חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכה

לא הוי כעדות בב"ד ולא נפסלו במה שהעידו שקר וכאן עדיף יותר דקודם המסירה לא הי' עדות המועיל כלל ונפסלו רק בשעת המסירה. ושוב י"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל חולין י"ד גבי שחיטת מומר דאותו שחיטה שנעשה מומר לא חשיב עדיין שחיטת מומר וכשרה עיין שם וכן כתב מהרי"ט בשם הר"ש לענין עדות עיין שם. וא"כ ממילא כשנמסר בפניהם כיון שלא נפסלו רק בשעת מסירה לא נפסלו רק אחר כך ובשעת המסירה עדיין הוי נמסר בפני כשרים. ויש לדחות. ובל"ז הרבה חולקים שם. גם במהרי"ט דחה שם עיין שם

ובמ"ש מיושב מה שהקשה ב"ש לקמן סימן קכ"ג אברייתא דמי שאחזו דתני דבטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו כו' והוא דלא כמאן דלר"מ חתימה בעי וכתיבה לא בעי ולר"א חתימה לא בעי כו' ואף דבעי מדרבנן מ"מ אמאי תני בטל מה"ת ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא תני שם אע"פ שכתבו וחתמו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה ה"ז בטל כו'. וי"ל שחזר ונתנו לה בפניהם ושפיר בטל מן התורה כשלא אמר להם לחתום דכיון שפסול מדרבנן והעידו שקר כנ"ל פסולין מה"ת ובטל אחר כך דליכא עידי מסירה ואתיא שפיר כר' אלעזר כנ"ל. אך בל"ז לא קשה קושית הב"ש די"ל דלא נתנו כלל בעידי מסירה דאז שפיר הגט בטל כיון דהחתימה שלא לשמה כמבואר לקמן סימן קל"א. מה שאין כן אם הי' לשמה דהוי סגי בעידי חתימה. ואפשר דקושייתו להפוסקים דבעינן דוקא עידי מסירה אף בעידי חתימה כשרים והקשה שפיר כיון דבעי עידי מסירה למה בטל מן התורה. אבל למ"ש מיושב שפיר דאיירי שמסרו בפניהם ג"כ דהכי סתמא דמילתא תמיד שנמסר לפני העידי חתימה כמו שכתבו תוס' וכן משמע מלשון הברייתא דתני סתם וחזר ונתנו לה כו'. ולכך שפיר הגט בטל מה"ת אף בחתמו שלא בציוי הבעל גם לר' אלעזר דפסולין מה"ת שחתמו שקר שהעידו שכשר אף מדרבנן או שראוי לסמוך שאינו מפי כתבם ובאמת הוי מפי כתבם כנ"ל

ובמ"ש מיושב ג"כ הא דאמר בש"ס גיטין ד'] דאף לר"א בחתימה שלא לשמה הוי מזויף מתוכו ונדחקו בתוס' הרבה מ"ט יופסל בשלמא בעידי חתימה פסולין שייך דלמא אתי למיסמך עלייהו ויהי' שלא כדין אבל בשלא לשמה כיון דמן הדין כשר מה מזויף מתוכו הוא עיין שם. ולמ"ש י"ל דכיון שחתמו שלא לשמה היינו שלא בציוי הבעל והוי באמת מפי כתבם אף שמסרוהו ליד הבעל אחר כך והעדות בטל מה"ת שוב הוי מזויף מתוכו דילמא אתי למיסמך עלייהו כמו בעדים פסולין ואף שעידי מסירה כשרים פסול מדרבנן. או דילמא אתי למימסר באפייהו ויהי' בטל כנ"ל. אך הא זה הפסול הוא גם בשאר שטרות דהוי מפי כתבם ומה דנוהג בשטרות ג"כ לא חיישינן שהם בקיאין כמו שכתבו תוס' שם. אך י"ל כיון דבש"ח אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו אם לא בשטר הקנאה והיינו שטר שיש בו קנין לדעת הרי"ף ושאר פוסקים. ובקנין סתם לכתיבה עומד והוי בציוי הבעל דבר. אבל בגט דכותבין בלא אשתו עמו שפיר חיישינן כנ"ל. ויש לדחות קצת. אולם יתישב במ"ש תירוץ שתירצו דלכך בעי חתימה לשמה לר' אלעזר גזירה אטו כתיבה עיין שם. והקשו למה נקיט הש"ס מזויף מתוכו שאין זה ענין כלל לכאן הוי ליה למימר דבעינן חתימה לשמה מדרבנן גזירה אטו כתיבה כנ"ל

