חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכח

אינו חשוד לקלקלה וסמכינן על זה כמבואר בתוס' ורשב"א ריש גיטין. ועוד דהוי דבר שבידו דנאמן כיון שהי' בידו וגם עתה כנ"ל. ואין לומר למ"ש הרשב"א ורא"ש ריש חולין באינו מומחה ששחט אף ששואלין אח"כ אותו על כל דבר והוא אומר שלא שהה ולא דרס כו' מ"מ לא מהני כיון דהוא מלתא דלא רמי' עלי' דאיניש בשעה ששחט דאז לא ידע ולאו אדעתי' ונדמה לו ע"ש. וא"כ לכאורה גם כאן כיון דחיישינן שהוא אינו בקי והי' לא רמי' עליו בשעת כתיבה א"כ נימא דלא מהני אף שאומר אח"כ שנעשה כדין כנ"ל. אך ז"א דדוקא בשחיטה שתלוי הפסול וההכשר בשעת שחיטה בדבר מועט ששוהה וכה"ג שייך סברא הנ"ל. משא"כ כאן. וראי' לזה דא"כ למה מהני בפני נכתב לרש"י ז"ל שם דשיילינן ליה אי נכתב לשמה כו'. מ"מ כיון דאין בקיאין והשליח עצמו ג"כ אינו בקי א"כ הי' לא רמי' עליו אז ומאי מהני שאומר עכשיו שנכתב לשמה. ודוחק לומר דוקא כשרואין שהשליח בקי דז"א. וע"כ דלא שייך בזה סברת הרשב"א כנ"ל. וא"כ ממילא כאן הבעל נאמן:. אך כשהסופר אומר י"ל לכאורה דאפשר לא מהימן כיון דהוי דבר שבערוה ואמר בש"ס רק משום עיגונא אקילו כו' והיינו בשולח גט ממדה"י משא"כ בהנ"ל. ואף דלמ"ש הוא רק משום סמיך כו' ושוב לא הוי איתחזיק ונאמן כמ"ש לעיל. מ"מ הא לכמה פוסקים גם בדבר שבערוה בלא איתחזיק אין עד א' נאמן. ואף די"ל דדמי להא דאישתמודעני דאחוה דמיתנא כו' וסימנין דנבדקינן ע"פ נשים כיון שאינו הגמר הדבר לא הוי דבר שבערוה כמ"ש הרי"ף ז"ל יבמות. מ"מ גם זה אינו מוכרח להרבה פוסקים בפרט דהש"ס קרי ני' דבר שבערוה להדיא אף שאינו גמר הדבר. ויש לדחות דשם רק לס"ד דהוא חשש דאורייתא ודוחק. וא"כ י"ל דאינו נאמן שהוא כתבו ובציוי הבעל כנ"ל וגם אפשר דבעינן שיעיד לפני ב"ד כמו בפני נכתב בש"ס שם ולא מהני מה שאומר להם. אך היכא שמכירין כתב ידו א"כ אז כיון שיודעין בבירור שהסופר כתבו א"כ שוב סתם ספרי גמירי כו'. אך אינו מוכרח דשמא כתבו וזרקו כנ"ל

עוד נראה דלהפוסקים דבעינן שליחות בכתיבה וא"כ לדעת הראב"ד ז"ל ושאר פוסקים וברא"ש פ"ב דקדושין דשליחות להולכה בקדושין צריך עדים במינוי השליחות ואף שמודים אח"כ שניהם שעשאו שליח לא מהני דהוי דבר שבערוה כו' וצריך עדים על גוף קיום הדבר ואל"ה הוי מקדש בלא עדים דלא מהני. ואף שאינו גמר הדבר שבערוה ודלא כהרמב"ם ע"ש. וכן בשליחות להולכה בגט דעת הרבה פוסקים דבעינן עדים בשעת מינוי השליחות והוא מדברי הירושלמי דצריך להחזיקו בעדים כו' ע"ש. וכתב הב"י לקמן סי' קמ"ב דאף דנאמן לומר ששלחו היינו שנאמן שעשאו שליח בעדים אבל אם באמת לא עשאו בעדים לא מהני דבעינן עדים לגוף הדבר ע"ש. וא"כ גם כאן כיון דבעינן שליחות בכתיבה א"כ י"ל ג"כ דצריך עדים בשעת מינוי השליחות לגוף קיום הדבר ואל"ה לא מהני כמו מגרש בלא עדים דמאי חילוק בין שליחות הולכה ובין שליחות של הכתיבה כיון דבעי מה"ת שליחות בזה כמו בזה. ובשניהם אינו הגמר דבר שבערוה כנ"ל. ואעפ"כ כיון שבא אח"כ לגמר הדבר בעינן עדים לגוף הדבר וממילא בשליחות כתיבה ג"כ כנ"ל. ואף שיש לחלק קצת בין שליחות הולכה שע"י שליחותו נגמר הדבר עכ"פ משא"כ בכתיבה דעדיין לא נגמר הדבר שבערוה ע"י שליחותו מ"מ חילוק זה אינו מוכרח דגם שם אף שאומר קודם נתינת הגט שעשאו שליח לא מהני אף שעדיין לא נגמר ואף שיש לדחות מ"מ אינו מוכרח:

