חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קו

או י"ל דהתם להרבה פוסקים גם טבלא דידה אקנו ליה רבנן. משא"כ כשהיא של הסופר דלכ"ע לא אקנו ליה רבנן כו' אבל למ"ש אין לחלק וגם התם לכתחלה תקנה לו קודם כתיבה כנ"ל

(ד) שנותן לו הסופר הקלף והדיו כו'. הנה בש"ס [גיטין דף כ' ע"א] אמר ר"ח יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי כו' אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן כו'. והפי' הפשוט נראה כמו שכתבו תוס' כ"ב ע"ב (ד"ה והא] להפוסקים דבעי שליחות בכתיבה וכתב קאי אבעל והכא איהי קא כתבה ע"ש. ולכאורה אינו מובן דמאי בכך שהיא נותנת השכר כיון שכותב בשליחות הבעל והוא כמותו והוי שפיר וכתב. וכמו אם משלמת לבעל עצמו שיכתוב הגט

ולכאורה הי' נראה כדאמר בש"ס בבא קמא [דף נ"א ע"א] בור של ב' שותפין היכא משכחת לה אי דשוי' תרווייהו שליח כו' ע"ש דמבואר דכששנים עושים שליח לעשות דבר הוי הפעולה שעושה השליח כאלו עשו ב' המשלחים. וא"כ כאן כיון שהיא נותנת שכרו ומצוית ג"כ לכותבו הוי כאלו כתבו הגט הבעל והאשה שהוא שליח של שניהם וממילא לא קרינן וכתב ופריך שפיר דאיהי קא כתבה כנ"ל. אך זה אינו דאם כן מאי משני דאקנו ליה רבנן מה מועיל הא אף שאין השכר שלה מ"מ כיון שהוא בציוי' ג"כ הוי שליח שניהם ולא הוי וכתב. ועוד דאטו דאם האשה אומרת ג"כ לסופר שיכתוב יפסול דלא הוי וכתב וזה לא מצינו בפוסקים. וע"כ נראה לחלק דדוקא התם בבור וכהאי גוונא ששניהם מצוים אותו לעשות בשוה ועושה הדבר ע"פ ציוי שניהם מה שאין כן כאן בגט באמת אינו רק שליח הבעל רק שהאשה מצוה אותו ג"כ שיעשה שליחות הבעל. וניהו דיחשב לענין זה כמותה מ"מ לא גרע מהאשה עצמה כותבת גיטה דמהני כיון שכותבת בשליחות הבעל הוי היא עצמה כמותו וקרינן וכתב ואם כן מה שעושית אותו שליח לעשות שליחות הבעל לא גרע מעשתה בעצמה שליחות הבעל ולכך מהני כנ"ל. וא"כ עדיין קשה כנ"ל מאי פריך דאיהי קא כתבה כו' הא אף שהשכירות שלה מ"מ היא משלמת להסופר שיעשה שליחות הבעל והוי שפיר וכתב כנ"ל

וי"ל למאי דאמר בש"ס ריש בבא מציעא דאף דמגביה מציאה לא מהני אפילו עשאו שליח מ"מ בשכר הוי יד פועל כיד בעה"ב אף היכא דלא מהני מטעם שליחות ועיין ש"ך גבי תופס לבע"ח כו' ע"ש. ואם כן הכא כיון שנעשה הסופר שכיר שלה הוי ידו כידה מטעם פועל והוי איהי קא כתבה כו'. ואף שהוא שליח הבעל מ"מ כיון שהיא אינה שלוחו גרע מאשה עצמה כותבת דהתם היא שלוחו מה שאין כן כאן כיון היא אינה שלוחו רק הסופר וממילא כיון שכתיבת הסופר הוי כתיבתה מטעם פועל והוי כאלו כתבה איהי שלא בשליחותו ומיגרע גרע כנ"ל. ומשמע דאקנו ליה רבנן ואינו פועל שלה. ומטעם ציוי' לחוד אינו נעשה כלל שלוחה כיון שמצוית רק לעשות שליחות הבעל. ולא הוי כלל כאלו כתבה היא כנ"ל וא"ל דא"כ גם גבי נתינה דכתיב ונתן ג"כ יפסל כשהיא משלמת לאחד להביא לה הגט ונימא דמיקרי היא נותנת לעצמה כנ"ל. אך ז"א דניהו דידו כידה הוי כנתנו הבעל לידה ואומר שלא תתגרש בו עד אחר זמן דמהני כנ"ל. או דהטעם הוא כמ"ש הנ"י בבא בתרא פרק ג"פ דכתיב וכתב ונתן משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו והשתא שהאשה כו' והא דכתיב וכתב ונתן לא קשיא דצואת כתיבה קאמר עכ"ל. ודבריו תמוהים מאד דממ"נ אי צואת כתיבה כו' אם כן מאי פריך מוכתב כו' ואטו בשביל תקנת חכמים נשתנה פי' הקרא

