חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קט

ר"ט וכן הדין בכל קנין אף שלא הועיל מהני כשלקחו כמבואר בת"ה סי' שי"ג ובח"מ סי' ס"ו סעיף י"ז דיעה א' בסתם דאף שלא ידע המוכר כשתפסו מהני ולא מטעם מחילה רק כיון שהקנה לו מקודם ואחר כך תפסו קודם שחזר בו מהני להרבה פוסקים ע"ש. ואם כן כיון שקנאו במעות ונטלו קודם שחזר בו הסופר מהני אף אי נימא דמעות אינם קונות בכהאי גוונא כנ"ל ונעשה שלו והוי גט לפוסקים הנ"ל. ועוד למ"ש הרמב"ם ז"ל ובש"ע אה"ע סימן כ"ח סעיף י"ז דאם לקח דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו וקידש] בו מקודשת מספק. וכן בבבא בתרא פ"ח ע"א בהאי גברא דאייתי קרא בקייצי דמייהו דקנאו ע"ש וכן כאן כיון שעומד למכרו רק לזה הבעל דלאחר אינו שוה כלום שנכתב שלא לשמה אם כן קנאו ממילא רק לטעמים הנ"ל אפשר דכשיבא הסופר ואומר שאינו רוצה ומקפיד אפשר דבטיל משא"כ לטעמים הנ"ל אף שמקפיד הוי גט כנ"ל בין לטעם דמעות קונה ובין לטעמא דשמיט ואכיל כנ"ל

ואפשר עוד לומר דאפי' לא הקדים לו שכרו להסופר רק זקפו במלוה שישלם לו אח"כ מ"מ י"ל דקונה הגט אף בלא משיכה למאי דאמר ריש קדושין אי דכתב לי' שטרא אדמי' היינו כסף כיון דחיוב זה שנתחייב לו שוה כסף ע"ש וא"כ בכל דוכתי כשקונה חפץ ולא נתן מעות ולא משך לא שייך לומר דמה שנתחייב לו הוי כנתן כסף דהא לא נתחייב כלל כל זמן שלא עשה קנין כנ"ל. משא"כ כאן בשכירות דמתחייב בדיבור גרידא וא"כ כשכותב הגט ונתחייב לשלם לו מטעם שכירות הוי ממילא חיוב זה כמו שנתן לו כסף ושוב קונה גם גוף הגט מטעם כסף דהא אף אי אינו קונה נתחייב והוי ככתב ליה שטרא אדמי' דהיינו כסף כנ"ל. אמנם הרמב"ן ז"ל בעצמו ס"ל גבי זבין אמתא בפריטי דנסכא אין כאן כו' דהטעם דאינו קונה משום דאגיד גביה וגם בכותב לו שטר אינו קונה מטעם כסף משום דאגיד גבי' כמבואר לעיל בש"ע סימן כ"ט סעיף ו'. וא"כ י"ל דלא מהני גם כאן אף שנתחייב מטעם אגיד גבי' דגם בשאר קינין שייך זה כמבואר באמתא בש"ס ע"ש

אך י"ל דמהני מטעם אחר ואפשר דעדיף יותר מאם כבר נתן לו המעות. למאי שמבואר בח"מ סוף סימן ל"ט בלוה שכתב השטר בציוי המלוה דסובר הרמב"ן ז"ל דנתחייב המלוה להלוות לו דכיון שקנה המלוה השיעבוד נכסים נתחייב הוא מטעם חליפין ועיין שם בתשובת מבי"ט שהביא הש"ך ז"ל בצמר שקנה וכתב לו שטר עליו שכ' דלהרמב"ן ז"ל קנה הצמר מטעם חליפין כיון שזכה בשיעבוד נכסים ועיין שם באורים ותומים שפסק דלא כהש"ך רק שקונה גוף הצמר מטעם חליפין ובש"ך כתב שם דכיון דקי"ל שיעבודא דאורייתא שייך גם במלוה ע"פ דין הנ"ל גם בלא שטר עיין שם רק דבכל מלוה לא שייך זה דהא כל זמן שלא הלוהו לא נשתעבד כלל וכן בשאר מקח לא שייך כנ"ל. אמנם כאן כיון דכשכותב הסופר בציוי הבעל נתחייב לשלם לו השכירות וקנה הסופר השיעבוד נכסים של הבעל דגם בע"פ נשתעבד דקי"ל שיעבודא דאורייתא כנ"ל אם כן ממילא קנה הבעל הקלף של הגט מטעם חליפין וכמו שם בצמר הנ"ל ומהני אף אם לקחו שלא מדעתו ועדיף מאם שילם קודם דאז מטבע לא עבדי חליפין והוי רק מטעם כסף ולא מהני מדרבנן מה שאין כן בלא שילם עדיין דקנה החיוב וזה מהני להרמב"ן ז"ל מטעם חליפין כנ"ל. ויש לדחות:

