חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קיח

הטבלא אינה אסורה והחזותא לא אסר כלל שזה לא הוציא בשפתיו רק הטבלא וממילא אין שום דבר אסור. דבשלמא אם הי' שבח סמנין ע"ג צמר. הי' כיון שאסר הטבלא כמות שהוא נכלל גם כן הסמנין בכלל האיסור והי' נאסר עליו מה שאין כן כיון שאין שבח כו' והחזותא לא אסר כנ"ל. וכתב אחר כך וכ"ת יכול לגורדו כו' והוי ג"כ דבר ממש ונכלל בו ודחה דאין בו ממש דצפון עבורי מעבר כנ"ל. וממילא לא קשה מש"ס הנ"ל די"ל דשייך אומן קונה לגבי החזותא כנ"ל

נחזור לנידן דידן דעכ"פ נראה דבגט אף דדיו של הבעל לא דמי להא דצמר וסמנין דבעל הבית דהא לשון הרשב"א ז"ל הוא דלגבי צמר וסמנין הוא דעבדי לי' לשבחא ולא קני בה כו'. ונראה פירושו דכיון דשניהם של בעל הבית אינו ניכר כלל עשיית האומן בהצמר שאינו רק חיבור הצמר והצבע דבעצים ועשאו כלי ניכר תוספות האומן וכהאי גוונא מה שאין כן כאן דהכל של בעל הבית. אבל בגט שעשה מהדיו אותיות ומה שהוא גט הוא ע"י האומן ודאי הוי כמו עשאו כלי:

ועוד נראה כוונת הרשב"א דהא ודאי כשתיקן הסמנין ועשה מהם צבע שיהי' ראוי לצבוע בהם ונתעלו ע"י זה בדמים. יש לו קנין בהסמנין דלגבי הסמנין שייך שפיר אומן קונה. וא"כ הא קונה בהסמנין כנ"ל. אך כיון שהסמנין אין כאן בעין דהא אין שבח סמנין ע"ג צמר וא"כ לגבי הצמר אינו קנין האומן דהא הסמנין כבר העביר מן העולם. ולענין זה אינו מועיל קנין האומן בהסמנין שיהי' נקרא סמנין שלו ויהי' קונה בצמר זה לא אמרינן. וזה שכתב הרשב"א דלגבי צמר סמנין הוא דעבדי לי' לשבחא. אבל בגט הא עכ"פ יש להסופר קנין בהדיו שעשה מהם אותיות וכאן הדיו יש בו ממש עדיין וכיון שיש להסופר קנין בהאותיות אין הגט של הבעל דמה שנעשה ספר כריתות הוא הקלף והאותיות כנ"ל

והנה בספר פ"י הקשה מהא דהכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן. והא כיון דאומן קונה בש"כ והם אין יכולין להקנות איך מועיל הא אין הגט של הבעל. ובספר נה"מ שם סי' ש"ו דחה דבריו ג"כ דבקלף ודיו של הבעל לא שייך אומן קונה. ולמ"ש זה אינו. עוד כתב שם דבהגיע לעונת הפעוטות מהני אף דהדיו שלהם עיין שם. ג"כ לא ידעתי למה העלים עיניו מדברי הש"ע א"ח הלכות לולב שהביא דעה ראשונה דאף בהגיע לעונת הפעוטות לא מהני ולא יקנה לו הלולב ביום ראשון כיון שלא יהי' מועיל ההקנאה שלו רק מדרבנן והם דברי הרמב"ם עיין שם ומכש"כ בגט שיש לחוש לכך

ולכאורה הי' אפשר כיון דאמר התם דהא לא מהני דבעינן לשמה רק בגדול עומד על גביו ומהני כוונת הגדול ועיין ברשב"א חולין י"ג דמהני כוונת הגדול מצד עצמו לא שע"י עמידתו יש כוונה להחרש שוטה וקטן עיין שם., וא"כ כיון דכל השבח הוא מה שנעשה גט וזולת זה אין כאן שבח ואם כן הא החרש שוטה וקטן לא עבדי לשבחא כלל שאין כותבין לשמה רק הגדול המכוין עושה השבח. והוא שפיר יכול להקנות ועדיף מסמנין דבעל הבית שם כנ"ל. ויש לדחות דמ"מ גם הם עושים השבח. ועוד דהתוספ' כתבו דע"י הגדול שמזהירים יש להם כוונה לכתוב לשמה ומהני מצד כונתם ושייך אומן קונה בש"כ כנ"ל