וממילא לא קשה ג"כ קושיות הנ"ל מהא דסתם ספרי דדייני גמירי וגם מאי דקי"ל כרבא דהכל בקיאין כמ"ש לעיל דז"א דבאמת אמרינן דבקיאין ובודאי ציוה את הסופר לפני עדים דכיון שבקיאין יודעין גם זה שצריך לפני עדים וכמ"ש הב"י דנאמן ששלחו היינו שהי' בעדים כנ"ל. אבל אם באמת לא הי' עדים י"ל דלא מהני אפי' דיעבד. וצ"ע בזה דאפשר דפסול גם דיעבד כשלא הי' בעדים כנ"ל

ובזה י"ל הטעם דהצריך שיאמר לעדים שמעו שאני מצוה לו. אף דהא פשוט דלא בעינן אתם עדי כו' מ"מ י"ל למ"ש תוס' מכות ושאר פוסקים אהא דמקדשין או נותנים גט במעמד קרובים והוי נמצא א' קרוב או פסול ומבטל עדות כולן ולהרבה פוסקים צירוף דראי' לחוד פוסל ע"ש דהצריכו ליחד עדים כשרים ואז אין הפסולין מבטלין כיון שייחד רק הכשרים ע"ש בפוסקים. וא"כ לכך גם כאן כיון דבעינן עדים בשעת מינוי השליח וא"כ כשיש קרובים ג"כ הי' בטל גם עדות הכשרים והוי בלא עדים ולכך הצריך שיאמר להעדים כשרים שמעו כו' וליחד אותם דאז אינו מבטל כנ"ל

שוב עיינתי במרדכי בס' הגט שהביא ראי' מהא דבעל עצמו א"צ לומר בפני נכתב דדיעבד כשר כשלא היו עדים בשעת כתיבה ע"ש היטב דמבואר מדבריו דאין זה מוטל על הע"ח דוקא שלא יהי' רשאין לחתום אם אין יודעין שנכתב לשמה. גם מבואר ומשמע מדבריו דהציוי לסופר לכתוב בעי דוקא בפני עדים אפי' דיעבד שכתב אע"פ שהם ג' כתי עדים שציוה לסופר כו' מ"מ לא מיקרי חצי דבר כיון שראו מה שיכולין כו' ואם לא הי' קפידא בדיעבד לא הי' מקשה כלום. וכן אח"כ כ' והוכיח שאינה צריכה להביא עדים שציוה הבעל לסופר דתלינן שנעשה בהכשר. ומשמע דמ"מ בעינן עדים בשעת מעשה דיעבד ג"כ. וגם כתב להדיא דכיון שציוה לפני העדים מסתמא כתבו בהכשר ע"ש דאף דיעבד בעי הציוי בעדים כו'

אמנם בה"ג מיימוני פ"ו מה"ג לא כתב לשון זה כיון שציוה לפני עדים רק סתם כיון שציוה לסופר ע"ש. ולמאי דמשמע מדברי המרדכי שאינו מוטל על הע"ח י"ל דג"כ הסופר נזהר ודלא כמ"ש לעיל. גם כ' דלאפוקי נפשן מפלוגתא צריך שיהי' האמירה לסופר ג"כ לפני הע"ח והיינו דלשטת הרי"ף הי' נקרא חצי דבר ע"ש וא"כ הקפידא על הע"ח שפיר וי"ל כמ"ש. וגם בה"ג אשרי מבואר דהקפידא על הע"ח שאין רשאין לחתום עד שידעו שנכתב לשמה וכן בש"ע לקמן קל"א מבואר כן וא"ש כמ"ש

גם במ"ש המרדכי והג"מ דכיון שציוה להסופר מסתמא כתבו כדין דספרי דדייני גמירי כו' ואפי' לא היה בשעת כתיבה וגם אין מכירין כתב יד הסופר מהני כו' ע"ש. יש ג"כ מקום עיון לע"ד דהא אמר בש"ס חולין י"ב האומר לשלוחו צא ושחוט ומצא חזקתו שחוט שחוט אבל אמר צא ותרום ומצא תרום אין חזקתו תרום ומסיק דאין חזקה שליח עושה שליחותו רק בשחיטה א"נ איניש אחרינא שמע ושחיט הא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין אבל בתרומה דלמא איניש אחרינא שמע ותרים והוי תורם שלא מדעת ולא מהני ע"ש

והנה הראב"ד ז"ל הובא בר"ן פרק גיד הנשה גבי ניקור כתב דגם בניקור אמרינן רוב מצוין מומחין