גם מ"ש בת"ג דבאומר כתבו ותנו שהסופר עצמו שליח לגרש ודאי דמודה הרמב"ן להרמ"ה דמהני דזכיית הבעל וגירושי האשה באין כא' עיין שם. ובאמת נראה להיפוך ממ"ש הרמב"ן הובא בב"י שדחה דברי [הנקדנין] כו' והוכיח שא"צ להקנות להבעל מהא דאומר אדם לב כתבו ותנו והולך למדינת הים וכן מי שהי' מושלך בבור ואומר כל השומע קולי כו' הרי אלו יכתבו ויתנו כו' והתם ליכא הקנאה ע"ש. ואי נימא דסובר כהרמ"ה מאי ראי' מייתי הא התם הסופר עצמו שליח ליתנו לה וזכיית הבעל וגרושי האשה באין כא' ומהני אף דצריך הקנאה. אך י"ל דדעת [הרמב"ן[ הוא דלא אמרינן כלל אקנו לי רבנן כמ"ש הרשב"א וממילא הקלף שלה ושוב לא שייך שזכיית הבעל בא בשעה שנוטלת הגט דהא אז נעשה שלה ושייך גבי האשה אין אדם זוכה בשלו לאחרים כנ"ל. והב"ש בעצמו כתב שהרמ"ה מיישב ראיית הרמב"ן עיין שם. ובל"ז אין ראיית הרמב"ן מובנת כמו שכתבתי לעיל דהא יכולין לזכות ע"י אחר ע"ש

והפי' הפשוט נראה בדברי הרמב"ן ז"ל דסובר גם כן דמהני בעשה להסופר עצמו שליח ואף שאין אדם זוכה בשלו לאחר ולא ס"ל ג"כ כהרמ"ה מ"מ מהני דסגי כשהוא של השליח וכמ"ש הח"מ והפר"ח אך לא מטעמייהו דהם כמותו דז"א כמ"ש לעיל. רק הטעם דז"ל הרמב"ן בה' שיטות שמעינן מינה כו' אלא שמע מינה דלא מקני לי' כלום דמאי וכתב על ידו או ע"י שלוחו ולאפוקי היא או שלוחה דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך הילכך מכיון דאקני לי' פשיטא דספרא ואין זה וכתב איהי כשר הוא כו' עיין שם. ונראה פי' למאי דאמר בש"ס ריש קדושין הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עיין שם. והיינו דהנתינה שנותן האחר בשבילו הוי כנתן הוא בעצמו כיון שהוא שלוחו ומהני לגוף הקדושין כמו שפי' רש"י ז"ל שם ממילא הוי נתינה ע"ש. ובתוספ' רי"ד שם גבי תנהו על הסלע דף ח' ע"ב כ' ונראה לי דהוא הדין לגבי גט אם הי' בעלה נותן לה גט ואמרה לו שים אותה ע"ג סלע ואתגרש מגורשת וכאלו שם בידה דמי ולא דמי לטלי מע"ג קרקע כו' וכן תנהו לפלוני כו' ולא מטעם שליחות כו' אלא כיון שהוא ברצונה כאלו נתנה בידה דמי עיין שם. וממילא נראה לדבריו דגם בהאי דינא דהילך מנה והתקדשי לפלוני כמו דהוי נתינה בקדושין נתינת האחר בשביל הבעל כאלו נתן בעצמו משלו כמו כן בגט מהני ג"כ נתינת השליח מה שנותן לה הגט בשביל הבעל אף שהוא שלו כאלו נתן לה הבעל גט שלו כיון דמדמי לה כנ"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל שפיר דמאי וכתב על ידו או ע"י שלוחו דמהני גם כן כשם שאינה מתקדשת כו' או שלוחו דמהני אף דהוא של השליח והוי נתינה רק דצריך השליחות לגוף הקדושין וכפירש"י ז"ל כמו כן אינה מתגרשת אלא בכך כנ"ל. וכיון שהוא שליח לגוף הגירושין רק לענין נתינת הגט דבעינן דבר שלו סגי בנתינת השליח בשבילו ולכך כתב אח"כ דלא תיקנו רבנן אלא דלא ליקני' היא לגט מן הסופר עיין שם והיינו דשוב כשאינה קונית שוב מהני כנ"ל. אך להרמב"ם ושאר פוסקים שם דצריך שיאמר התקדשי בהנאה הבאה לך בגללי ע"ש לא דמי גט להנ"ל. ובל"ז נראה דהפוסקים לא סברי כסברת תוספות רי"ד הנ"ל וע"כ דמחלקין בין קדושין לגט כנ"ל

והנה בדברי הרמ"ה שסובר דמהני משום שהיא זוכית בשביל הבעל ובאין כא'. ולכאורה קשה למ"ש תוס' גבי גנו בידה ומשיחה בידו דהיכא דיכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וכתב דהיכא דהי' יכול לנתקו כשנתנו והיא קפצה ידי' בחוזק עד שלא יוכל לנתקו הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני כיון שבשעת