עוד הי' אפשר לומר דהא בכל הקנינים בעינן שיתכוין הקונה לקנות וי"ל דגם בהא דאומן קונה בש"כ וקונה בגוף הכלי צריך שיתכוין האומן לקנות. וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל פרק הגוזל שכתב וכן דעתו לקנות בו כנגד שכרו עיין שם. וא"כ בחרש שוטה וקטן דלאו בני זכיה נינהו ולאו בני כוונה לזכות ממילא לא שייך בהו כלל אומן קונה בשבח כלי. ובזה אין כאן דעת אחרת מקנה. ואפילו אי חשיב דעת אחרת כו' מכל מקום בגט דלא יועיל אם יהי' קונים בודאי אין הבעל רוצה להקנות להם וכיון שאין דעת אחרת לית להו זכיה כלל בגוף הגט ובקטן שזוכה מדרבנן בלא דעת אחרת ממילא יכול להקנות ג"כ מדרבנן

אולם יש להוכיח קצת להיפוך ממ"ש תוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ר"פ ב"ס אהא דקטן אי אתה צריך להחזיר עליו אם יש לו גואל והקשו דמנא לי' לקטן ממון ותירצו חד תירוצא בשכירות מלאכתו דשכר ידיו שלו מדאורייתא ע"ש. וקשיא לי מאי בכך שיש לו מדאורייתא החיוב בעד מלאכתו שחייבין לשלם לו מה"ת אבל מ"מ איך זוכה ממון שמשלמין לו שיהי' זה הממון שלו. ואף דנגד הבעה"ב מהני דפירעון בע"כ שמי' פירעון ולא בעינן דעת הזוכה מ"מ אין זה אלא לענין שנפטר הנותן אבל לא שיזכה בלא דעת כמ"ש הרשב"א ז"ל גיטין וא"כ לא זכה הקטן לשטת תוס' שם דלא מהני דעת אחרת. וא"ל דאיירי התם שכפר לו שכר מלאכתו ונשבע עליו ז"א דאין זה גזל רק עושק. ועוד דאמר בש"ס ב"מ פ' הזהב דבעינן יחד לו כלי לעשקו ושיזכה בו ע"ש

ולכך הי' נראה דתוס' לטעמייהו דפסקו דאומן קונה בש"כ וא"כ שפיר משכחת לה בקטן בשכר מלאכתו שעשה בקבלנות וגזלו ולא פרע לו וכיון ששכר מלאכתו שלו מה"ת ממילא יש לו מה"ת קנין בגוף החפץ והוי גזל וחייב כנ"ל. ומוכח ממילא דאף קטן שאין לו זכי' שייך גבי' אומן קונה בש"כ. אך יש לדחות דהא עדיין קשה דמ"מ מאי הועילו בתירוצם עדיין יקשה למ"ד אין אומן קונה איך יש לו ממון. מיהו זה לא קשה דהא קושית תוס' הוא רק למ"ד אין זכין לקטן ואיהו מצי סבר אומן קונה כנ"ל. אך הא פליגי תנאי בזה וצ"ל דתוס' סברי דבדבר שכבר יש לו חיוב עליו מה"ת יכול לזכות בו ג"כ. ודוחק דאף אי נימא דאיירי שהבטיח חפץ בשכרו מ"מ אינו קונה כמ"ש הרא"ש ז"ל פ' השוכר את הפועל [ד' ס"ג] ע"א גבי הבעלי בטלה זה דפריך הא מחסרא משיכה והוכיח דאף דשכר פעולה מתחייב בדיבור מ"מ כשהבטיח לו חפץ צריך לזה קנין משיכה ואל"ה לא קנה רק שיש חיוב עליו ויכול לסלק בדמים ע"ש. וממילא קטן שאינו קונה איך יזכה בגוף הדבר שמקבל

ואפשר לפי מאי שפסק הש"ך ז"ל י"ד ה' פדיון בכור בנקודת הכסף דב"ד ודאי יכולין לזכות לקטן מהא דיליף פ"ב דקדושין ע"ש. וי"ל דכיון שהחיוב שכיר הוא מה"ת שוב משכחת לה שגבו הב"ד עבורו השכירות ושפיר היא שלו מה"ת. אך הא תוס' עצמם הקשו אח"כ שם מהא דגר קטן ע"ש. אבל מ"מ כאן דמוכח מדברי תוס' דבשכירות שחייב לו מה"ת יכול לזכות במה שנותנין לו א"כ ממילא יכול לזכות ג"כ בשבח כלי עבור השכירות למ"ד אומן קונה בש"כ. ולמ"ש די"ל דאיירי בגבו ב"ד לא מוכח הנ"ל. אך תוס' ע"כ לא ס"ל סברת הש"ך כנ"ל

עוד י"ל דלא שייך כלל אומן קונה בש"כ בחשו"ק שכתבו את הגט דהא כיון שהקלף והדיו של הבעל וכל השבח הוא רק מה שנעשה גט הראוי לגרש