חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קיט

בו. וא"כ איך נימא דאומן קונה בש"כ הא אי נימא דהם קונים בש"כ וכיון שאינם יכולין לחזור ולהקנות לא הוי גט א"כ אין כאן שבח כלי דכל השבח הוא מה שהוא גט דבשלמא בכל דוכתי בעשה כלי וכה"ג שייך שפיר שקונה ויש לו השבח משא"כ כאן אם יקנו אין כאן שבח וכל השבח הוא רק כשאינם קונים וממילא לא שייך כלל אומן קונה כנ"ל. ובל"ז אינו קושיא מהא דחשו"ק די"ל שכותבין בחנם או שהקדים להם שכרם דלא שייך אומן קונה. או דמ"ש הפוסקים דכיון דפירעון בע"כ מהני יכול לשלם להם וממילא פקע הקנין ע"ש

עוד אפשר לומר דלא שייך כלל בכתיבת הגט אומן קונה בש"כ כמ"ש לעיל ס"ק ג' דכיון דדבר הגורם לממון [לאו[ כממון רק שטרות משום דשוה למכור לכל אדם כמ"ש תוס' וממילא בגט דאינו ראוי רק לו שוב לאו כממון וא"כ השבח הוי רק דבר הגורם לממון ואין לו קנין כנ"ל. והוי עכ"פ כמו לדעת הרא"ש ז"ל בסמנין כיון דחזותא לאו מלתא דלא שייך אומן קונה כו' וכן דבר הגורם לממון. וזה עדיף דבחזותא עכ"פ השביח דבר השוה יותר לכל אדם משא"כ בהנ"ל. ולפ"ז הי' כשר אף בגזלו מן הסופר כנ"ל. אולם היכא דשוה להתלמד ממנו וכה"ג שוב שייך אומן קונה כו' דשבח זה להתלמד הוי ממון השוה למכור לכל כנ"ל וקונה לפי ערך זה כנ"ל

ועיין גיטין כ"א שהקשה הרמב"ן לדעת הפ' שצריך להקנות לו הקלף מאי פריך והא איהי קא כתבה כיון שהיא נותנת שכר הסופר מאי בכך שהיא נותנת השכר כיון שהקלף והדיו של הבעל ע"ש. ואי נימא דשייך בגט אומן קונה בש"כ א"ש דפריך אף שהקלף והדיו של בעל מ"מ כיון שהיא נותנת שכר הסופר א"כ מוכר לה הסופר השבח ויש לה הקנין ולא הוי שלו והוצרך לטעמא דאקנויי אקנו לי' רבנן כנ"ל. והרמב"ן ז"ל לטעמא שפוסק בכל מקום דאין אומן קונה בש"כ דחה שפיר כנ"ל. אבל תוס' ושאר פוסקים דסברי אומן קונה פי' שפיר קושית הש"ס דאיהי קא כתבה היינו דאינו שלו משום השכירות ומיושב ג"כ דברי הרא"ש והטור שכתב דצריך להקנות לו הקלף והדיו ואעפ"כ כ' דאקנויי אקנו לי' רבנן השכירות והיינו משום דלחומרא סוברים דאומן קונה כמבואר לעיל ה' קדושין ועיין מ"ש לעיל

עוד אפשר לומר לע"ד דלא שייך אומן קונה בש"כ בגט דהא ודאי בכל דוכתי כשהאומן משביח שייך שפיר כיון שהשביח קונה נגד שכרו. משא"כ בגט להפוסקים דבעינן שליחות בכתיבת הגט וא"כ מה שהסופר כותב הוא רק מטעם שליחות הבעל שהוא כמותו והוי כאלו הבעל כותבו ממש ומה שמשלם שכר הוא רק שיעשה השליחות וא"כ איך שייך אומן קונה בשבח כלי הא זה השבח משביחו בשליחות הבעל והוי כמו אם השביחו הבעל בעצמו ומה שנותן לו השכר הוא בעבור שעשה לו פעולה ועשה שליחותו אבל לא עשה הסופר כלל מעשה בגוף הגט שזהו המעשה עשה הבעל כנ"ל

