חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכב

סבר הת"ק דהתם באמת אינו פסול רק מדרבנן. אבל ר"פ גופי' כיון דסבר בקדושין דאינה מקודשת ע"כ סבר כר' יעקב דאין מוחקין לה מה"ת ולא הוי לשמה בכה"ג. או דאליבא דאמת אינו סובר סברא הנ"ל רק דדחי שאינו מוכרח. וכמ"ש תוס' אליבא דר' יוסף שם ע"ש וא"ש דברי תוס'. וא"כ ממילא נדחים דברי הב"ש דנימא לדידן דאינו פסול אלא מדרבנן דהא ודאי ליתא ואין שום ה"א אף לסברת תוס' הנ"ל כיון דאם נימא כתירוץ תוס' הנ"ל ע"כ ר"פ גופי' אינו סובר כן למסקנא ובטל מה"ת כשנכתב בלא ציוי הבעל אף להפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה כנ"ל. והג"פ לעיל ס"ק ב' פסק ג"כ שבטל מן התורה וכתב דתירוץ תוס' הנ"ל אינו עיקר עיין שם ולמ"ש גם התוס' ע"כ מודים להלכה דבטל כנ"ל

עוד י"ל דהא למאי דאמר בש"ס פרק ב' דגיטין דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא תלוי בברירה דכיון שבקדושי ביאה צריך שיחולו בשעת הביאה לכך אי אין ברירה לא אמרינן הוברר שהי' עומד כו' עיין שם. וא"כ ממילא בכתיבת הגט דבעינן בשעת כתיבה לשם גירושין וא"כ כשכותב הסופר שאם ירצה הבעל אח"כ לגרשה בזה יהי' לשם גירושין וא"כ לא עדיף מאם ירצה אבא ואי אין ברירה ודאי פשוט דלא מהני דאיך נימא כשרוצה לגרשה אתר כך דהוברר שנכתב מתחלה לשם גירושין. רק ר"פ דחי התם אליבא דר"מ עיין שם ור"מ סבר יש ברירה לכך דחי שפיר דמהני וגם בגט אינו פסול רק מדרבנן כיון דיש ברירה. ואף דהתוס' ריש כל הגט כתבו דבגט לכ"ע אין ברירה מ"מ לתירוץ התוס' הנ"ל סוברים כנ"ל. אבל ר"פ בעצמו ולדידן דאין ברירה ממילא שפיר בטל כשנכתב בלא דעתו דהוי שלא לשמה. ומכש"כ להרמב"ם ז"ל דתנאי קודם התורף מבטל הגט משום דאינו לשמה מבורר כיון שהתנאי בכתיבה. וא"כ כשכותב בלא דעתו ותלוי באם ירצה לגרש לא עדיף מכשהבעל עצמו מטיל תנאי. דכש"כ בזה דאינו ברור לשם גירושין

אך לכאורה, א"כ להפוסקים בתנאי קודם התורף דמהני. ובהא דאין ברירה מספקא לן דלכך פוסל מכהונה גבי לאיזה שארצה אגרש כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וא"כ לכאורה גם בכותב בלא דעתו יהי' ספק דאי יש ברירה הוברר הדבר דהי' לשם גירושין דהיתה עומדת להתגרש כנ"ל. כיון דלא בעי שליחות וכותב שאם ירצה הבעל יהי' גט זה לשם גירושין ומה חילוק בין הבעל עצמו שמצוה לכתוב לאיזה שארצה אגרש או על תנאי דאי יש ברירה מהני. ובין שהסופר מעצמו כותב על תנאי זה יועיל ג"כ כיון דוכתב קאי אסופר בלא שליחות הבעל כנ"ל