ולמ"ש מיושב דעכשיו דפסול מדרבנן חתימה שלא לשמה משום גזירה אטו כתיבה שוב הוי מזויף מתוכו דהם מעידים בחתימתם שנחחם לשמה ושכשר אף מדרבנן כמו גבי תנאי כנ"ל ומעידים שקר. מה שאין כן אי לא הוי בעי חתימה לשמה מדרבנן לא הי' כלל מזויף מתוכו רק עכשיו נקיט שפיר האי לישנא דפסולין הם והוי מזויף מתוכו כנ"ל. שזה הלשון דנקיט בכל דוכתי. אמנם י"ל דמכל מקום אין העדים פסולין מן התורה אף שמעידים בחתימתן כנ"ל מ"מ כיון שאין מוסרין הגט רק לבעל. וכמו שכתב הר"ן ז"ל פרק ב' דכתובות דאף דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה בשטרי דלאו הקנאה מ"מ מאן דלא ידע הא לאו פסול לעדות הוא דלא משמע להו איסורא כיון שמוסרין רק ללוה אף שאסור עיין שם. וכן כאן י"ל כנ"ל ויש לחלק. או אפשר דעיקר העדות של העידי חתימה הוא רק שלא חתמו הגט לאשה בלא דעת הבעל רק או שמסרוה לבעל או מדעתו. וממילא בא מיד הבעל להאשה. ולכך כיון שמסרו להבעל לא שייך הנ"ל ואינו מוכרח

(יד) ולכתחלה יאמר לסופר לפני העדים כו'. כ' בד"מ ובח"מ שיאמר להעדים שמעו שאני מצוה לו ובדיעבד אין לחוש ע"ש. והנה הא שיאמר שמעו כו' זה ודאי דאין לחוש בדיעבד דהא גם בקדושין דבעי עדים לגוף הדבר ומבואר פ"ב דקדושין דא"צ לומר אתם עידי. אולם הא דמבואר דרק לכתחלה צריך שיאמר לפני עדים אבל דיעבד גם בלא עדים כלל מהני לכאורה מבואר להיפך לקמן בטור סי' קל"א שכתב שהעדים החותמין צריך שיהי' שם בשעה שהסופר כתבו לשמם והוא בהמרדכי בשם סה"ת דמדמי לה לשליח והב"י הקשה עליהם דמנ"ל להשוות דין עידי חתימה להשליח וכ' הב"י דאינו רק לכתחלה לחוש אבל לקושטא דמלתא אין ענין ע"ח לשליח שהרי כ' בס"ה דסמ"ג וסה"ת וז"ל ואם אין שם עדים בשעת כתיבת הגט נראה שהוא כשר דמסתמא כיון שהבעל ציוה לסופר לכתבו לשמה לפני העדים מסתמא כותבו כן לשמה וכשר ואפילו אינו מכיר כתב הסופר דרוב בקיאין ולא הצריכו להיות בשעת כתיבה כו' רק לשליח שצריך לומר בפ"נ שלא להוציא לעז אבל כשהבעל עצמו נותנו] אין לחוש ואעפ"כ טוב להיות עדים בשעת כתיבה ע"ש. ומשמע מדבריו דאיירי בדיעבד ואעפ"כ כ' כיון שציוה לסופר לפני עדים ומשמע דבזה יש קפידא אף דיעבד רק לענין שיהי' עדים בשעת כתיבה אין קפידא דכיון שציוה מסתמא עשה כן כנ"ל. וגם הב"י שהביא ראי' מזה לא הביא רק על זה שא"צ להיות בשעת כתיבה ע"ש אבל לא על הציוי כנ"ל. והמפ' לא ביארו מזה

והנה לכאורה תמוה ניהו דסוברים דדין ע"ח שוה לשליח מ"מ הא קי"ל לדעת כל הפוסקים זולת הראב"ד ז"ל דלא כרבה וגם בשליח אינו צריך לומר בפני נכתב משום לשמה רק משום קיום שאין מצוין לקיימו ובפ"נ בעי משום איחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א אבל משום לשמה לא חיישינן כלל דכולהו בקיאין כמבואר לקמן סי' קמ"ב ובב"י שם ע"ש וא"כ בעידי חתימה דלא שייך איחלופי למה יצטרכו לידע שנכתב לשמה. וכן הראיות שהביאו מן קולמסא כו' ופי' רש"י כו' ומהא דצריך לעמוד על כל אות כו'. אינו ענין כלל דהא הר"ן ז"ל והפוסקים פירשו שם לרבא דכיון דתיקנו בפני נכתב משום איחלופי צריך לעשות כתיקון חכמים, והיינו משום דצריך לומר בפני נכתב משום קיום. משא"כ בע"ח לא שייך כלל כל הנ"ל. וצריך לדחוק ולומר דסוברים המרדכי וסה"ת כהראב"ד ז"ל. אך הא הפוסקים הנ"ל סוברים