חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכד

שליחות רק דבטל משום לשמה בלא ציוי הבעל. מהא דשטר קדושין כיון דמודה ר' פפא התם דשטר קדושין שכתבו שלא לשמה בטל דמקשינן הוי' ליציאה אם כן איך פליגי אח"כ בשלא מדעתה מאן דאמר בטל דילפינן מגט מה התם בעי דעת מקנה כו' ומאן דאמר לא בעי יליף להיפך עיין שם. ובשלמא להפוסקים מטעם שליחות ואין זה שייך לפסול דלשמה שייך שפיר פלוגתא הנ"ל. אבל להפוסקים הנ"ל א"כ כיון דכבר יליף דבעינן לשמה בשטר קדושין א"כ אין צורך להיקש אחר דמטעם זה בטל בלא דעתה ג"כ וגם מאי טעמא דמאן דפליג ויליף מגט דלא בעי דעתה. הא כיון דלגוף הקדושין בעינן דעתה א"כ הוי ממילא שלא לשמה דמודה דבטל וכמו בגט בלא דעת הבעל דמה חילוק כיון דצריכין דעת האשה לגוף הקדושין. וי"ל בדוחק

אמנם נראה עיקר הטעם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו ריש פרק כל הגט דכשלא ציוה הבעל לאו ספר כריתות איקרו אי נמי אי כתב רחמנא וכתב לחוד הוי אמינא לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבת הבעל או שלוחו אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אלא אם כן כשכתבו בעל או אחר ברשותו אע"פ שאינו שלוחו ממש עיין שם. והוא גזירת הכתוב בגט דאינו נקרא לשמה כשאינו כותב הבעל או אחר ברשותו כנ"ל ומיושב שפיר הא דשטר קדושין ג"כ דאף דמקשינן הוי' ליציאה לענין לשמה מכל מקום לענין דעתה דבכל דוכתי הוי לשמה אף בלא דעת בע"ד רק בגט גזירת הכתוב ומקשינן להיפך דלא בעי דעתה והוי לשמה אף בלא דעתה כנ"ל

ובזה מיושב מה שתמה הב"ש כאן ס"ק ז' ולקמן סי' קכ"ג על הרמב"ן ז"ל שסובר דלא בעי שליחות בכתיבה ובאומר אמרו כתב שאינו במקום הבעל אלא אם א שומע מפיו עיין שם. ולמ"ש אתי שפיר דסבר רק דלא בעי בר שליחות אבל לא הוי לשמה אלא אם כן הוא במקום הבעל דילפינן מוכתב לה כנ"ל כמבואר בדבריו הנ"ל. ונראה באמת דבכתיבה בלא ציוי הבעל דהגט בטל מן התורה דהא הרבה פוסקים דבעי שליחות. ואף אי לא בעי מכל מקום הא פשטא דמתני' וברייתא דבטל מן התורה. וכן בקדושין כנ"ל. וגם דלא עדיף מהא דלכשאכנסנה אגרשנה כמ"ש לעיל. דע"כ אי לא בעי שליחות הטעם שם משום לשמה. וגם בתנאי קודם לתורף בטל להרבה פוסקים ומכש"כ בהנ"ל וכמ"ש

(יג) ולא יחתמו כו'. הנה בחתימה כשחתמו בלא ציוי הבעל שלא ציוה כלל אז היכא דמסרו בעידי מסירה אינו פסול אלא מדרבנן לרוב הפוסקים דבחתימה שלא לשמה דמזויף מתוכו לא מיפסל אלא מדרבנן והיכא דליכא ע"מ בטל מה"ת כמבואר לקמן סימן קל"א סעיף ו' עיין שם. אמנם יש להסתפק היכא שמסרו לה לפני אותן העידי חתימה ג"כ אי בטל מה"ת או לא. דהנה העדות של העידי חתימה אינה שנתגרשה רק ע"ז עצמו מעידין שחתמו בציוי הבעל ואם כן כיון שחתמו בלא ציוי ממילא העידו שקר בחתימתן והם פסולי עדות מן התורה וממילא כשנמסר אחר כך לפניהם הגט בטל מה"ת דהא אין כאן עידי מסירה כשרים ומטעם עידי חתימה גם כן בטל מן התורה כנ"ל

או אפשר דבשלמא לר' מאיר דעידי חתימה כרתי אז העדות של העידי חתימה הוא על החתימה עצמה אבל לדידן דעידי מסירה כרתי ואינו צריך לעידי חתימה כלל א"כ אין עדותן כלל על החתימה שהוא בציוי הבעל רק על הכתיבה שחותמין ומעידין שהי' הכתיבה בציוי הבעל ואם כן כיון דכאן הי' באמת הכתיבה כדין לא העידו שקר רק דפסול מצד עצמו משום שאינו לשמה ומזויף מתוכו. אבל הם כשרים וכשנמסר לפניהם כשר מה"ת. אך מדכתב הרמ"א ולכתחלה יאמר לסופר לפני העדים כו' אבל דיעבד אינו מעכב וכן לקמן סימן קל"א בב"ש עיין שם. ומבואר דאין עדותם על הכתיבה דאף אי לא ראו כלל הכתיבה יכולין לחתום מדינא וכן כתב הב"י סי' קל"א בשם הסמ"ג והמרדכי וסה"ת. ואף דמשם אין ראי' כמ"ש לקמן מ"מ מדברי הרמ"א כאן משמע כן. וא"כ ע"כ עדותן רק על החתימה שהוא בציוי הבעל דמסתמא נכתב כדין. וא"כ הוי עדות שקר ופסולין כנ"ל. ואף אי נימא דמעידין על הכתיבה מכל מקום י"ל דבטל. למה שכתב הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי תנאי הי' דברינו דכיון דכשבא השטר לפנינו אנו מחזיקים אותו בלא תנאי הוי כאלו העידו בפירוש שלא הי' תנאי בדבר כיון שחתמו סתם ואם באמת הי' תנאי העידו שקר ופסולין ע"ש:

והנה בש"ס ריש פרק שבועת העדות אמר דהכל מודים בעד מיתה דחייב קרבן שבועה אף שאין עדותו מועיל רק מדרבנן עיין שם. וממילא כשהעדים העידו שקר על דבר שהוא מדרבנן פסולין מה"ת דהוי עדות שקר מה"ת. וא"כ כיון דבגט שבא לפנינו בעידי חתימה מתירין אותה לינשא ואמרינן שנכתב ונחתם לשמה ואינו מזויף מתוכו. וא"כ שוב הוי מה שחותמין העדים סתם כאלו העידו שכשר אף מדרבנן ונחתם לשמה כמ"ש הר"ן ז"ל בתנאי. וא"כ כיון שבאמת הי שלא לשמה ופסול מדרבנן שוב העידו שקר בזה שהעידו שכשר לגמרי גם מדרבנן וממילא פסולין מה"ת דאף שהעדות בדבר דרבנן פסולין מן התורה כנ"ל. וממילא כשנמסר בפניהם בטל כנ"ל. אך יש לחלק קצת דדוקא בעד מיתה דבממון הפקר ב"ד הפקר מה שאין כן בגט כיון דמה"ת כשר אינו פסול מה"ת. אך בל"ז הא מוכח התם כל הסוגיא דכשמעידים קטנים היו או פסולי עדות כו' דהוי תרי ותרי דמה שחתמו הוי עדות גמור שהן כשרין כמ"ש הרא"ש ז"ל שם עיין שם. וא"כ גם כאן הוי עדות גמור שחתמו בציוי הבעל דניהו דלענין גוף הגט אינו פסול אלא מדרבנן אבל מ"מ לענין העדות לא הוי עדות מדאורייתא כיון שהוא בלא דעתו והוי מפי כתבם ובטל העדות גם על הכתיבה מן התורה וכיון שהם מעידין בחתימתן שחתמו בציוי וכשר מה"ת והוי עדות ושוב לענין זה הוי עדות שקר שפיר בדבר שהוא מה"ת שמעידין שעדותן כשר לסמוך עליו ואינו מפי כתבם כיון שנעשה מדעתו. ועוד דהא היכא דעידי חתימה כשרין כשר בלא עידי מסירה לרוב הפוסקים ואם כן מעידין שכשר בלא עידי מסירה והוי שקר ופסולין מה"ת כנ"ל. אך אפשר לומר להיפך דהא כשעדים העידו שקר מפי כתב אינם נפסלים לעדות דאינו עדות כלל וא"כ ניהו דהוי כאלו העידו שהוא בציוי ואינו מפי כתבם מ"מ כיון שבאמת לא הי' בציוי הבעל א"כ גם עדות זה העידו רק מפי כתבם ולא הוי עדות שקר רק שהי' עועים וסבורים שאינו מפי כתבם ובאמת עדות זה הוי ג"כ בכתב ואינם נפסלים. אך אינו מוכרח דמ"מ כיון שהיו סומכין על עדות זה הוי עדות שקר כיון שמועיל העדות כדין ופסולין מה"ת וזה מוכרח דהא עדים שחתמו שקר פסולין הם כמבואר

גם אפשר לומר לדעת הרי"ף ז"ל הובא בח"מ סי' מ"ו דכל זמן שלא בא ליד המלוה לא הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד עיין שם וא"כ גם כאן קודם המסירה לה