אך באמת זה אינו דהא אמר בש"ס חולין י"ד דאי בהמה בחייה עומדת לגדל ולשחיטה אמרינן אחר כך כשנשחטה הוברר הדבר דהיתה עומדת לשחיטה אי יש ברירה אבל אי בהמה בחייה עומדת לגדל לחוד לא אמרינן אחר כך כשנשחטה דהוברר דהיתה עומדת לכך דהא באמת אינה עומדת לכך ולא שייך ברירה רק כשעומדת הדבר לשתיהן בשוה עיין שם. ואם כן כיון דמסיק הש"ס ריש זבחים דאשה לאו לגירושין קיימי ולכך סתמא פסול עיין שם. וא"כ ממילא כשכותב הסופר בלא דעתו לא שייך ברירה דאף שרוצה לגרשה אחר כך מכל מקום לא שייך הוברר הדבר דהיתה עומדת לגירושין כמו שם אי עומדת לגדל כנ"ל ולכך לא מהני אף דיש ברירה. מה שאין כן כשהבעל מצוה לכתוב על הספק לאיזה שארצה דאז עומדת לכך והספק בשוה אז תלוי אי יש ברירה כמו התם אי עומדת לגדל ולשחיטה כנ"ל. אך לפום דחוי דר"פ י"ל מכל מקום דסבר אליבא דר"מ דמהני כנ"ל. מה שאין כן לדידן. ובמ"ש מיושב מה דדייק הש"ס ריש זבחים דסתם אשה לאו לגירושין כו' מהא דהכותב טופסי גיטין דאי הי' סתמא לגירושין הי' מהני בקדשים שנזבחו סתמא כו' עיין שם וקשה דבשלמא בשחיטת קדשים שזה גמר המעשה שייך שפיר כיון דסתמא לשמן קיימי מהני כששוחט סתם. אבל בגט ניהו דהי' סתמא לגירושין מכל מקום הא אינו ביד הסופר עד שירצה הבעל לגרשה וא"כ מה בכך דסתמא לשמה הא לא עדיף מאם כותב הגט בפירוש לשמה דג"כ לא הי' מהני בלא ציוי הבעל. וע"כ צ"ל דהא בהא תליא דהא דפסול בלא ציוי הבעל היינו משום דסתמא לא מהני משא"כ אם הי' סתם לגירושין הי' מהני אף בלא ציוי הבעל. אך ז"א דאטו הוי ס"ד דסתם אשה עומדת רק לגירושין אלא שעומדת לגירושין גם כן וא"כ אינו מבורר אז דשמא לא ירצה לגרשה ולא עדיף מכשהבעל עצמו אינו יודע עדיין דתלוי בברירה כנ"ל. ועוד דא"כ לא דייק ממתניתין דכתב הסופר לשמה כו' בטל עד שישמעו קולו ומוכח דסתמא פסול וע"כ דלא מוכח ואם כן מה בכך דסתמא לגירושין הא לא עדיף ממפרש

ולמ"ש מיושב דאי הוי אמרינן דעומדת לגירושין גם כן שוב הי' מהני אי יש ברירה כיון שעומדת לשתיהן וכשמגרשה הוברר דהי' רוצה אז והי' מהני בלא ציוי הבעל מספק עכ"פ אי יש ברירה. ומתניתין דפוסל בלא ציוי הבעל הוי מוקמינן כמאן דאמר אין ברירה. מה שאין כן ממתניתין דכותב טופסי גיטין דכבר דייק מרישא ומשני משום דאין ברירה. ולכך דייק אחר כך דאם גם בזה הי' הפסול משום אין ברירה הא שמעינן מרישא דלא עדיף מבעל בעצמו כנ"ל. והוכיח דלאו לגירושין קיימי ופסול גם אי יש ברירה

או י"ל דהא דדחי דילמא שאני התם דאין ברירה היינו משום דהתם תולה בדעת עצמו. מה שאין כן בסתמא נגד הסופר אף שתלוי באם ירצה הבעל שוב הוי נגד הסופר תולה בדעת אחרים דסברי יש ברירה הרבה מ"ד ריש פרק ב' דגיטין ואף דרבא גופיה לא סבר הכי מכל מקום דחי לי' שפיר דלא מוכח וכיון דוכתב קאי רק אסופר י"ל דיש ברירה דהוי תולה בדעת אחרים כנ"ל. רק משום דלאו לגירושין קיימי כו'

והנה תירוץ ב' שתירצו תוס' שם וגיטין כ' דדוקא בסוטה מהני משום שאין הכהן מקפיד אבל בגט הבעל מסתמא מקפיד שלא יכתבנו בלא דעתו עיין שם. וקשיא לי ג"כ מה בכך שהבעל מקפיד הא כיון דוכתב דקרא לא קאי אבעל רק אסופר בלא שליחות רק דבעינן לשמה. וא"כ כשהסופר כותב הגט לשמה אף שהבעל אומר בפירוש שאינו רוצה שיכתבנו מכל מקום במה נתבטל גוף הגט שלא יוכל הבעל אחר כך לחזור ולגרש בו כשירצה. הא קי"ל בביטל הגט דחוזר ומגרש בו משום דניהו דבטלי' לשליחות גיטא גופי' מי קא בטל ופי' תוס' קדושין נ"ט ורוב הפוסקים דאף ביטלו בפירוש אינו בטל דמאחר שהגט כתוב כהלכתו לא יכול לבטלו שלא יוכל לחזור ולגרש בו כיון שבאמת מהני אינו דיבורו כלום שלא יועיל. ואם כן גם הכא כיון שהסופר כתבו לשמה כשירצה לגרש יגרש בזה ואם כן מה בכך שאינו רוצה מכל מקום אינו יכול לבטלו וכשרוצה אחר כך יכול לחזור ולגרש בו כיון דלא בעי שליחות: