חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג יא

אינה ראוי' ממילא גם נדה אף שראוי' אח"כ לא מהני כמו קטנה פחותה מבת ג' דבעינן שתהי' ראויה בשעת חופה כנ"ל. והג"א הנ"ל י"ל דסובר גם בקטנה פחותה מבת ג' מהני חופה כתוס' סנהדרין נ"ה ע"ש אבל לשיטת רש"י סנהדרין נ"ה וס"ט והריטב"א כמו שהביא משנה למלך פ"ג מהלכות אישות ד' י"א סבר ג"כ כרש"י פחותה מ"ג אין חופה גומר בה א"כ גם בנדה כנ"ל. רק שיש לחלק בין אין ראוי' מצד עצמה או מצד איסור. והחילוק זה סבר גם הרמ"א להלכה סי' ס"א גבי חולנית כו' דאף דמהרא"ש בת' כלל נ"ד אין ראי' דהתם לענין אומדנא בלשון האב שאמר אם תנשא כו'. ולענין אומד הדעת י"ל שהוא כמו לענין תוספת כתובה דהבעי' גם לדעת הרא"ש בחופת נדה ולכך כ' דהוי כחופת נדה. וא"צ למ"ש הח"מ וב"ש סי' ס"א דהרא"ש חזר בו. אך רמ"א סבר דבאינה ראוי' מצד עצמו לאו חופה הוא מש"ס הנ"ל דמודה לי אבא כו' וכיון דמה שדחו דברי רמב"ם הוא ממאי דק"ל יש חופה לפסולות ובקטנה שאינה ראוי' מצד עצמה מודה פסיק שפיר כנ"ל. וכרש"י וריטב"א הנ"ל או שנ"ל דאף אי בקטנה פחותה מבת ג' מהני היינו משום שראוי' אח"כ אבל חולנית דא"י אם תהי' ראוי לכ"ע לא מהני. עכ"פ כיון דלרמב"ם ז"ל בענין ראוי' בשעת החופה דוקא ולא מהני מה שתהי' ראוי' י"ל דאפשר גם בלא כתובה לא מהני] ולא מהני מה שבידו לכתוב כתוב' דמ"מ אינו ראוי' בשעת היחוד דהא צריך עדים לענין הכתובה וגם קנין צריך ג"כ עדים שתסמוך דעתה. ורק להתפיס מטלטלין. וי"ל דמחוסר ממון לאו כבידו דמי וגם כשבאמת אין לו. ובזה אין החופה מורה ג"כ שרוצה לדור עמה באיסור רק שהחופה תקנה על אחר שיכתוב לה וזה הוא בחופת נדה. ולכך סתם הרמ"א לעיל דלמ"ד חופת נדה קני ה"ה קודם כתובה דלרמב"ם י"ל שפיר דלא קני. ולשון הה"מ שכ' צריך לכתחלה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם. אין הכרח כ"כ שיועיל דיעבד אף שבידו

אך מש"ס יבמות ע"ב טומטום כו' נשיו אוכלות בתרומה כו' דפריך נשיו לטומטום מנ"ל אמר אביי כשביציו נכרין מבחוץ. והקשו תוס' אכתי היך מאכיל אשתו כיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת ג' כו' ותירצו דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה עכ"ל ותירוצם מוכרח. א"כ מוכח עכ"פ דאף דמחוסר מעשה מ"מ כיון שבידו מהני החופה דיעבד. א"כ כ"ש בכתובה שבידו לכתוב וכן בנדה שספרה ז' שבידה לטבול כנ"ל

אמנם לדעת הרמב"ם מוכח משם להיפוך. שפ' פ"ד מה' תרומות דאין נשיו אוכלות. וכ' הכ"מ דלא מייתי הא דביציו ניכרין משום דפסק כרבא. ותמוה במאי פליג רבא אאביי בגוף הדין וע"כ כמ"ש המל"מ שם דס"ל לרבא דאף שבידו לקרוע כו' מ"מ הוי חופה שאינו ראוי' לביאה. ולא מהני ביציו ניכרין להאכיל בתרומה לפי שאין בן ביאה כנ"ל. וא"כ מוכח להיפוך לדידן דקי"ל כרבא אף שבידו לא הוי חופה וממילא כיון דאינה ראוי' מצד איסור שוה להרמב"ם לאין ראויה מצד עצמה. י"ל דגם בידו לא מהני כשמחוסר מעשה אך ראי' אין משם דמחוסר מעשה בגופו כהתם לקרוע גרע כמ"ש תוס' פסחים ס"ט ע"ב ד"ה האי מיחזי חזי כו' שכיון שמחוסר מעשה בגופו חשיב אינו ראוי ע"ש. וכן ס"ב ע"א בש"ס מחוסר מעשה ע"ש בתוס'. משא"כ לכתוב כתובה כנ"ל. ובנדה שלא טבלה בל"ז מצד איסור יחוד

והרמב"ם ז"ל פ' י"א מה' א"ב בכלה שצריכה לספור ז' משום חימוד כ' דלא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותרת לינשא מיד ותספור כו' מש"ס דרבנן יחודי בעלמא הוי מיחדי כו'. והראב"ד ז"ל דחה דחופה דאיסורא היך הוי עבדי והה"מ סובר דמותר להתיחד לרמב"ם כיון שהוא רק איסור דרבנן ורק ספק ע"ש. ונראה דלטעמא אזיל דמשמע גם כאן דבלא כתובה מותר היחוד. רק דהא עכ"פ צריך לכתחלה יחוד ראוי לביאה גם מדרבנן. וא"כ גם בת"ח שם הא א"ר מדרבנן. וצ"ל כיון דדיעבד קני אף שא"ר מדרבנן כמשמעות לשון הה"מ כאן לכתחלה כו' וא"כ מהני שם והקילו בת"ח. אך א"כ גם בלי כתובה יהי' ת"ח מותר לישא לכתחלה דמה חילוק בין הך דרבנן להך. וצ"ל דהא בכל דוכתי לא אפשר חשיב כדיעבד קצת ולכך שם דהי' צורך להם ליחד שיהי' פת בסלו. ואם נחמיר שלא תנשא כדי שתהי' ראוי' מדרבנן ג"כ לא יהי' אפשר לישא חשיב דיעבד ומותר לת"ח לישא כיון שאין היחוד אסור ודיעבד מהני כנ"ל. משא"כ לענין כתובה לא שייך לא אפשר דאפשר לכתוב או להתפיס מטלטלין. ולכך שפיר גם לת"ח אסור בלי כתובה החופה כנ"ל. עכ"פ מוכח להה"מ בדעת הרמב"ם דבדיעבד קני החופה בלי כתובה דלא גרע מהא דחימוד דאם לא הי' קונה דיעבד מה חילוק בין ת"ח לע"ה הא מ"מ א"ר לביאה מדרבנן ואין כאן נשואין ומוכח כנ"ל

אך למאי שמפרש הכ"מ שם דלא כהה"מ רק דיחוד ודאי אסור דאדרבה בדרבנן יש חשש יותר רק דבע"ה גם הנשואין בלי יחוד אסור שמא יבא עלי' ובת"ח התירו הנשואין בלי יחוד דאין חוששין שמא כו'. א"כ אין הוכחה די"ל גם בלא כתובה אסור יחוד. גם י"ל דאף דיעבד לא מיקרי יחוד הראוי לביאה כיון שמדרבנן א"ר ומה שהקשה ב"ש סי' ס"א כיון שהיחוד אסור מה הוא הנשואין שהתיר בת"ח ע"ש. לא קשה שהב"ש לטעמי' אזיל שכ' דמסירה לרשות הבעל לא מהני בנדה ע"ש. אמנם באמת פשט דברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה"א ה"א עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכ"מ כו' והב' כ' כיון שנכנסה הארוסה לחופה כו' וה"ה אשתו גמורה לכל דבר ומשתכנס לחופה נק' נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהי' ראוי' לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי הוא כארוסה עדיין ע"ש. ולפי הבנת הב"ש ברמב"ם מה זה שכ' ולא גמרו הנשואין דמשמע דיש נשואין רק שלא גמרו. וכן לשון ה"ה כארוסה דמשמע אבל אינה ארוסה. וכן ה"ו כ' ולא תנשא נדה עד שתטהר כו' מה זה כיון שכבר כ' שאינה נשואה כלל איך יכתוב עוד הפעם על לכתחילה כיון דדיעבד לא קני. וגם למה חזר וכתב כלל

והפי' הפשוט בדברי רמב"ם ז"ל נראה כדאמר כתובות מ"ח ומ"ט דרב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה כו'. ויליף שניהם מקרא דמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה מוצאת מכלל ארוסה דבחנק וממעיטא מלזנות בית אבי'. והגמר שהוא חופה אימעיט מקרא אחרינא מכי יהי' כו' ורק לר' אסי אמר יכול לשנוי' מסירתה זו היא כניסתה לחופה ע"ש ולא קי"ל הכי ומסיק לבסוף אף אנ"ת כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין כו' בחנק כו' נכנסה לרשות הבעל בעלמא כו' ע"ש. ועדיין אין זה חופה. וזהו שכ' הרמב"ם ז"ל שתיהן שיביא אותה לתוך ביתו כו' וזה היא הכניסה לרשותו. וקונה לכמה דברים. ואח"כ יתיחד עמה ויחוד זה הנקרא כניסה לחופה ובזה צריך שתהי' ראוי' לביאה ממש אבל מסר לשלוחי הבעל מה חילוק בין שהוא נדה או לא.