חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קז

כיון דאקנו ליה המעות ונעשה הוא בעל המעות קונה ממילא כנ"ל. ולהנ"ל אתי שפיר דהיכא שקנתה הקלף ע"י שמשלמת ביחוד עבור הקלף וקלף דידה לא אקנו והוצרך לטעם הנ"ל כמ"ש

ולכאורה קשה להיפך יהי' די בתקנה זו לחוד כאלו אמרה הילך זוז והקנהו לבעל ולמה ליה לש"ס דאקנו לי' מעות השכירות הא אף שהוא שלה קונה הוא מדין ע"כ כנ"ל. ונראה דהרמב"ן ז"ל מפרש באמת כן בש"ס דאקנו לי' רבנן לא שתקנו שיהי' המעות שלו רק דאקנו לי' רבנן במה שתקנו שיהי' כאלו אמר הילך זוז וממילא קונה הוא כנ"ל

עוד י"ל דסובר כהנ"י שכתב דבעינן שיהי' הבעל מכתיבו לא היא ע"ש. וא"כ כשהיא נותנת השכר קשה ב' קושיות חדא שאין הבעל מכתיבו שהיא משלמת שכר טרחו ולא הי' מועיל אף שהי' הקלף שלו. ועוד כיון שמשלמת גם בעד הקלף אין הקלף שלו ולא מיקרי ונתן וע"ז צריכין לב' טעמים הנ"ל דאקנו לי' רבנן מעות השכירות ושוב הוי הוא מכתיבו ואעפ"כ אין זה מועיל נגד הקלף דלא אקנו רבנן קלף שלה וצריך לזה שוב דהוי כאומרת הילך זוז כו' וקונה ממילא וטעם זה לחוד לא סגי דניהו דהוי אמרה בפירוש הילך זוז והקנהו לבעל מ"מ אין הבעל מכתיבו אף שהוא שלו כיון שהיא משלמת ולכך צריך לזה שפיר טעמא דאקנו לי' רבנן מעות השכירות ושפיר בעינן טעמים הנ"ל

ובזה נראה פשוט דעת [הסמ"ג] והרא"ש וטור ושאר פוסקים דבעינן שיקנה הסופר בפירוש הקלף להבעל ותמה בספר פר"ח ושאר פוסקים דממ"נ אי איירי הש"ס בקלף שלו או שהקנה לו בפירוש למה ליה טעמא דאקנו לי"א רבנן מאי בכך שהיא משלמת כיון שמקנה לו בפירוש ואי איירי שאינו מקנה כו' מוכח שא"צ להקנות כנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דסברי כהנ"י הנ"ל דבעי שיהי' הוא מכתיבו ולא סברי כהרמב"ן דהוי כאומרת הילך זוז כו'. ולכך איירי בש"ס גם כן כשמקנה הסופר הגט בפירוש רק מ"מ פריך שאין הוא מכתיבו ומשני דאקנו לי' כו' מעות השכירות כנ"ל והוי מכתיבו אבל הקלף לא אקנו לי' ולכך צריך להקנותו בפירוש ואף שבכלל התשלומין הי' גם בעד הקלף מ"מ לא קנתה הקלף שלא נתנה על קלף מיוחד וגם מעות אינו קונה ויכול הסופר להקנות וצריך שפיר להקנות לו בפירוש

או די"ל שאין השכירות כלל בעד הקלף רק בעד טרחו ועמלו כמו שכתב הפר"ח ומה שתמה דא"כ מאי קאמר פרק ג"פ כו' כיון דמקנה הקלף בפירוש אינו מעלה ולא מוריד מי נותן השכר ע"ש. ואישתמיט לי' דברי נ"י הנ"ל דאף שמקנה בפירוש לא הי' מועיל כיון שאינו מכתיבו וצריך לטעמא דאקנו לי' רבנן השכירות וכן ראי' השני' לא קשה מידי כמ"ש ע"ש. ומיושב ג"כ מ"ש הרא"ש וטור שיתן במתנה ותמוה דמה צורך למתנה. ולהנ"ל אתי שפיר כיון שאין בכלל התשלומין הקלף צריך מתנה כנ"ל. מ"מ אין לומר כן להרא"ש ז"ל דהא כתב גיטין כ"ב והא דאמר לעיל אילימא משום דכתיב וכתב כו' או נתן סמיך ע"ש. ולמ"ש שפיר הי' יכול לפרש משום וכתב דבעינן שיהי' הבעל מכתיבו כנ"ל ע"ש ומוכח דלא ס"ל כדברי הנ"י הנ"ל

