חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קלה

הכתיבה כמו החתימה לר"מ ובעי שליחות להפוסקים הנ"ל וא"כ כיון דבחתימת העדים ילפינן מספר המקנה דבעי שליחות וא"כ לר"א דע"מ כרתי יהי' ג"כ בכתיבה בעי שליחות כמו בע"ח לר"מ כמו בגט דשוה כנ"ל. אך באמת ז"א דבשלמא בגט דכתיב וכתב לה ספר כריתות דקאי להפוסקים הנ"ל על הבעל ולכך לר"א שאין צורך לע"ח והוי הכתיבה הס' כריתות א"כ קאי וכתב דקרא על הכתיבה ובעי שליחות כנ"ל. משא"כ בשטרי קנין דלא כתיב כלל שיכתוב המקנה רק דכתיב ס' המקנה ולכך בשלמא אי ע"ח כרתי א"כ נעשה בשעת חתימה ס' המקנה וצריך שיהי' בשליחותו אבל אי ע"מ כרתי א"כ לא נעשה ס' המקנה רק בשעת המסירה א"כ אין צורך שיכתבנו המקנה דאז בשעת כתיבה אינו ס' מקנה כלל וכמו דאמר ר"י גיטין פ"ה דלר"א דע"מ כרתי בעי נתינה לשמה לפי שאז הוא הס' כריתות ואביי דחי דלא בעי נתינה לשמה דלה לא קאי אונתן רק אוכתב ע"ש אבל לענין ס' מקנה שפיר הוי כמו לר"י התם דנעשה אז ס' מקנה. רק לענין שיהי' הנייר של המקנה ילפינן שפיר דגם לר"א בעינן שבשעת מסירה יהי' הספר של המקנה כיון דאז הוי ס' מקנה כנ"ל משא"כ לענין שליחות בכתיבה כנ"ל

ועוד דגם לענין חתימת העדים י"ל דלא ילפינן כלל מס' המקנה רק ממילא כיון שלא נחתם מדעתו הוי מפי כתב ממילא כיון שאינו עדות אין כאן ס' מקנה כנ"ל. ובש"ס גיטין כ"ד ע"ב מבואר דאי הוי כתיב בגט ספר כריתות ולא הוי כתיב וכתב לה הי' כשר בנמלך ומצאו חבירו אף שלא נכתב בשליחותו כלל ע"ש וממילא בשטר קנין דלא כתיב וכתב רק ספר המקנה לא בעי שליחות כנ"ל

ובמ"ש מיושב מה דקשיא לי לכאורה למאי דאמר בש"ס שם כ"ד אי הוי כתיב ונתן ספר כריתות בידה ה"א למעוטי היך קמא דלא עביד לשום כריתות כלל ע"ש. ומבואר דגם בלא וכתב לה רק מלשון ספר כריתות מוכח שיהי' הספר נכתב לשם כריתות ובעשוין להתלמד פסול כנ"ל. וא"כ בשטרי קנין דכתיב ספר המקנה יהי' ג"כ פסול בכתבו להתלמד וניבעי דוקא שיהי' הס' נכתב לשם קנין דמאי חילוק בין ספר כריתות או ס' המקנה וניהו דממתני' דכותב טופסי שטרות לא קשה דהתם כותב לשם קנין ע"ש בתוס' ריש פרק כל הגט. אך מ"מ הי' להו להפוסקים לכתוב דין זה דבכתבו להתלמד פסול לקנות בו אח"כ. ולמ"ש מיושב דממ"נ לר"מ דע"ח כרתי בל"ז הע"ח חותמין לשם קנין ולר"א דע"מ כרתי לא נעשה ספר מקנה רק בשעת המסירה ואז מוסרו לשם קנין כנ"ל. ובל"ז יש לחלק בין בגט דכתיב לשון ציוי ונתן ספר כריתות כו' ובין מתנה דכ' ואקח ספר המקנה או בין לשון כריתות כו' ודוחק

אבל מ"מ נראה פשוט דלא בעי שליחות בכתיבת שטרי קנין ואף אותן שאינו בר שליחות יכולין לכתבו. וא"כ ממילא באומר אמרו דפסול הוא רק בחתימת עדים ובאומר כתבו לחוד אין יכולין לצוות אף לכתוב ג"כ כיון דמילי לא מימסרן לא נתקיים דיבורו שאמר כתבו. אמנם עדיין קשה כמ"ש לעיל דהא שליחות ראשון מהני במילי וא"כ כיון שמצוה לסופר נעשה הסופר שלוחו ומה שכותב הוי כמו כתבו הם. ומ"ש לעיל כיון דכולהו מכח הבעל קאתי לא מהני. עדיין קשה דנראה הטעם דאמרינן כולהו מכח הבעל בשליח עושה שליח ולמה לא נימא באמת להיפוך דהשני נעשה שליח של השליח והוא כמותו והוי כאלו עשאו השליח בעצמו. וא"כ ממילא במילי למה לא מימסרן ניהו דאינו יכול למסור שליחות הבעל אבל נעשה שלוחו וכאלו כתבו השליח בעצמו. אך הטעם פשוט דניהו דנחשב המעשה כאלו עשאו השליחות מ"מ הא הוי כאלו עשאו השליח בעצמו לא בשליחות הבעל ומעשה השליח בעצמו אינו מועיל רק שעושה בשליחות הבעל וממילא כיון דשליחות הבעל אינו יכול למסור להב' ממילא כיון שהוא רק שלוחו מאי בכך שהוא כמותו מ"מ הוי רק כעשה הדבר בעצמו לא בתורת שליחות ולא מהני. ואי מילי מימסרן שפיר אמרינן דמכח הבעל קאתי ושליח הראשון הוי כמו הבעל לענין עשיית השליח וכמו שהבעל עצמו עשהו וממילא מה שעשאו הוי כעשאו בשליחות הבעל משא"כ אי לא מימסרן כנ"ל. ואמר הש"ס שפיר דכולהו מכח בעל קאתי גם בנתינה דאל"ה לא הי' מועיל כנ"ל. וא"כ ממילא בכתיבה במתנה דלא בעי שליחות רק שיתקיים מה שאמר כתבו א"כ ממילא לא בעינן כלל מכח הבע"ד רק שהב' שליח של שליח הראשון והוי כמותו וכאלו כתבו הראשון וניהו דהוי כאלו כתבו מעצמו בלא שליחות מ"מ מהני כיון דלא בעי שליחותו ונתקיים דיבורו כמו אי מילי מימסרן כנ"ל. וצ"ל דלא כמ"ש לעיל רק דהקפידא הוא כשאמר כתבו שיהי' דוקא נכתב בשליחותו ואינו רוצה שיכתבו בלא שליחותו ולכך כשמצוה לאחר ניהו דהוי כאילו כתבו הוא מ"מ לא כתבו בשליחות של הבע"ד כיון דמילי לא מימסרן כמ"ש ולכך לא מהני והא דפליג רבא היינו דאי הוי מילי מימסרן לא הוי קפידא כיון שנכתב בשליחותו משא"כ בהנ"ל. ומאי שהקשו מהא דעשו עדים שליחותן צ"ל כמ"ש לעיל דקושטא דמלתא נקטי דפסול משום לשמה. אבל בל"ז פסול כיון שאמר כתבו כנ"ל. ומצינו לענין מודר הנאה דהוי הנאה מה דעביד שליחותי' ע"ש וממילא לענין קפידא שייך ק דקפיד שיעשה בשליחותו כנ"ל

והנה לטעם הנ"ל משום לשמה שכתב הרמב"ן והר"ן ז"ל מיושב יותר טעמא דמילי לא מימסרן כו'. דהנה עיקר הטעם כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ז"ל דכיון דכתיב לה גלי קרא שאינו כרות לשמה אלא א"כ כתבו הבעל או אחר בצוויו ע"ש. וא"כ י"ל להיפך בשלמא בדבר הצריך שליחות שייך שפיר שליח עושה שליח כיון שנעשה שליח הא' כמותו יכול לעשות שליח. משא"כ בכתיבה דלא בעי שליחות כלל רק שיצוה אותו לכתוב דגזה"כ הוא דבאופן זה דוקא הוי לשמה א"כ לא נעשה הסופר כלל שלוחו כמותו ע"י שציוה אותו לכתוב דאין הציוי כלל בתורת שליחות רק כשמצוה אותו שוב מהני כתיבת הסופר מצד עצמו. וא"כ מאין יהי' לו כח לחזור ולעשות שליח שיהי' נחשב ציויו כציוי הבעל הא אינו כלל כמו הבעל. וממילא הב' שאינו בציוי הבעל לא הוי לשמה מגזה"כ כנ"ל

אך לכאורה באומר אמרו לא שייך זה אף למ"ש הר"ן באמרו מדעתיכם מ"מ ציוה לצוות להם ויהי' כמו שציוה הוא. אך נראה לע"ד הטעם פשוט דבכל דבר דמצינו שליחות היינו מה שצריך המשלח לעשות נחשב מעשה השליח כמו שעשאו הוא כמו קדושין וגירושין וכה"ג שצריך המשלח עצמו לקדש מהני מעשה השליח כמותו. אבל כאן בכתיבה שאין הקפידא על הבעל שיכתוב הוא או שלוחו רק הקפידא על הסופר שיכתוב ע"פ דעת וציוי הבעל כמ"ש הרמב"ן הנ"ל. וא"כ מה יועיל מה שהבעל אומר אמרו מדעתיכם מ"מ כשהם מצוים לאחר מדעתם א"כ הכותב כותב ע"פ ציוי שלהם לא ע"פ ציוי הבעל והקפידא הוא על הכותב ומה יועיל שליחות הבעל נגד הכותב וניהו דנחשב ציוי שלהם כאלו ציוה בעצמו