חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכא

אם הי' הלוקח מתנה תנאי כזה וא"כ קנה שפיר ספק זה שמא תהי' טרפה שמא לא וכמו בכתובה בט"ה כנ"ל. וממילא במקח כשאינו משלם וכן בנייר הגט דודאי לא שייך שאם הי' יודע האמת שלא ישלם דזה לא אמרינן כנ"ל. רק דנימא דאם הי' עולה על דעתו היה מתנה שאינו מוכר לו רק ע"ת שישלם לו. ובזה י"ל דאולי לא הי' הבעל קונה ממנו ע"ת זה שתהי' אסורה להנשא עד שישלם לו וכשלא ישלם יהי' הגט בטל והבנים ממזרים. רק הי' רוצה שהקנין יהי' קיים בין כך וב"כ והוא ישלם לו בתורת חוב. וכיון דלא הוי כאלו התנה כמו בטריפה כנ"ל ממילא אף שבאמת אינו משלם לו אח"כ כלל מ"מ לא נתבטל המכירה למפרע כנ"ל

או י"ל דבמקח לא שייך כלל זה שיהי'. כאלו התנה דאדרבה מאן לימא שאף שהי' עולה בדעתו היה מתנה הלא אז הי' הברירה ביד הלוקח ג"כ שלא ישלם ויתבטל המכירה ואדרבה המוכר אינו חפץ להתנות כדי שתהי' הקנין קיים ויהי' המעות חוב ויוכל לגבות בע"כ וליכא אומדנא ואף שאינו משלם קיים כנ"ל. וראי' לזה דאל"כ קשה דאמר בש"ס פ"ב דפסחים ראובן שמכר שדה לשמעון וזקף המעות במלוה ומת דאמרי היתומים מטלטלין שבק אבון כו' ואינו יכול לגבות מהם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כו'. ונימא כאן האומדנא דאדעתא דהכי לא מכר וכאן יהי' לו תועלת שאם תתבטל המכירה יוכל ליקח הקרקע שלו משא"כ אם המכירה קיימת אינו גובה כלום. וע"כ דלא שייך אומדנא בזה דאם הי' יודע הסוף לא אמרינן כנ"ל רק שיהי' כאלו מתנה וי"ל שלא הי' חפץ להתנות כנ"ל או שהלוקח לא הי' רוצה שיהיה תלוי בתנאי כנ"ל

סעיף ג' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו והוא שיהי' העדים שחתמו בו מכירין ויודעין שזה פלוני ואשתו פלונית וי"א דגם הסופר צריך להכירן וכן נ"ל והכרה זו אפי' ע"פ ע"א ואפי' ע"פ אשה וקרוב וצריך להכיר גם שם אביהם וכל שהוחזקו כו'

(יא) כותבין גט כו' הנה תוס' ושאר פוסקים הקשו אמאי כותבין ניחוש שמא לא יתן עד תשרי אח"כ ואח"כ תגבה היא הפירות שמכר הבעל מזמן הגט שלא כדין גם שמא יחפה על הזנות שבין כתיבה לנתינה כו'. ונאמר בזה הרבה תירוצים ע"ש תוס' ב"ב קס"ז וגיטין י"ז וברשב"ב שם. והנה לדעת רש"י ז"ל פירשו דהיכא דאתיא למיטרף בגט בכל מקום אמרינן אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך כיון דלדידן יש לו פירות עד שעת נתינה כמ"ש רש"י ז"ל לר"י ע"ש. ואף דבשטר הלואה לא צריך לאתויי ראי' היינו משום דאין כותבין שטר למלוה בלא לוה רק או בשטר הקנאה או למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו וליכא למיחוש מידי משא"כ בגט כן כתבו תוס' גיטין שם לדעת רש"י ז"ל

ואין להקשות למה נשתנה בגט מבשאר שטרות כיון דבשניהם הטעם שוה אם הי' הדין דכותבין הי' אומרין אח"כ אייתי ראי' ואי אין כותבין לא צריך אח"כ לאתויי ראי'. וא"כ למה בגט כותבין וצריך ראי' אח"כ ובשטרות אין כותבין ואין צריך ראי' אח"כ. אך הטעם כמ"ש תוס' שם דבגט משום עיגון הוצרכו להתיר לכתוב גט לבעל שפעמים שאין האשה כאן כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ולכך ממילא התקנה להיפך שיכתבו ואח"כ צריך לאתויי ראי' משא"כ בשט"ח לא הי' מהצורך לתקן שיכתבו ולכך הדין להיפך דאין כותבין לכתחלה וא"צ ראי'. אך בפוס' דחו דברי רש"י ז"ל מהא דפריך אברייתא דמצא גט אשה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' ומשני דכי אתיא למיטרף אמרינן אייתי ראיה ואמאי לא קשיא לי' אכל הגיטין שבעולם וע"כ דבכל מקום לא אמרינן אייתי ראי' רק בנפל איתרע צריך ראי' כנ"ל

