חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קיז

בנתן לו בגד לרכוכי. ועוד דא"כ אם קלקל למה יתחייב לשלם דמי צמרו ושבחו הא אין שבח סמנין ולימא לי' חזותא בעלמא אזקיתך כו' עיין שם היטב

והנראה לעניית דעתי בפשיטות דלא קשיא מידי דהא ודאי בנותן לאחד חבית יין וכהאי גוונא להעביר לו ממקום למקום ובמקום אשר הי' הוא בזול ובמקום הזה שהעביר לו ישוה יותר הרבה משם אע"פ כן פשוט הדבר דלא שייך בזה קונה בשבח כלי אף שהשביחו בהבאה זו ששוה יותר וכמו בשליחא דאגרתא. ומבואר ג"כ מעובדא דמהני שקולאי בבבא מציעא פרק השואל דלא תלי' כלל באומן קונה עיין שם. וע"כ החילוק פשוט דדוקא היכא שעושה בגוף הכלי דבר שנשבח על ידו וכמו עצים ועשאו כלים או בגד לרכוכי שייך דקונה כנ"ל. מה שאין כן בהעברה ממקום למקום דלא נעשה שום דבר בגוף הכלי רק שעשה פעולה לבעל הכלי שתהי' שוה יותר אותו הכלי עצמו והוי כשכיר בעלמא ולא שייך בזה שיקנה בהכלי. אמנם אם הזיק אחד החבית יין ודאי יש חילוק בין שברו במקום הראשון שהי' שוה י' אינו משלם רק י' ואם שברו במקום הזה השוה יותר צריך לשלם יותר כנ"ל. וא"כ ממש בצבע אי אין שבח סמנין ע"ג צמר. ומבואר בש"ס דאינו צריך לשלם בצבע קוף בסמנין דחבריה משום דחזותא לאו מילתא ולית לי' גבי' מידי וכן לעיל אמר בש"ם שאני צבע הואיל ויכול להעבירו ע"י צפון לא מיקרי שינוי בגוף דבר ע"ש ואף ששוה יותר ע"י זה אינו צריך לשלם כמו שכתבו תוס' שם. והוא ג"כ כמו מעביר ממקום למקום דגם כאן כשהצמר עומדת במראה זו היא שוה יותר מכשהיתה עומדת במראה לבן והא ודאו דכשבא אחר והעביר הצבע מצמר צבוע של חבירו דחייב לשלם כל הזיקו מה שנפחת ולא מצי אמר חזותא אזקיתך דמאי בכך הא שוה ממון אותו המראה ולא גרע משטרות דאף שאין גופו ממון מכל מקום כיון ששוה ממון חייב השורף לשלם וכן חזותא זו כיון שהוא שלו חייב המזיק לשלם לו וכל החילוק בין יש שבח בסמנין או לא דאי יש שבח כו' הוי סמנין והמראה דבר בעין עומד בהצמר וכיון שלא הקנה לו בעל הסמנין שצבעו הקוף ועדיין הוא שלו צריך לשלם לו מה שאין כן אי אין שבח כו' אין כאן דבר שנאמר שיש לו חלק רק הצמר שוה במראה זו יותר ומטעם הנאה אינו צריך לשלם כמו שכתבו תוס'. אבל המזיק חייב כמו אם הצמר במקום השוה יותר כנ"ל. וכן לענין אומן קונה כתב הרא"ש ז"ל שפיר דאין לו קנין שיהי' שלו שיוכל לאסור הכלי דהא אין בו ממש בשבח זה ומאי בכך שהוא שלו והוא רק פעולה לבעל הצמר ששוה יותר וכמו מעביר למקום השוה יותר ולא דמי לבגד לרכוכי שעשה מעשה בגוף הבגד כנ"ל. אבל לענין שישלם, הצבע בהקדיחו יורה שפיר תלוי באומן קונה דאי קונה ולא אמרינן שהשביח על דעת שיקנה בעל הצמר א"כ צבע דידי' העביר דחזותא זו היא שלו מה שאין כן אי אין אומן קונה והשביח ע"ד שיקנה בעל הצמר והאומן הוא כאיש אחר ודאי חייב לשלם במה שהזיק חזותא זו שהוא בעל הצמר כנ"ל

וא"כ י"ל דעל זה משני שפיר בצמר וסמנין דבעל הבית דלא שייך שוב לומר דהחזותא שלו שיוכל להעבירו בצפון דהא הם הסמנין של בעל הבית וממילא צבע אגר ידי' הוא דשקיל כיון שהוא דבר שאין בו ממש כדברי הרא"ש ז"ל. אבל כשהשבח הא בגוף הכלי בדבר שיש בו ממש שפיר לא הי' מועיל אף דסמנין של בעל הבית דמאי בכך מכל מקום אומן קונה ויש לו חלק בו. וא"כ ממילא בגט כאן דדיו יש בו [ממש[ ולא דמי לסמנין ע"ג צמר כמבואר בש"ך ז"ל י"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א שצבע אינו חוצץ דהמראה אין בו ממש מה שאין כן דיו דיש ממשות הדיו כן כתבו ר"י והרמב"ן והרשב"א עיין שם. וממילא לא מהני אף דהדיו של הבעל שייך אומן קונה כנ"ל. ויש לדחות. ובדברי הרא"ש י"ל ג"כ דכוונתו ניהו דאומן קונה בדבר שאין בו ממש מכל מקום לא קנה רק המראה והוי כאסר המראה על חבירו. וכמו קונם דיבורי עליך המבואר בי"ד סי' רי"ד דאינו חל מן התורה. ומה שכתב הרא"ש נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום היינו שלא קנה בצבע זו שום דבר ממש בהצמר רק בהחזותא וזה לא חל הקונם מה"ת ומ"ש ואפילו אומן קונה היינו בדבר שיש בו ממש כוונתו דאפילו קונה אינו יכול לאסור בקונם רק אם הי' השבח בדבר שיש בו ממש. אבל י"ל שסובר דשייך אומן קונה אף באין בו ממש. ואף דקי"ל שם דמדרבנן צריך שאלה עיין שם. מכל מקום כתב הרא"ש שפיר דעכ"פ מה"ת בודאי אין איסור ושוב סומך עצמו דאין אומן קונה בש"כ לרוב הפוסקים

ובל"ז יש דברי הרא"ש דאדרבה הוכיח סברתו מש"ס הנ"ל ממאי דמשני בצמר וסמנין דבעל הבית כו'. ובאמת בשלמא אי יש שבח סמנין ע"ג צמר והוי כהסמנין עומדין בעין שייך שפיר כיון ששניהם של בעל הבית לא עשה דבר כי אם שחבר אותם יחד והכל של בעל הבית וכסברת הרשב"א ז"ל הנ"ל. אבל אי אין שבח סמנין ע"ג צמר והוי כמאן דליתנהו וכאלו העביר הסמנין מעולם ואע"פ כן השביח הצמר והוי כהשביח רק באומנותו של האומן ונימא אומן קונה ומאי בכך דהסמנין של בעל הבית הא אין כאן סמנין כלל כנ"ל. ומזה הוכיח הרא"ש ז"ל דאי אין שבח סמנין כו' בל"ז לא קשה אשמואל דהוצרך לאוקמי שפיר בהקדיח בשעת נפילה דלא שייך כלל אומן קונה כיון שהוא דבר שאין בו ממש. רק כל קושית הש"ס הי' אי יש שבח סמנין כו' והוי יש בו ממש ושייך אומן קונה ופריך שפיר דלא בעי למיפשט מכאן דאין שבח סמנין כו'. ועז משני שפיר בסמנין דבעל הבית דכיון דיש שבח סמנין כו' מהני בסמנין דבעל הבית. ואי אין שבח כו' בל"ז לא קשה וכתב הרא"ש ז"ל שפיר דלדידן אי אין שבח כו' לא שייך כלל אומן קונה כו'

או י"ל למאי דמבואר בש"ס נדרים גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין מותר בשתיהם דעל שעורין אינו חל דלא הי' פיו ולבו שוים ובחטין לא נאסר דלא הוציא בשפתיו עיין שם. וכן בטפת צונן שאני טועם [נדרים ס"ג ע"ב] דיש פוסקים דמותר גם באכילה ושתיה עיין שם. וא"כ בעובדא דתשובת הרא"ש דאסר גוף הטבלא על בעל הבית עיין שם. שפיר כתב הרא"ש ז"ל דאפילו למאן דאמר אומן קונה מכל מקום היינו דוקא אם הי' עצים ועשאו כלים דיש לו קנין בגוף הכלי שהוא דבר אחד וממילא אם הי' אוסר הכלי על בעל הבית הי' מהני דאף שחלק בעל הבית אינו שלו מכל מקום חלקו נאסר וכמו בשותפין כו'. אבל כאן בצבע שהם שני דברים נפרדים הצמר הוא עדיין לגמרי של בעל הבית לבד ובהצבע יש להאומן חלק דאינו קונה רק בשבח כמו שכתב ת"ה [סי' ש"ט]. ואם כן בשלמא אם הי' אוסר המראה על בעל הטבלא הי' חל אי אומן קונה מ"מ כיון שאסר גוף הטבלא עליו ובגוף הטבלא אין לו שום חלק רק בהחזותא וכיון דאין שבח סמנין ע"ג צמר א"כ אינו נכלל כלל הצבע בכלל הטבלא. א"כ גוף