ובתוס' שם יש לפרש מ"מ כנ"ל דהא הם קאי שם אי לא בעי שליחות בכתיבה ופי' שפיר דאיהי קא כתבה שאינו של הבעל וי"ל מטעם אומן קונה כיון דאינו מטעם שליחות. משא"כ להפוסקים דבעי שליחות לא שייך כנ"ל. ומ"מ יש להחמיר ולחוש דאולי שייך גם בהנ"ל אומן קונה בשבח כלי. והיכא דהדיו ג"כ של הסופר נראה דאף למ"ד אין אומן קונה בש"כ מ"מ אינה מגורשת דהא בהוסיף לה נופך משלו מבואר בש"ס קדושין דודאי זה הנופך שלו ולא קנאו הבעה"ב, רק בעצים ועשאו כלי דלא הוסיף שום דבר רק אומנות שלו. וכן בצבע חזותא לאו מלתא הוא דאין שבח סממנין כו'. אבל בדיו כיון שיש בה ממש כמבואר בש"ך ז"ל י"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א בשם הראשונים ז"ל. והספר כריתות הוא הנייר והדיו משניהם וא"כ כיון שאין הדיו שלו אין כל הספר כריתות שלו כנ"ל. וכן בעידי חתימה א הדיו שלהם פסול ג"כ לר"מ דוכתב קאי אחתימה כשאינו משלם להם. וגם לענין שיהי' הבעל מכתיבו נראה דבעינן גם בעידי חתימה לר"מ אי נימא דרשאין ליטול שכר על גוף מעשה החתימה דמאי חילוק בין כתיבה לר"א או חתימה לר"מ דג"כ הוי רק מטעם שליחות כמ"ש הבעה"מ יבמות פ' ד"א דמטעם שליחות הוי רק בכתיבת הבעל וממילא בעינן שיתן שכרו ודלא כמ"ש בת"ג. אם לא דנימא כמ"ש הג"פ דנוטלין שכר רק על ראיית העדות או על ביטול המלאכה אבל לא על גוף מעשה הכתיבה אז נראה דסגי אף דאחר משלם השכירות דהוי כמו שליחות דנתינה דלא בעינן דוקא שהבעל ישלם שכר השליחות משום שאינו מצד עצמו דבר שנוטלין עליו שכר וכמ"ש לעיל ס"ק ו' ע"ש. ואפשר דגם לר"א שייך בזה למיגזר חתימה אטו כתיבה כמו בלשמה ושאר פסולים. ובפרט למ"ש הרשב"א ז"ל ריש גיטין דלכך פסול שלא לשמה בחתימה משום דעכשיו דתיקנו חכמים דליבעי עידי חתימה הוי שוב מכלל תורף הגט ונכלל בוכתב ע"ש וממילא שייך גם לענין שיהי' שלו ושיהיה הבעל מכתיבו כנ"ל גם לר"א

ועיין בס' ג"פ שהאריך בענין ההיתר נטילת שכר העדים שחותמין ולא חשיב נוטל שכר להעיד ע"ש ולע"ד י"ל למאי דאמר בש"ס פ' שבועת העדות שהיה נשותיהן גוססין כו' דהיכא דבשעה שהשביעם לא היה תועלת בעדותם אף שאח"כ יהי' תועלת אינם חייבים קרבן שבועה ע"ש. ועיין בב"י ח"מ סי' כ"ח מבואר דהיכא דפטורים מקרבן שבועה אין חייבין להעיד מטעם אם לא יגיד ג"כ ע"ש. וא"כ כיון דהעדות של העידי חתימה אינו מועיל כלום בשעת החתימה קודם המסירה רק אחר שמסר לה מועיל לידע שנמסר לה כנ"ל. וא"כ כיון דבשעה שחותמין אינם חייבים כלל להעיד דאז אין שום תועלת ואף שיהי' אח"כ מ"מ פטורים כנ"ל. ושוב רשאין שפיר ליטול שכר דלא שייך מה אני בחנם כיון שאין שום חיוב עליהם אז להעיד אפילו בב"ד כנ"ל

(י) וגזלו ממנו ולא פרע לו. הנה יש לפרש בזה ב' פירושים א' שהסופר לא רצה ליתנו לו עד שישלם לו מקודם והוא גזלו ממנו בחזקה ולא נתן לו המעות והכי דייק לישנא דגזלו ממנו שמיד הי' דרך גזילה ובזה הדין דודאי לא קנה כיון שלא רצה כלל להקנות. אבל היכא שלקח מדעתו אף במזומנים שישלם לו ואח"כ לא שילם מ"מ י"ל דקנה ודמים הוא דחייב לו כנ"ל. וכן כתב בס' ג"פ. וכן פי' הח"מ מקודם ואח"כ כתב מיהו יש לחלק בדרך ספק דאפשר במוכר במעות ולא שילם הוי גזל ואח"כ כתב דבפירש על מנת שישלם לו מיד ולא שילם ודאי הוי גזל. והיינו כיון שהתנה בדרך תנאי ודאי דכשלא קיים התנאי המקח בטל. אבל בלא התנה מספקא לי' להח"מ וכן מוכרח מלשונו שכ' אח"כ ומיהו כו' והא כבר כ' זה מיהו יש לחלק וע"כ כמ"ש. ודלא כמו שהעתיק הב"ש דבריו דבאינו לוקח בהקפה אינה מגורשת כלל ע"ש. ובס' ת"ג כ' ג"כ כנ"ל בשם ס' מחנה אפרים דכשלקח במזומן וכשמשך אינו נותן מעות המקח בטל: