חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קה

הרבה לישב קושיא הנ"ל. ובס' ת"ג כתב דלק"מ דשם לא משכחת מעשה בגופו וע"כ אתי למעוטי כנ"ל משא"כ הכא ע"ש. ולא הועיל שם גבי כיסוי הדם דמשכחת לה ג"כ מחוסר [גרירה] שהוא בגופו ואעפ"כ ממעטינן מחוסר פדי' ג"כ ע"ש בש"ס. ודוחק לומר דלס"ד לא ידע ממחוסר [גרירה] ולמסקנא באמת לא אמרינן מחוסר פדי' דדוחק. ועוד דהא גם למסקנא צריך לטעמא דמחוסר פדי' דאל"ה בקדשי בדק הבית למה פטור מכיסוי אף ששחטן בחוץ מטעם שחיטה שא"ר כמבואר בש"ס ורמב"ם שם וקשה קושי' הש"ס ליפריקנהו ולכסינהו דבחוץ לא מחוסר [גרירה] וע"כ משום מחוסר פדיי'. ומנ"ל שמא לא אתי למעוטי רק מחוסר [גרירה] ובקדשי מזבח דוקא וע"כ דמסברא ממעטינן מחוסר פדיי' וקשה כנ"ל. ויש לדחות

ונראה בפשיטות דלא קשה דדוקא התם לענין החיוב שייך שפיר סברת הש"ס כמו דמבואר בש"ס פ' הזרוע כו' גר שנתגייר פטור ממתנות וראשית הגז בגזזו מקודם כיון דהחיוב על שעת גיזה ואז לא נתחייב ע"ש. ולא מיבעי' למ"ד יש דיחוי אצל מצות ובכסהו הרוח פטור ע"ש ואף דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ע"ש א"כ ודאי פטור שפיר מכיסוי מטעם דמיד כששפך לא נתחייב קודם פדי' ונדחה המצוה וב אינו נראה וכן בראשית הגז כיון שבשעת גיזה נדחה ממילא פטור גם אחר פדיי' כנ"ל. רק אף למ"ד אין דיחוי אצל מצות והכי קי"ל מ"מ הא כתב הרא"ש ז"ל סוף מועד קטן גבי קטן שהגדיל תוך ז' ימי אבילות כו' דאף דאין דיחוי היינו דוקא היכא שהי' החיוב עליו רק שהמצוה נדחית כמו כסהו הרוח כו' או בהדס דאשתייר כו' אבל דהחיוב בשעה שראוי לחול נדחה ולא. נתחייב שוב גם אח"כ שנתחייב ג"כ פטור דבכה"ג יש דיחוי וכמו חיגר שנתפשט ביום שני וקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני דפטור ע"ש ברא"ש שחולק על מהר"ם ז"ל וכן פ' בש"ע י"ד ע"ש. וממילא גם כאן בכיסוי כיון דבשעה ששפך שחל החיוב נדחה ופטור ממילא גם אחר שפדאו פטור דבכה"ג יש דיחוי. וכן בראשית הגז דדמי ממש לדין הרא"ש ז"ל הנ"ל כנ"ל. והפי' בש"ס ושפך וכסה שאינו מחוסר כו' היינו שמיד בשעת שפיכה יהי' מחויב לכסות יצא זה דמחוסר פדי' ולא נתחייב מיד בשעת שפיכה ושוב פטור גם אח"כ דיש דיחוי אצל מצות בכה"ג כנ"ל. וכן גבי ראשית הגז ג"כ הפי' כנ"ל שמחוסר ונדחה כנ"ל

וגם לפי' התוס' שם דגם קודם פדיי' יתחייב מטעם שאם יפדה יהיה חייב ע"ש. מ"מ יש לפרש כנ"ל כיון דאם פטור עתה יהי' פטור גם אחר פדייה שוב פטור כנ"ל. אבל כאן בגט דדרשינן וכתב ונתן למעוטי מחוסר כו' דאינו תלוי בחיוב ולא שייך דיחוי רק שהגט נדחה אז שאינו ראוי לגרש בו ולא עדיף מכסהו הרוח כנ"ל. רק דדרשינן שיהי' בשעת נתינה כמו בשעת כתיבה בלא שינוי וע"ז כתב הר"ן ז"ל שפיר כיון שלא נתחדש מעשה בגוף הגט ולא נשתנה לא מימעוט מחמת מחוסר ומיושב כנ"ל

