חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכג

ועוד דהא בש"ס נדרים ל"ה מיבעיא אי כהנים שלוחי דרחמנא כו' וכתבו תוס' יומא י"ט ע"ב דהנ"מ הוא אם הבעלים אינם רוצים שיקריבו הכהני משמר [דאי] שלוחי דידן לא מהני שאינם נעשים שלוחים בע"כ אבל אי שלוחי רחמנא מקריבין בע"כ כיון שאינם שלוחים שלו עיין שם. והנה קי"ל זבחים מ"ו דבעינן זביחה לשם בעלים בקדשים ע"ש. וא"כ איך מהני בע"כ אף אי אינם שלוחי דידן הא מ"מ לא הוי לשם בעלים כיון שאין הבעלים רוצים שיקריב כהן זה והוא ממש כמו הכא בכתיבה וע"כ כיון דלא בעי שליחות ממילא כיון שהכהן מקריב לשם בעלים לא בעינן דעתו כלל. ואם כן גם בכתיבת הגט כיון דלא בעי שליחות יהי' מהני אף שאין הבעל רוצה כיון שכותב לשמה וכן דאמר בש"ס יקריב כו' שכופין כו' יכול אפילו בע"כ תלמוד לומר לרצונו ע"ש. והא למה לי' לרצונו בל"ז לא הוי לשמה וע"כ דהוי לשמה כנ"ל וקשה כנ"ל

ונראה דהחילוק הוא כך דבשלמא בקדשים וכהאי גוונא שזה הוא גמר המעשה ולא יוכלו הבעלים עוד לעכב והכהן יגמר הדבר הוי שפיר לשמה במחשבת הכהן אף בע"כ. ובפרט כיון דאמרינן שלוחי דרחמנא נינהו כו'. והיינו שהתורה עשתה שלוחים בע"כ של הבעלים אין לבעלים עוד שום שייכות כנ"ל. אבל כאן בגט דבעינן לשם כריתות והיינו שתתגרש בגט זה כמו שכתבו תוספ' ריש זבחים עיין שם. והיינו שבשעת כתיבה יהי' על דעת שיגרש הבעל בגט זה ויהי' באמת הגט עומד לכך דאי לאו הכי אין המחשבה מועלת כיון שודאי לא יהי' כן. ולכך כתבו תוס' שפיר כיון דמסתמא הבעל מקפיד שלא יכתבנו אחר בלא דעתו. וא"כ מן הסתם לא יגרש הבעל בגט זה שנכתב בלא דעתו ושוב אינו לשם כריתות בשעת כתיבה דאינו עומד כלל לכריתות ולא הוי לשמה. ואף אחר כך שרוצה הבעל לא מהני ואף אי יש ברירה כמ"ש כיון שלא הי' עומד לכך. וכמו ביאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן דלא מהני לכ"ע אף אם ניחא ליה לבסוף. וכן בכלך אצל יפות דלא מהני בשאר דברים. אבל בסוטה דאין הכהן מקפיד מסתמא. ולכך עומד שפיר בשעת כתיבה שתשתה מכתיבה זו שבודאי לא יקפיד הכהן וישקנה ושפיר מהני. ובפרט למה שכתבו תוספ' סוטה כ' דאיירי שנכתב אחר שקיבלה השבועה עיין שם ולכך מהני. מה שאין כן בגט לא מהני בלא ציוי הבעל כיון שבודאי יקפיד ולא יתן לה זה הגט כנ"ל ולא עומד בשעת כתיבה שיתן הבעל לא הוי לשם כריתות

עוד נראה למאי דאמר בש"ס ריש כל הגט דאף בלא וכתב לה ידעינן דשלא לשם כריתות בטל דאינו נקרא כלל ספר כריתות כיון שבשעת כתיבה אינו לכריתות. ולכך בגט לא מהני שאינו ספר כריתות מה שאין כן בסוטה דילפינן רק מועשה לה כנ"ל

עוד נראה למאי דאמר יבמות נ"ב בכותב לאשה דעלמא גט כשאכנסנה אגרשנה אינו גט כלל עיין שם. ופי' הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות גירושין הטעם דלא הוי לשמה כיון שאין ביד הבעל לגרשה בשעת כתיבה אף שכתבו בעצמו לא הוי לשם כריתות ע"ש. ופירושו מוכרח להפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה עיין שם. וא"כ נגד הסופר כשכותב שלא בציוי הבעל. והא אין ביד הסופר לגרשה והוי כמו לאשה דעלמא שכותב הבעל ולכך לא הוי לשם כריתות כלל ולא הוי גט מן התורה כנ"ל

ומדברי הרשב"א ז"ל הי' נראה שאינו ודאי בטל מן התורה שכתב בחידושיו דף כ"ג ואם תאמר היך אמרינן דלא בעי שליחות בכתיבה הא אמרינן לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב כו' וי"ל דכולה מילתא לאו משום שליחות אלא משום לשמה שאם יכתבו בלא צואת הבעל לא יתנו כל כך לב לכתוב לשמה ויכתבו סתם וקי"ל דסתמא לאו לשמה דלאו לגירושין קיימי כו' עיין שם. ומבואר מדבריו דאינו אלא משום חשש שלא יכתבו לשמה בפירוש. אבל אי כתב לשמה ונתן לב מהני

אך דבריו ז"ל סותרים זה את זה שכתב שם באותו דיבור בסוף ומאי דפסלינן במתניתין בכותב טופסי גיטין בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן לכוונתן לשמה כוונה מעליא אע"פ שמתכוונין כו' דמסתמא בכל ענין פסיל לי' ואע"פ שמתכוונין לשם אשה זו כיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן לי' כו' עיין שם. ונראה מדבריו דאף שמתכווין בפירוש לשמה לא מהני

והי' נראה לפרש דבריו שסובר דפסול מדרבנן משום דמן הסתם לא יתנו לב כל כך ולכך אף היכא שנתן לב וכ' בפירוש לשמה פסלו חכמים ולכך כתב מקודם עיקר הטעם משום שלא יתנו לב ואחר כך כ' דמסתמא בכל ענין פסול לי' והיינו מטעם הנ"ל לא פלוג רבנן כנ"ל. וכן מורים פשט דבריו דכשלא לשמה חשבינן לי' כנ"ל. והיינו כדברי הב"ש הנ"ל. וכתוספות הנ"ל. אך תמוה מאד כמ"ש לעיל מהא דשטר קדושין דאמר להדיא בכתב לשמה ושלא מדעתו דלא מהני. והחשש הנ"ל שייך גם התם. וגם הרשב"א ז"ל לא הביא אלא צריך שיאמר לסופר כו' ושייך תירוצו. אבל הא מבואר בברייתא להדיא אפילו כתב סופר לשמה כו' בטל עד שיאמר כו'. גם תמוה מה שכתב אחר כך דמסתמא בכל ענין פסול ליה כו'. מה לנו להוכיח מהסתם הא מבואר להדיא בברייתא דאפילו כתב לשמה בטל כיון שלא ציוה הבעל כנ"ל

ואפשר לפרש דבריו ז"ל שי"ל דהא בהא תליא דמאן דפוסל באומר אמרו סבר ע"כ דאין הטעם דצריך ציוי הבעל משום שאינו נותן לב או כטעם התוס' דמסתמא מקפיד שלא יכתבנו אחר דהא כיון שאמר אמרו ציוה אותו לכתוב ושפיר נותן לב לכתוב לשמה ומה בכך שלא שמע מפיו. רק דסובר דבעי שליחות בכתיבה דוכתב קאי אבעל ולכך אינו עומד במקום הבעל עד שישמע מפיו. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ן ז"ל שם שכתב כן שאינו עומד במקום הבעל אלא אם כן שומע מפיו עיין שם. אבל מאן דמכשיר באומר אמרו סבר דלא בעי שליחות רק הא דבעי ציוי הבעל היינו כטעם הרשב"א כנ"ל ולכך אומר אמרו כשר. וא"כ לא קשה מברייתא הנ"ל דהא קאמר בש"ס לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו עיין שם וא"כ כיון דברייתא הנ"ל סבר דאומר אמרו בטל שפיר בטל אפילו דיעבד מה"ת בלא ציוי הבעל. אבל לדידן אי נפסוק כשמואל דאומר אמרו כשר י"ל הטעם כרשב"א ז"ל והוא ז"ל לא הכריע בפרק התקבל אי אומר אמרו כשר או לא עיין שם. ולכך לא הביא כלל ראי' מהברייתא רק מצריך שיאמר כו' דזה לכ"ע דבעינן לכתחלה שיאמר וע"ז תירץ כנ"ל. וכן מהא דהכותב טופסי גיטין דמסתמא פסול בכל גווני דמשמע דליכא מאן דפליג. ומיושב ג"כ קושיא הנ"ל משטר קדושין די"ל ר"פ סובר ג"כ דאומר אמרו בטל מה שאין כן לדידן כנ"ל. והוא דוחק

ובאמת קשיא לי לכל הפוסקים הנ"ל דלא בעי