סעיף ד לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום. ולכתחלה יאמר לסופר לפני העדים וכשיאמר להם הבעל יכתבוה הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום אפי' אמר לב"ד תנו גט לאשתי לא יאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפילו אמר להם אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו. עבר וגירש ע"י אומר אמרו לסופר ויכתוב כו' הוי ספק מגורשת:

(יב) לא יכתבנו כו' עד שיאמר כו'. הנה בכתיבה כשכ' הסופר שלא בציוי הבעל נראה דעת הפוסקים דהגט בטל מה"ת אף שכתבו לשמה וכן מבואר להדיא במשנה וברייתא גיטין ע"ב כתב הסופר לשמה כו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כו' ע"ש. וכיון דקי"ל ע"מ כרתי וכתב קאי אכתיבה וממילא הגט בטל מה"ת. ואף להפוסקים דלא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ בטל משום דלא הוי לשמה כנ"ל. והב"ש לקמן סי' קכ"ג ס"ק א' כתב בפשיטות והקשה לתוס' דלא בעי שליחות למה תני בברייתא דהגט בטל הא אינו אלא משום דהוי ככותב שלא לשמה שאינו אלא חשש דרבנן בעלמא והניח בצ"ע. ודעתו דכיון שכתב לשמה רק שלא שמע מהבעל אינו פסול אלא מדרבנן. ותוס' עירובין י"ג אהא דאמר ר' פפא דלמא ע"כ לא קאמר ת"ק אלא כיון דאינתיק לשום רחל כו' אבל תורה דסתמא כתיבא מהני. והקשו תוס' ד"ה אבל תורה כו' בסוף דניהו דתורה כתיבא סתמא שאם יצטרכו למחוק לסוטה ימחוק ועדיף מלהתלמד דגט הא מ"מ בגט גם כה"ג פסול דאפי' כתב לשמה כו' פסול עד שיאמר כו' ותירצו חד תירוצא דלא פסול אלא מדרבנן ומדאורייתא חשיב לשמה וכיון דלא בעי שליחות בגט כו' לא פסול אלא מדרבנן. אי נמי שהכהן אינו מקפיד משא"כ הבעל ע"ש. ותירוץ הא' הוא כדברי הב"ש הנ"ל. ותוס' כשהביאו שם הברייתא איתא ה"ז פסול עד שישמעו קולו לא כדאיתא בש"ס ה"ז בטל כו' וי"ל שגורסין כן וממתני' אין ראי' דתני אמרו לו נכתב כו' בטל דשם הוא מטעם שינוי כיון שאמר להם כתבו כו'. ובאמת בתוספתא פ"ב דגיטין דאיתא ברייתא הנ"ל תני ג"כ ה"ז פסול עד שישמעו כו' כלשון התוס' ע"ש. אך בתוספתא שם תני בכל הפסולין מה"ת ג"כ לשון פסול ע"ש

. אמנם לע"ד דברי תוס' תמוהים מאוד דהא בש"ס קדושין ט' ע"ב גבי שטר קדושין שכתב לשמה ושלא מדעתה סבר ר' פפא גופי' דאינה מקודשת ואמר טעמא מקיש הוי' ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוי' בעינן דעת מקנה ע"ש. וכן פ' הרי"ף והרמב"ם שם. וא"כ מבואר להדיא דאף בקדושין לקולא אינה מקודשת כלל אף שנכתב לשמה רק שלא מדעתה משום דמקשינן לגט ואיך אפשר לומר דבגט גופיה כשר מה"ת. א"כ בקדושין מקודשת מה"ת ואיך מקיש ואמר דאינה מקודשת כנ"ל. ורבא דפליג התם היינו דמקיש דמה גט שלא מדעתה כו' ע"ש אבל דעתו דבעינן אין שום מ"ד שיהי כשר. ולכך נראה דהתוס' לא כתבו כן רק לפי מאי דדחי ר"פ דלמא לא הוא ע"כ לא קאמר ת"ק כו' והקשו כיון דמשמע דכולה תנאי לא פליגי אמתני' דגיטין והקשו מהא דה"ז פסול כו' ותירצו ע"ז דר"פ דחי שפיר דלמא