עוד י"ל דהא מבואר בש"ס לענין דבר שלא בא לעולם דדבר שאינו בידו מיקרי מחוסר מעשה טפי מדבר שבידו אף שמחוסר מעשה בגופו כמו לאחר שתשתחרר וכה"ג ע"ש. וא"כ כאן בגט דממעטינן מחוסר קציצה אף שבידו ממילא אימעוט גם דבר שאינו בידו אף שאינו מעשה בגופו כנ"ל. וא"כ למ"ש הר"ן ז"ל פ"ב דפסחים דבידו לפדותו לא מיקרי בידו כיון שצריך לממון מיקרי אינו בידו ע"ש. וממילא מיושב דשם שמחוסר פדיי' אף שאינו מעשה בגופו מ"מ מיקרי מחוסר כיון שאינו בידו דמחוסר ממון כנ"ל. אבל כאן גבי אשה כותבת את גיטה כיון דמאי דמחוסר תלוי בדעת הסופר כמבואר בס' ג"פ ע"ש. וא"כ כיון שהיא נותנת לו במתנה ויש בידה ליתנו לו לא הוי מחוסר כלל כיון שאינו מעשה בגוף הגט וגם בידה כנ"ל שאינו מחוסר ממון כו'. אך א"כ כשהקלף של אחר או כשהוא של האשה והסופר כותב לא יהי' מהני דהא אין ביד הסופר להקנות לו והוי מחוסר כנ"ל. וא"כ קשה גבי טבלא שמוחזקין שהוא שלה דמשמע שהסופר כתבו וקשה כנ"ל דמאי מועיל ההקנאה. וצ"ל כנ"ל לפי' הר"ן ז"ל

אבל עכ"פ לפי' הרש"ל. ולמ"ש אין הכרח לסברת הר"ן ז"ל וי"ל דגם הקנאה הוי מחוסר מעשה. וא"כ שפיר כתבו הרא"ש והטור דצריך דוקא להקנות לו קודם כתיבה הנייר כדי שלא יהי' מחוסר כנ"ל. או כטעם הא' שכתבנו דלא הוי לשמה כנ"ל. וא"ל דמוכח אי אומן קונה בשבח כלי א"כ תמיד מחוסר הקנאה כיון דוכתב קאי אסופר ומוכח דלא הקפידא התורה על מחוסר הקנאה. ז"א דלרוב הפוסקים לא שייך כלל בסופר אומן קונה כו' ועיין מ"ש לעיל. ועוד דמשכחת לה כשהקדים לו שכרו או בחנם. ועוד דאין צריך קנין חדש בזה משא"כ כשהקלף אינו שלו. ובפרט דלהרבה פוסקים לא אמרינן כלל אומן קינה בכל מקום. והא חזינן דהר"ן ז"ל בעצמו לא הביא ראי' זו. וראית הרמב"ן ז"ל מהא דמי שהיה מושלך בבור כו' שא"צ הקנאה כלל ע"ש. לא קשה כלל להפוסקים החולקין די"ל דמזכין לו הנייר ע"י אחר קודם כתיבה ונעשה שלו אז כנ"ל. ומאי בכך שאינו כאן

לכן נראה לע"ד דניהו דבדיעבד אין כח בידינו לפסול כשלא הקנה לו קודם כתיבה נגד דעת רוב הפוסקים ז"ל. מ"מ לכתחלה נראה דודאי צריך להקנות לו קודם כתיבה היכא דלא שייך אקנויי אקני ליה רבנן. ואף שאין הבעל מצוי יזכה לו ע"י אחר דיש קפידא גדולה למ"ש. וגם להב"י צריך לכתחלה להקנות קודם כתיבה משום שמא ישכח אח"כ ולמ"ש הוא מדינא כנ"ל ודלא כפר"ח ע"ש. וכן משמעות הרא"ש ובס' בעל העיטור שכתב בדיני כתיבה שצריך להקנות. ולדבריהם היה לו לכתבו בדיני נתינה כו'. ולכן קשה לע"ד לקמן בש"ע ס' קכ"ג שכתב אפילו האשה עצמה יכולה לכתבו ותקנה לו קודם נתינה ע"ש והא לכתחלה ודאי שצריך להקנות לו קודם כתיבה. ויש לדחוק דגם שם הכונה שתקנה קודם כתיבה ע"ש

ואפשר דלטעמי' שסובר רק משום שמא ישכח אח"כ להקנות א"כ דוקא בסופר חיישינן שמא יעשה אותו שליח ליתנו לה ולא ימסור אותו כלל להבעל ומ"ש הח"מ דכשהיא של השליח סגי כיון דשלוחו כמותו ע"ש. הוא תמוה כיון דצריך שיהי' של הבעל מאי מהני שהוא של השליח ואיך שייך על זה שהוא כמותו. דדוקא בדבר מעשה הוי המעשה שעושה השליח כאלו עשאו המשלח. אבל מי שמה שהוא של השליח יהי' כאלו הוא של המשלח. וכמ"ש הריטב"א ז"ל לענין מצות שאין גוף השליח נחשב כגוף המשלח. וכן בנדרים לענין שמיעת השליח שאין הבעל יכול להפר ע"ש בתוס' ור"ן ז"ל. ואף דכשנותן הגט לחצר השליח מהני היינו משום דהחצר הוי כיד השליח או שלוחו. ואדרבה חזינן שם דאל"ה לא הי' מהני ולא אמרינן דהחצר של השליח הוי כשלה כנ"ל ע"ש. ולכך כאן חיישינן שמא ישכח ולא יתנו הסופר כלל לידו ולא יקנה לו קודם הנתינה. משא"כ באשה עצמה כותבת גיטה דאינה יכול לעשות אותה שליח ותצטרך ע"כ ליתנו לידו אחר הכתיבה ולא חיישינן שתשכח להקנות לו כנ"ל: