה ספיקו של המשנה למלך פ"ז מה"א הנ"ל בעשה שליח סתם וקדש ספק שיהי' ג"כ בטל מטעם הנ"ל. דז"א דדוקא התם בכבד וכהאי גוונא שהוא מצד הלשון שפעמים אדם כולל כבד בכלל בשר בלשונו ופעמים לא וצריך להמלך דשמא מקפיד ולא כיון זה בלשונו כנ"ל. אבל בספק כיון שעל זה עצמו הוא ספק שמא היא מקודשת וממילא אין כאן שינוי כלל מלשון המשלח ולכך י"ל דאינו בטל. וגם שמא קדושי ספק נכלל בלשונו ממש כיון שקדשה ולא דמי להנ"ל. אבל כאן כיון דאמר כתבו או התם תן לה א"כ אינו נכלל בלשונו שיכתוב ע"י שליח או התם שיתן ליד שלוחה דהא אמר תן לה רק היכא שאינו מקפיד פעמים מכניס בלשונו שיתן ע"י שלוחה גם כן או שיכתוב כו' אבל היכא שמקפיד לא כיון כלל רק שיתן לה בעצמה ולא לשלוחה וכן שיכתוב בעצמו ולא ע"י שליח ודומה ממש להא דנדרים. דכיון דאמרינן טעמא דבזיון דבעל ופעמים שהוא מקפיד ואז הי' כוונתו תן לה ממש לא לשליח וכן כתוב שיכתוב בעצמו. שוב הוי מידי דמימלך עלי' ושייך טעם הנ"ל ובטל בודאי כנ"ל

אמנם ברמב"ן ז"ל מבואר להדיא ריש פרק התקבל דלא כהרשב"א ומסיק דאינו רק ספק משום דפעמים מקפיד או שהוא רק דרבנן עיין שם. וי"ל הטעם דלא דמי להא דמעילה ונדרים דדווקא התם בתן בשר לאורחים שאין צורך לתורת שליחות בזה רק דאי עביד שליחותיה מעל בעה"ב ולכך במידי דמימלך ולא נמלך אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד ולא עשאו בתורת שליחות כיון שגוף הדבר לא בעי שליחות כנ"ל ושוב לא מעל הבעה"ב רק שליח כנ"ל. אבל בנתינת הגט או בכתיבה כיון דצריך שליחות לגוף הדבר שאינו מועיל כלל בלא שליחות לא שייך זה אף שלא נמלך דנימא שלא עשאו בתורת שליחות הא יודע דבטל בלא שליחות

עוד יש לחלק דהתם אין הדבר שייך להבעה"ב יותר מלהשליח ושייך שנותן מצד עצמו. מה שאין כן בגט וקדושין מה לו לשליח לעשות מצד עצמו לגרש אשת חבירו או לכתוב גט וכהאי גוונא שהוא דבר השייך רק להבעל המשלח ולא שייך הנ"ל. אך לטעם הר"ן שם דגם הבעה"ב סמך ולא עשאו ע"ז שליח י"ל גם בזה כנ"ל דמ"מ הבעל סמך ולא עשאו שליח כנ"ל. וי"ל דבטעמים אלו מחולקים הרשב"א והרמב"ן ז"ל כנ"ל. אמנם לדעת הרמב"ן שם שהוכיחו דאינו אלא דרבנן מדלא אמר איכא בינייהו בין טעמא דגזירה משום חצירה בין דאורייתא או דרבנן ע"ש וא"כ לכאורה כאן מוכח להיפך דאי משום בזיון הוי רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ן שם א"כ לימא הכא ג"כ איכא בינייהו בין טעמא דמילי