חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג י

הקדושין י"ל באמת ילפינן מח"ל כנ"ל. ולשיטת רש"י ע"כ דהתם גלי קרא כנ"ל. ולהרמב"ם ז"ל דבכל חייבי לאוין דוקא קידש ובעל לוקה ובא האיסור ע"י הקדושין ע"כ כפירש"י וכנ"ל דהתם רבי קרא. וסבר רבא היכא דגלי גלי וטעמא דאביי י"ל באמת משום דילפינן מחייבי לאוין כנ"ל. וקי"ל כאביי. והנה לרבא דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין גם חופה שאינה ראויה לביאה לא מהני דהא מקרא זה גופי' דכי יקח ובעלה כו' ובקיחה נכלל גם קיחה דנשואין כמ"ש לעיל. וגם הרי"ף והגאון פירשו ריש קדושין דהא דאמר אשה לבעלה מנין דבהעראה דהפי' על קנין הביאה אחר הקדושין שתהי' נשואה ויליף לה פרק הבא על יבמתו מקיחה קיחה הך קיחה דכי יקח כו' ובעלה. ומבואר דמפרש בקרא דכי יקח אף דקאי אקדושין נכלל בו גם קיחה דקנין נשואין כנ"ל וא"כ לרבא מוכח דכי יקח ובעלה דחופה ג"כ לא מהני כשאין מסור לביאה כנ"ל. וא"כ י"ל גם לדידן כאביי כיון דהטעם דילפינן מחייבי לאוין והתם מוכח רק תפיסת קדושין דהוי' הוא קדושין כנ"ל א"כ קנין חופה שפיר יש ללמוד מכי יקח ובעלה דבעינן קיחה הראוי' לביאה לענין שתהי' נשואה ואף דלענין הקיחה של קדושין גלי דלא בעינן ראויה מחייבי לאוין מ"מ לענין קיחה דנשואין נשאר כנ"ל. דהא להרי"ף הנ"ל אף דקיחה דכי יקח ובעלה ילפינן מינה קדושי ביאה מ"מ אף דלענין קיחה דקדושין סוף ביאה קונה אעפ"כ על קיחה דנשואין שנכלל בכי יקח נשאר הג"ש דקיחה דהעראה גומר ע"ש. כן י"ל לענין חופה כנ"ל. אך אין לחדש טעמים מלבינו מה שלא הוזכר בדברי הראשונים ז"ל

