חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קכ

עוד כתב דאף שלקח בהקפה הגט וקבע לו זמן ועייל ונפק אזוזי ביומי' בטל המקח למפרע והבנים ממזרים ע"ש. ולע"ד אינו מוכרח כלל דהא כל הטעם בעייל ונפק אזוזי פי' רש"י ז"ל ב"מ ע"ז ע"ב ד"ה הא דעייל כו' ומחזיר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי דעתי' דזוזי אנסוה למכור וכיון דלא יהיב לי' זוזי בשעת דוחקו אדעתא דהכי לא זבין ע"ש

והנה בש"ס פ"ב דקדושין גבי האי גברא דזבין אדעתא למיסק לא"י דאמר דהוי דברים שבלב ואינם דברים ע"ש. וע"כ הטעם כאן בעייל ונפיק אזוזי אף שלא התנה בשעת המכר מ"מ הוי אומדנא דמוכח דבכה"ג הוי דברים וכמ"ש תוס' שם מ"ט ע"ב דכיון דאנן סהדי מהני גילוי מלתא ע"ש. ולכך במוכר שדהו מפני רעתה דאין כאן אומדנא שרוצה המעות מיד מהני המכר אף דעייל ונפיק כו'. ומזה קשיא לי על לשון רש"י ז"ל שפי' מפני רעתה דאנן סהדי דאף בלא אונסא דזוזי הוי מזבין ע"ש ולמה ליה למימר דאנן סהדי הא אף שהי' הדבר בספק שוב הוי דברים שבלב כיון דליכא אומדנא דמוכח להיפך וא"ל כיון שבשעת המכירה אומר שמוכר החפץ בעד סך כזה הוי כמו שפירש ע"מ שיתן לו המעות ולכך צריך לומר להיפך אנן סהדי כו'. דז"א דמ"מ לא הוי כמפרש ע"מ שיתן לו מיד ביום הקבוע דשמא רוצה שיהי' חייב לו כנ"ל. וצ"ל דרש"י ז"ל נקט האמת דאנן סהדי כנ"ל. והנה כל זה שייך במוכר חפץ השוה לכל דאנן סהדי דלא הי' מוכר כ"א מדוחק מעות הצריך לו מיד. אבל בגט שאינו שוה כלום רק לבעל זה שנכתב לשמו מאי אומדנא יש כאן שלא מכר כ"א מפני דוחק מעות ואל"ה לא הי' מוכר מה יעשה בגט זה לעצמו הא גרע טובא ממוכר שדהו מפני רעתה דבודאי יש אומדנא להיפך שרוצה שהמכירה תהי' קיימת והמעות חוב עליו דאם יתבטל לא יהי' שוה כלום. ובל"ז הדבר פשוט דסופר המוכר גט אינו מוכר דוקא בשביל דוחק מעות רק שכן אומנותו. וגם הדין שכתב בס' מחנה אפרים הנ"ל נראה דלא קאמר רק בבעה"ב המוכר חפציו וכמבואר בש"ס ב"ב מ"ז ע"ב כל דמזבין איניש אי לאו דאנוס לא הוי מזבין כו'. ופי' הרשב"ם ז"ל ד"ה כל דמזבין רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוי מזבין כו' ע"ש. ולכך שייך שפיר האומדנא כנ"ל. אבל אם לקח בחנות המוכרת לכל מודה גם המ"א הנ"ל דליכא אומדנא ואין המכר בטל אף שלא שילם לו מיד כיון שלא התנה בתורת תנאי וליכא אומדנא מדוחק מעות כנ"ל. וממילא בגט שמוכר הסופר ודאי עדיף מהנ"ל ולא נתבטל כנ"ל

ולכאורה הי' אפשר לומר מ"ש רש"י גבי מפני רעתה דאנן סהדי כו' היינו משום דכיון דעייל ונפיק אזוזי יש ראי' ואיגלאי למפרע דמ"מ לא מכר רק בשביל דוחק מעות ולכך הוצרך לאנן סהדי כו'. אך מאי בכך הא כיון דלא הי' אומדנא דמוכח בשעת המכר ונגמר המקח סתם בלא תנאי ואף שהי' באמת דעתו ע"ת הוי דברים שבלב ולא מהני א"כ מאי מועיל מה דעכשיו איגלאי למפרע שהי' דעתו כך הא אף שהי' דעתו כך לא מהני ונגמר סתם כנ"ל

אמנם ישן לומר למאי דאמר בש"ס פ"ב דחולין ל"ט ע"ב שחטה ואח"כ חישב עלי' מספקא להו אי כרשב"ג או כרבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תתילתו או לא ע"ש דמבואר דאי אמרינן הוכיח סופו כו' אף דאז הי' דברים שבלב מהני כיון דאיגלאי מלתא עכשיו. וכן כאן בעייל ונפיק נימא הוכיח סופו והוצרך לומר דאנן סהדי שמה דעייל ונפיק אינו גילוי מלתא רק שרוצה המעות

