חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכט

והוכיח מתרומה דדוקא משום תורם שלא מדעת אבל אי שווי' לכ"ע שלוחים כל הרוצה לתרום כו' הי' חזקתו תרום דרוב מצוין אצל המצות מומחין הן כו' ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ איך אמר הוי תורם שלא מדעת כו' הא כיון דאמרינן גם בתרומה רוב מצוין מומחין הן כנ"ל א"כ נימא שבודאי לא תרם איש אחר דהא יודע שהתורם שלא מדעת לא מהני וא"כ בודאי לא תרם מי שאינו שלוחו כיון שהוא מומחה ויודע גם זה וכמו דבשחיטה דאמרינן שודאי לא קלקל שהוא מומחה כמו כן בתרומה כיון דלא מהני כנ"ל. וע"כ צ"ל דדוקא בגוף הדבר שייך שהוא מומחה כמו בגוף השחיטה שתהי' כדין וכן בגוף התרומה אמרינן דודאי יודע משא"כ לענין השליחות שזה דבר אחר לא שייך רוב מומחין כנ"ל. וא"כ כאן בגט דומה ממש לתרומה ואף שהבעל ציוה לסופר לכתוב ומצאו כתוב אח"כ ולא ראה הכתיבה ואין מכירין כתב ידו שייך דלמא איניש אחרינא שמע וכתב ואינו מועיל כלום. ולא שייך שמסתמא כתבו הסופר שציוהו דהא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בדאורייתא כמבואר בעירובין ל"ב וע"ש בתוס' דלא שייך בכה"ג חזקה שליח עושה שליחותו כיון שלא יבא לידי מכשול דלא אסיק אדעתי' שיעשנו אחר ע"ש. ושייך שמא כתבו אחר ששמע ואינו בשליחות הבעל ולא מהני כמו בתרומה וגם לא שייך ע"ז רוב בקיאין כמו בתרומה כנ"ל. דהא לענין שלא מדעת לא אמרינן כנ"ל. אך יש לחלק דבגט דבעי כתיבה לשמה ואינו לשמה אלא א"כ שומע מפי הבעל א"כ הוי זה פסול בגוף הכתיבה והוי כמו קלקול בגוף השחיטה או התרומה דאמרינן דרוב מומחין רק לענין שלא מדעת דגוף התרומה הוא כדין והפסול מצד אחר אבל בגט זה הפסול של שלא מדעת הוא ג"כ בגוף הכתובה שאינו לשמה ולכך שייך הרוב כנ"ל. ולפ"ז מוכח דגם על הציוי הבעל שייך הרוב בקיאין ואין כותבין בלא ציוי הבעל. וא"כ צ"ל מה שהצריך המרדכי הציוי לפני עדים אף שהכתיבה א"צ היינו כמ"ש לעיל דבעינן עדיף לגוף הדבר כמו בשליחות כנ"ל

או י"ל דאיירי המרדכי שהבעל ראה שהסופר כתבו רק שלא הי' לפני עדים. או שהבעל לקחו מיד הסופר רק נגד החשש שלא הי' עדים בדבר ממילא כיון דמשמע דמדמי לה לשליח שאומר בפ"נ וזה אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן קי"ל דחזקה שליח עושה שליחותו כמבואר בש"ס עירובין שם. אבל היכא שהבעל לא ראה ג"כ כתיבת הסופר ואינו מכיר כו' ולא לקחו מידו רק שמצאו כתוב אחר שציוה אותו י"ל דמודה המרדכי דלא מהני כמו בתרומה כנ"ל דשייך דלמא אחר שמע כו'. ולכתחלה בעינן שיהי' העדים אצל הכתיבה ג"כ כמבואר בש"ע לקמן סי' קל"א. והי' אפשר לומר עוד טעם דצריכין. הע"ח להיות דוקא בשעת כתיבת הסופר. דהא לדעת העיטור והרבה פוסקים בכ' סופר ועד דכשר בסופר מובהק ע"ש דאמרינן דכתיבת הסופר הוי עדות גמור כמו תרומה. וא"כ הא קי"ל דעידי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה גזירה משום כולכם ע"ש. וא"כ כיון דכתיבת הסופר הוי עדות א"כ צריכין הע"ח להיות שם ג"כ בשעת כתיבה כמו שצריך כל א' להיות כשחותם חבירו. דגם בכ' הסופר גזירה דכולכם שייכא דאף שיאמר לעוד שנים לא יחושו להחתים רק אחד עם הכתב סופר דכשר ובאמת ציוה לשניהם דוקא ושייך טעם הנ"ל. וממילא אינו רשאי לכתוב עד שיהי' הע"ח שם וכן להיפך כנ"ל. ומיושב בזה מה שהקשו הא בשליח סגי בקן קולמסא לחוד כו' ולמ"ש א"ש