אמנם נראה כוונתו דהא בכל שליחות בעינן דוקא שהשליח יעשה הדבר בשביל ציוי המשלח ולכך פי' הראשונים בהאי דאין שליח לדבר עבירה משום דברי מי שומעין כו' דהיינו דמסתמא אין עושה הדבר בשביל שליחות המשלח רק מעצמו ע"ש. ובכל שליחות מהני משום דגם בסתם הוא רק משום שליחותו וכשאומר בפירוש שאינו עושה בשליחות ודאי בטל. ולכך אמרינן דרבתה התורה בשליחות שגרם זה שגורם המשלח שיעשה השליח ע"פ ציוי' יהי' כאלו עושה בעצמו. ואף דהיכא שמשלם לו ועושה בשביל שכרו מ"מ הא הוא הגורם כנ"ל. מה שאין כן כאן כשהאשה נותנת השכר ועושה הדבר רק מחמתה שהיא הגורמת כנ"ל לא הוי כלל כמותו כיון שהיא מחמת רצונה לשלם לו. ואף (דבדבר] אחר י"ל דלא אמרינן כנ"ל מ"מ כאן לישנא דוכתב ונתן משמע כנ"ל שהוא יהי' הגורם. אבל כל זה קודם דתיקנו רבנן אאשה אבל עכשיו דתקנו דהיא חייבת ליתן ואינו תלוי ברצונה כלל שוב הוי רק הוא הגורם דע"י ציוי' ממילא נתחייבה היא לשלם בע"כ והוי רק כמותו וקרינן וכתב וזהו שכתב הנ"י דעכשיו לא קשיא דקאי על צואת כתיבה כנ"ל. וגם בהא דאקנויי אקנו לי' רבנן סובר הפי' כנ"ל דהיינו שחייבוהו חכמים, ע"כ כנ"ל. או שמפרש כפירוש הפוסקים דהקושיא על הנתינה כנ"ל

וכל זה להפוסקים דבעי שליחות בכתיבה אבל תוספ' ושאר פוסקים דלא בעי שליחות. ופי' קושית הש"ס דאיהי קא כתבה כו' קאי רק משום ונתן דבעינן שיהי' הקלף משל הבעל וכיון שהיא נותנת השכר הוי הקלף שלה ומשני דאקנו ליה רבנן השכר סופר והוא שלו כנ"ל. והפי' הפשוט הוא דמסתמא הקלף של הסופר והתשלומין הם בעד הקלף ובעד טרחו ועמלו ודעת הסופר מסתמא להקנות לבעל המעות המשלם לו וא"כ כשנותן הסופר לו מ"מ דעתו להקנות לה ומשני דאקנו לי' כו' השכר ונכלל בו גם הקלף ונעשה הכל שלו כנ"ל. כן פי' הרמב"ן ז"ל וממילא אין הסופר צריך כלל להקנות להבעל ושימשוך בתורת קנין רק מסתמא מהני כנ"ל ועיין בספר ת"ג שכתב דלהרמב"ן ז"ל דוקא כשמשלמת סתם אז נכלל הכל בשכירות הסופר כיון שהי' יכול לכתוב על עלה זית וכהאי גוונא אז אקנו ליה כו'. אבל כשנותנת בפירוש ה' זה' בעד הקלף וה' בעד טרחו אז לא מהני דהקלף לא אקנו לי' כיון שאין זה שכירות והיא שלה וצריך לקנות ממנה עיין שם. ולא ראה דברי הרמב"ן ז"ל בבא בתרא פרק ג"פ קס"ז ד"ה ולוקח נותן כו' שכתב וז"ל תקנת חכמים הוא כו' ומיהו נעשה כאומר הילך זוז והקנה השטר למוכר כו' והשתא דתיקנו רבנן שהאשה תתן שכר הגט הכי נמי אמרו שתהא כאומרת לו הילך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך א"צ להיות הקסת כו' והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו הזוז ע"ש. ומבואר להדיא להיפך דאף דקלף דידה לא אקנו לי' רבנן היינו כשהוא שלה מקודם אבל כאן שהוא של הסופר אף שהיא נותנת בעד הקלף ביחוד ולא אמרה להקנותו לבעל מ"מ תקנו חכמים שיהי' כאלו אמרה בפירוש הילך זוז והקנה לבעל דקונה מדין ע"כ כמבואר בש"ס ונדחה ג"כ מ"ש בספר פ"י שם עיין שם

ובזה מיושב דלכאורה אינו מובן למה לי' להרמב"ן ז"ל לומר דתקנו כאלו אמרה הילך זוז כו' הא בל"ז