או י"ל לשטת תוס' ב"מ ס"ו ע"א דכשאומר המוכר בשעת גמר המקח שמוכר כדי שיעשה דבר זה הוי כתנאי מפורש ע"ש וא"כ לכאורה גם בלא עייל ונפיק אזוזי מ"מ כשקבע לו זמן בשעת המכר ואמר שמוכר לו שישלם לו ביום פלוני ממילא הוי כתנאי ובטל כשאינו משלם לו רק י"ל בלא עייל ונפיק איגלאי מלתא להיפך שלא הקפיד דוקא ע"ת זה משא"כ בעייל ונפיק נשאר התנאי כנ"ל. וא"כ לכאורה גם במוכר שדהו מפני רעתה מ"מ כיון דעייל ונפיק ואין ראי' להיפך שוב נשאר התנאי. והוצרך רש"י ז"ל לומר דאנן סהדי במוכר מפני רעתה שאין אצלו קפידא על תנאי זה דוקא. אבל מ"מ בגט נראה דהוי כמוכר מפני רעתה כיון שאין שוה כלום אצלו אם לא בשביל גירושין אלו ולא מפני דוחק מעות כנ"ל

אמנם הי' אפשר לומר מצד אחר למ"ש תוס' כתובות ריש פ' אע"פ ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והקשו כיון דקי"ל דאזלינן בתר אומדנא אף בדבר שנולד אח"כ וכמו דפריך הש"ס ביבמה שנפלה לפני מ"ש דנימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה והקשו דא"כ בקונה בהמה מחבירו ונטרפה אח"כ יתבטל המקח דנימא אדעתא דהכי לא קנה כו' ותירצו דכיון דתלוי גם בדעת חבירו המוכר לא שייך זה דהוא לא הי' מוכר לו על תנאי זה שלא תהי' טרפה ודוקא התם במוכה שחין דמסתמא לא הי' הבעל מקפיד על תנאי זה ע"ש. וא"כ לכאורה בקונה מקח מחבירו ואינו משלם לו אח"כ נימא שפיר דהמקח בטל למפרע דכאן שייך האומדנא דאם הי' המוכר יודע שלא ישלם לו ודאי לא הי' מוכר לו ובזה לא שייך דתלוי בדעת הלוקח ג"כ ועדיף מהא דמוכה שחין דהא ודאי לא הי' מוכר אם הי' יודע כנ"ל וכיון דאמרינן אומדנא אף בדבר שנולד אח"כ א"כ נימא כנ"ל

אך בכל מקום לא קשה דממ"נ מה תועלת יהי' לו בתנאי זה שהי' מתנה שיתבטל המכירה אם לא ישלם לו דממ"נ אם יהי' החפץ בעין ממילא אף שהמכירה תהי' קיימת יוכל לגבותו בחובו ואם לא יהי' קיים א"כ מאי יועיל לו שתתבטל המכירה למפרע מ"מ לא יהיה לו מה לגבות כיון שאינו קיים מאי בכך שהוא שלו וממילא ליכא אומדנא שיהי' כאלו התנה וקיים כנ"ל אמנם כאן בנייר הגט דאם הי' מתנה שמוכר על תנאי שישלם לו ממילא הי' צריך לשלם לו קודם שתנשא דשמא לא תשלם ויהי' הגט בטל למפרע. וא"כ שפיר מועיל לו התנאי. ונימא שפיר אומדנא דאם הי' יודע שלא ישלם הי' מתנה וממילא הוי כאלו התנה וכשאינו משלם הגט בטל כנ"ל. אך ז"א דודאי אין הפירוש דנימא אומדנא שאם הי' יודע הדבר כמו שהוא עכשיו לא הי' עושה וע"י זה יתבטל דז"א דא"כ מה הועילו תוס' בתירוצם שתלוי גם בדעת המוכר סוף סוף אם הי' יודע הלוקח אז שתהי' טרפה לא הי' קונה ומה בכך שהמוכר לא הי' מוכר ע"ת זה מ"מ לא הי' הוא קונה אם הי' יודע וע"כ דבאמת ז"א דהא חזינן בלוקח כתובה בטובת הנאה ואף שמתה היא אח"כ ואין לו כלום מ"מ לא נתבטל המקח ואף שאם הי' יודע לא הי' קונה מ"מ הא קנה ספק זה ספק ירויח ספק יפסיד ולכך מוזיל גבי' משום הספק שאינו ידוע. רק האומדנא שכתבו תוס' היא דנימא אם הי' עולה בדעתו אז זה הספק הי' מתנה זה לתנאי וכמו שלא כתב אלא ע"מ לכונסה אמרינן מסתמא אם הי' עולה בדעתו שימות הי' מתנה גם אז זה לתנאי ואף שלא הי' יודע וכן הקשו תוס' בנטרפה וע"ז תירצו שפיר כיון שתלוי גם בדעת המוכר והוא לא הי' רוצה למכור