ובעיקר הקושיא שעל הרמב"ם ז"ל מהא דיש חופה לפסולות לע"ד אדרבה משם למד הרמב"ם ז"ל. דהא לפי' תוס' והרמב"ם ז"ל דפלוגתיה דרב ושמואל בחופה בלא קדושין אי פסלה ותוס' הוכיחו דהפי' כן ואף שאינו קנין כלל מ"מ סבר רב דפוסל א"כ תמוה מאוד סייעתא דר"ש מברייתא דשלא שטיתי ארוסה כו' דמוכחה דחופה קונה אף שאסורה עליו והוכיח מזה דיש חופה לפסולות כרב מה ענין זה לזה חופה שאחר קדושין קונה אף באיסור ומכל מקום לענין שתפסול חופה בלא קדושין מתרומה אינה פוסלת. ועדיף מדחי' דדחי הש"ס הא דרב"ח ע"כ לא אמר קדושין פסל' דקני לה אבל חופה דלא קני לה אימא דלא פסלה מכש"כ דא"א ללמוד ממה שחופה אחר קדושין מהני לקנות. שתפסול חופה בלא קדושין. ולכך מפרש הרמב"ם דזה פשוט לו דחופה אינה רק יחוד הראוי לביאה וקנין זה ככל הקנינים שמורה על שנעשה שלו משיכה והגבהה בחפץ. ובעבד הגביה הוא לרבון שמורה על הקנין. וכן קנין דאישות מקרא דבית אישה נדרה כו' שמה שמכניסה לביתו לאישות היינו החופה זה הוא קנין לענין הגמר שתהי' נשואה. וצריך יחוד הראוי לביאה. רק פליגי רב ושמואל אף דפשיטא להו דחופה לחוד פוסלת מתרומה אף בלי קדושין דגרע מקנין דקדושין אף שקונה כנ"ל מ"מ זה אם הי' חשיבא חופה כמו בכשרות אבל בפסולות כיון שאסורה לא מיקרי חופה כלל ואף שרוצה לעשות איסור ובדעתו לבוא עליה מ"מ כל שלא בעלה אין שם חופה על יחוד זה כיון דבאמת אינה ראויה. וממילא אינה פוסלת. ורב סבר יש חופה לפסולות דאף שמצד האיסור אינה ראויה מ"מ כיון שרוצה לעבור ומכניסה לחופה שתהי' אשתו הוי כשאר חופה ולא משוי האיסור אינה ראויה. וכסברא זו כתה הלח"מ בדברי הרמב"ם ע"ש. ולכך סבר דממילא פוסלת כיון ששם חופה עליו ואף בלא קדושין פוסלת. וממילא פלוגתייהו ג"כ בשאר חופה אחר הקדושין בפסולות ג"כ. אף שבדעתו לקיימה מ"מ לשמואל לא מיקרי חופה כיון שבאמת אסורה לא מהני דעתו לעבור למשוי' חופה כיון דבעינן ראוי ולרב מהני כיון דדעתו לקיימה באיסור ושפיר דייק ר"ש מהא דארוסה כו' דלרב שפיר מיירי התם שבשעת כניסה לחופה לא ידע שנסתרה. וכמ"ש תוס' שם. א"כ לרב כיון שבדעתו תלוי שצריך להיות רק אצלו חופה הראוי לביאה. א"כ ממילא כיון שלא ידע שאסורה שפיר קני החופה ונעשית נשואה. דאין חילוק בין שראוי אצלו לביאה לעשות האיסור או דכיון שלא ידע הי' בדעתו חופה הראוי לביאה. וטעות לא שייך בזה. וממילא שפיר נעשית נשואה לרב אבל לשמואל דאין חופה כו' דלא מהני דעתו כיון שבאמת אסורה ממילא לא מהני ג"כ מה שלא ידע שאסורה כיון דבאמת אסורה לא חשיב חופה. ודייק שפיר דיש חופה לפסולות כנ"ל. וא"כ אדרבה מוכח מש"ס הנ"ל דלכ"ע בעינן חופה יחוד הראוי לביאה. דאי נימא דרב סבר דלא בעי חופה הראוי א"כ דלמא גם שמואל סבר כן רק דחופה לחוד לא פסלה וע"כ דזה פשוט לו כנ"ל. וא"כ לדידן דפ' הרמב"ם ז"ל כרב דיש חופה לפסולות לענין תרומה גם בלא קדושין. שפיר אין שום נ"מ גבי פסולות לענין הגמר דנעשית נשואה בחופה אחר הקדושין דממ"נ בהכיר בה שאסורה מהני החופה דבדעתו לעבור והוי ראויה כרב כיון שכנסה לשם כן. ואי בלא הכיר בה שאסורה שוב ג"כ מהני דאף דאינו רוצה לעשות איסור מ"מ הא אצלו הי' חופה הראויה כמו שדייק ר' ששת דתלי' ג"כ בהך דרב וכיון דפסיק כרב דיש חופה מהני בלא הכיר בה. ולכך סתם הרמב"ם כמשנה דסוף כתובות באלמנה לכ"ג בהכיר בה ולא הכיר בה לענין כתובה ע"ש. ורק בחופת נדה שפיר פסק הרמב"ם דלא קני דהא אין בדעתו לעבור כלל אף שכינסה. ואעפ"כ אינה ראויה לביאה שפיר גם לרב לא קני כדמוכח מש"ס הנ"ל דבעי יחוד הראויה וכיון שגם אצלו אינו ראויה מחמת האיסור אין כונסה כלל על דעת לעשות איסור שפיר לא קני כנ"ל ומיושב שפיר שלא הביא כלל הרמב"ם בשאר פסולות דאין נ"מ ממ"נ בין היכר ובין לא היכר קני כרב. ורק בנדה פסק שפיר דלא קני. ואף דלכאורה בנדה כמו דאמרינן לענין יבום דכל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' אסורה וכתבו תוס' ריש יבמות ב' דכשהיא נדה בשעת נפילה למה לא אמרינן שאינו קורא בה כו'. ותירצו כיון דהיא כשאר נשים שראויה ליטהר מיקרי יבמה יבא עלי' בשעת נפילה ג"כ. וא"כ אף אי אין חופה לפסולות דלא מיקרי ראויה מ"מ נדה י"ל דמיקרי ראויה גם בשעה שהיא נדה דראויה לביאה כשאר נשים אחר שתטהר

וזה נראה טעם הג"א פ' אע"פ שכתב אבל כו' שהיא נדה קנויה לו דעושה חופה כדי לבעול כשתהי' טהורה ע"ש. דזה חשיב ראויה גם אז. אך הרמב"ם י"ל דסבר כתירוץ ב' של תוס' או דיש חילוק בין חופה דצריך דוקא [שיהיה ראוי'] אז. וראייתו נראה מהא דיבמות נ"ט הנ"ל ומודה לי אבא בקטנה פחותה מבת ג' הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה ואף דתהי' ראויה אח"כ מיקרי אז אינה ראויה. ואף דלענין יבום בקטנה קרינן בה ג"כ יבמה יבא עלי' כמ"ש תוס' שם מה שתהי' ראויה אח"כ מקרי בשעת נפילה יבא עלי' ואעפ"כ לענין חופה לא מהני לפי מאי דמשוי הרמב"ם פסול תרומה לגמר כדשנינן ר"ש. וא"כ לדידי' דאינה ראויה מחמת איסור חשיב ג"כ