אך זה אינו דהרא"ש ז"ל שם כשהביא דברי תוספות דלא בעינן שליחות בכתיבה דלא קאי וכתב רק אסופר ולכך כתב שפיר כנ"ל דממילא לא בעינן גם כ שיהי' הבעל מכתיבו כיון דלא קאי וכתב כלל אבעל. וע"כ כנ"ל דאם לא כן עדיין קשה קושייתם מהא דריש זבחים דאיך דייק דסתמא לאו לשמה דילמא משום שאין הבעל מכתיבו וכן שאר הראיות שהביאו דלא בעי שליחות משם מוכח גם כן דלא בעי כנ"ל. אבל למאי שהביא הרא"ש בסוף דעת הר"י דבעי שליחות וכתב קאי אבעל סבר שפיר דבעי שיהי' מכתיבו כנ"י הנ"ל ויש לפרש שפיר דלא אקנו לי' רבנן הקלף רק השכירות כדי שיהי' נקרא מכתיבו כנ"ל אבל צריך להקנות בפירוש הקלף כנ"ל. ומדוקדק זה בלשון סדר הגט שכתב הרא"ש ז"ל שהסופר יקנה הקלף כו' דבעינן וכתב ונתן שיהי' הגט שלו ואחר כך כתב ושכר הסופר יתן הבעל ואם נתנתו האשה כשר משום עיגונא הפקירו חכמים ממון האשה ונתנו לבעל והוי כאלו הבעל נתן השכר עכ"ל ע"ש ולא כתב זה בחדא שיתן השכר ג"כ משום דבעי שיהי' הגט שלו. ומבואר להדיא דהם ב' דברים דהקלף צריך להקנות דע"ז לא תקנו חכמים כלל ובעינן שיהי' שלו והשכר צריך הוא ליתן לא מטעם הנ"ל רק שיהי' הבעל מכתיבו וע"ז הי' התקנה שאף שנותנת היא השכירות אקנו לי' רבנן והוי מכתיבו כנ"ל

ומיושב ג"כ מ"ש הטור תקנו חכמים שהיא תתן השכר ותקנהו לבעל היינו כנ"ל היכא שהיא קנתה הקלף כגון שנתנה על קלף מיוחד דמעות קונה מן התורה או שלקחה ממנו צריכה להקנות דע"ז לא תקנו כנ"ל. ואין צריך למאי שכתבו הדו"פ עיין שם

עוד תמה אני על הרב"י ושאר פוסקים שתפסו בפשיטות דזה קיימא למסקנא דאקנו לי' רבנן ולא הביאו כלל דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב אהא דבעי רמי בר חמא במוחזקין בטבלא שהיא שלה כו' שהאריך ומסיק ועוד נ"ל דר' אשי לית לי' סברא דרבא א"נ רבא גופיה לא סבירא לי' דהוי משום הפקר ב"ד אפי' בכל גיטין כו' אלא לטעמא דר"ח אמר דס"ל דלא ידעה איתתא לאקנויי אבל לדידן דידעה לאקנויי הטעם משום דאשה עצמה מקנית לבעל וזה כפי' רש"י ז"ל ע"ש. ומבואר דלדידן צריכה להקנות לו ואם אינו רוצה להקנות הגט בטל או כשהוא של הסופר צריך הוא להקנות. וי"ל שגם הטור סבירא ליה כן ולכך כתב ותקנהו לבעל כפשוטו

והנה הרשב"א ז"ל כתב באמת דלמאי דאמר אקנו לי' רבנן גם טבלא דידה אקנו לי' דמה חילוק ע"ש. ולרש"י ותוספ' ושאר פוסקים שפי' דאקנו לי' הדמים שנותנת קשה באמת למה הוצרכו להקנות המעות ולא הקנו גוף הגט שהוא שלה וממילא גם בקלף דידה יהי' מהני כמ"ש הרשב"א כנ"ל

אמנם י"ל טעם נכון לדעת הרבה פוסקים דבקידש במעמד ג' או בגזל אחר יאוש כשקונה מדרבנן לא הוי רק קדושין דרבנן כיון שמה"ת אינו שלו ע"ש. אמנם זה נראה פשוט היכא שהי' לו ממון שהוא שלו מדרבנן וקנה בו חפץ וקידשה אחר כך בחפץ זה הוי קדושין דאורייתא דכיון שנתן לו ממון שהוא שלו מדרבנן ויש לו הנאה שיכול לעשות בו מה שירצה והוא שוה כסף והקנה לו החפץ וקנאו מן התורה ממילא יכול לקדש בו. רק כשגוף החפץ אינו שלו מה"ת לא נקרא מקדש בדבר שלו מה"ת כנ"ל. וא"כ אתי שפיר דתקנו חכמים ואקנו לי' המעות שנותנת היא וממילא שוב גוף הגט שלו מה"ת שנתן להסופר מעות שהוא שלו מדרבנן וקנאו מדאורייתא ויועיל הגט מה"ת כנ"ל. מה שאין כן אם היו מקנים לו רק גוף הקלף שוב לא היתה מגורשת