(טו) לא יאמרו לסופר לכתוב כו'. בזה הגט בטל לכ"ע דהוי מילי ולא מימסרן לשליח דקיימא לן כר"י כמבואר בש"ס. והנה הטעם בזה פירש"י ז"ל שאין כח בדברים להיות חוזרין ונמסרין לאחר אבל גט דאית ביה מעשה חוזר ונמסר ע"ש ד' כ"ט וכ"כ הרשב"א ז"ל ומבואר דשליחות הראשון מהני אף שהוא מילי ואינו מוסר לו דבר רק שאין כח להיות נמסר לשליח הב'. והנה: לכאורה אינו מובן דהא כמו דילפינן שליחות הראשון מקרא דושלח ושלחה כמו כן ילפינן שהשליח עושה שליח וא"כ ממ"נ אם אמרינן מסברא דדוקא כשמוסר איזה דבר שייך שליחות אבל לא בציוי בעלמא א"כ גם בשליחות הראשון נימא כן ולא יועיל כלל שליחות על כתיבת הגט כיון שהוא מילי. ואי מסברא אין חילוק א"כ גם בשליחות השני יועיל. ויש לומר כיון דילפינן מושלחה שהאשה עושה שליח לקבלה וא"כ הא אינה מוסרת לו שום דבר ומוכח דשליחות ראשון מהני אף באין מוסרים לו. משא"כ לענין שליח עושה שליח דאין שם רק חדא ילפותא לא על הבעל והאשה ע"ש פ"ב דקדושין ולכך אמרינן דלא קאי רק אשליח להולכה שמוסר לו הגט אבל לא אשליח דידה דמסברא לא מהני כיון שהוא מילי משא"כ שליחות הראשון ילפינן כנ"ל. ולכך מהני בהפרת נדרים וכה"ג שליחות אף שהוא דיבור כנ"ל

אמנם לכאורה קשה לענ"ד על מה שכתב הרא"ה והר"ן ז"ל באומר אמרו דאמרינן גם כן מילי לא מימסרן כו' והקשה הרמב"ן ז"ל מאי מילי שייך בזה כיון שממנה שליח בעצמו רק שהוא שלא בפניו ולכך פירשו דדוקא באומר אמרו מדעתיכם והיינו שהוא אינו ממנה אותו שליח רק שמצוה אותם למנות פלוני שליח ולכך אמרינן מילי לא מימסרן כו' עיין שם. וא"כ קשה איך שייך בזה מילי כו' הא עשיית השליח הוא דבר בפ"ע שנגמר בדיבור. וא"כ יכול לעשות דבר זה ע"י שליח ג"כ שעושה שליח על דיבור זה והוא שליחות הראשון דמהני גם במילי כיון שעושה אותם שלוחים ומצוה אותם לעשות שליח לפלוני אין כאן כלל שליח עושה שליח רק שליח אחד וכמו בהפרת נדרים בבעל דהי' מועיל שליחות אי לאו דמיעטי' קרא. וכתרומה וכהאי גוונא. וא"כ למה לא יועיל באומר אמרו מדעתכם גם כן דבשלמא בלא אמר אמרו אמרינן שפיר כיון שנעשה שליח רק בדברים שליח כזה אין לו כח לחזור ולעשות שליח מה שאין כן באמר אמרו כנ"ל

והי' נראה דעיקר הטעם הוא למה שכתב הרא"ש ז"ל נדרים ע"ב ע"ב דפריך והא לא שמע ופי' דאף דשמע השליח מכל מקום לא נחשב כשמיעת הבעל דבמידי דממילא לא שייך שליחות עיין שם והיינו דאף דילפינן דשלוחו כמותו היינו רק שהמעשה שעושה השליח יהי' כאלו עשאו המשלח אבל בדבר שאינו מעשה לא ילפינן כלל שיהי' כמותו ממילא ושיהי' שמיעתו כשמיעת הבעל וכהאי גוונא. והנה הא דשליח עושה שליח אף שלא ציוה אותו הבעל הוא מטעם דכיון דשלוחו כמותו ממילא כמו שהבעל יכול לעשות הדבר ע"י שליח כמו כן השליח כמותו שיכול לעשות שליח ויש לו כח זה

ובזה יתישב שפיר די"ל שאין חילוק כלל בין שליחות הראשון להשני' כיון דשניהם ילפינן כנ"ל. רק דאמרינן מילי לא מימסרן לשליח היינו שכיון שאינו מוסר לו דבר ואין כאן רק דיבור לבד אין השליח נעשה כלל כמותו כמו בשמיעת הנדר וכמו שכתב הרא"ש כנ"ל. אמנם כשעשאו שליח לכתוב הגט ניהו דלא נעשה עתה כמותו מ"מ כשכותב ועושה מעשה נעשה אז עכ"פ שליח הבעל דאז הוא מעשה והוי מעשה שלו כמעשה