חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קד

אינה מתנה כלל. וכן גבי פדיון הבן מבואר בש"ס ובש"ע י"ד סי' ש"ה דהיכא שנותן לו ה' סלעים בסתם ודעתו שיחזירם לו לא הוי מתנה כלל אף לשעה וגרע ממתנה ע"מ להחזיר בפירוש ע"ש. וא"כ גם הכא פי' הבעיא אי ידעה לאקנויי היינו דאף שהקנתה בפירוש מ"מ כיון שיודעת שסופו להחזירו לה אינה מתכוונת להקנאה גמורה רק כדי לגרשה בו ולהחזיר לה והוי ממש כמו מתנה דבית חורון והוי כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא הוי מתנה כלל וכמו בפדיון הבן הנ"ל. וזהו מ"ש תוס' ושאר פוסקים דהוי רק כמו בתורת שאלה והוי רק כהערמה כנ"ל. או דידעה לאקנויי לחלוטין וא"כ לפי' הנ"ל אין ראיית הר"ן ז"ל מוכרחת די"ל שפיר דצריך הקנאה קודם כתיבה ואעפ"כ הספק כנ"ל. אך קצת ראיה דהא תוס' הקשו מאי דייק ממתני' דאשה כותבת כו' דילמא איירי בכותבת על קלף שלו ותירצו דאיירי מסתמ' בקלף שלה כיון דתני כותב' גיטה כו' ע"ש. וא"כ להנ"ל כיון דע"כ נימא דאיירי שהקנית לו קודם הכתיבה והיה בשעת הכתיבה שלו א"כ שוב מאי דייק דלמא איירי בקלף שלו לגמרי מאז ואין צורך להקנאה. כיון דב"כ וב"כ איירי שהוא שלו ומוכח כנ"ל דאיירי בהקנה לו אח"כ. אך למאי שפי' שאר פוסקים דדייק דאי בקלף שלו פשיטא ע"ש. א"כ אין ראיה. אך מהא דגיטין פ"ב ע"ב] דחמשה שכ' כלל בתוך הגט יש להוכיח כהר"ן. וגם לכאורה מהא דכיצד יעשה יטלנו ממנה כו' מוכח. אך ז"א דבשעת כתיבה לא הי' [שלה]

שוב מצאתי אח"כ להרש"ל ז"ל ביש"ש שם שפי' בהדיא כוונת האיבעיא אי ידעה לאקנויי קודם כתבה או לא ע"ש ולא הביא כלל דברי הר"ן ז"ל הנ"ל. רק כתב שפירושו מוחוור מפי' המפרשים ע"ש ומסתמא ראה דברי הר"ן ז"ל. וא"כ כיון שהר"ן ז"ל בעצמו כ' שמתוך הדוחק נראה לו חילוק הנ"ל דאין אומרים מחוסר הקנאה והיינו מחמת קושייתו הנ"ל. וא"כ לפי' הרש"ל ולמ"ש דקאי על קודם כתיבה כנ"ל אינו מוכרח וי"ל שפיר דגם מחוסר הקנאה הוי מחוסר מעשה כמו קצוצה. ולכך הצריכו שפיר הרא"ש וטור ז"ל שיתן לו במתנה קודם כתיבה דאל"ה רק שיתן לו אח"כ הוי מחוסר כנ"ל. וי"ל דפסול אפי' דיעבד כנ"ל

עוד יש לעיין לכאורה בדברי הר"ן ז"ל שכתב דלא הוי מחוסר מעשה דדומיא דכתיבה בעי שהוא מעשה בגופו של גט. והנה בש"ס פ"ב אמר וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כ' קציצה ונתינה. ומבואר דכמו דנימא דכתיבה מיעט רחמנא. כמו כן מעשה שהוא דומיא דנתינה ג"כ אימעוט דעל שניהם אמר שאינו מחוסר כו'. וא"כ ע"כ צריך לחלק בין נתינה ג"כ שהוא מעשה בגוף הגט משא"כ הקנאה כנ"ל וקשה דבשלמא מדאורייתא דמעות קונות לר"י שפיר אין ההקנאה מעשה בגוף הגט כלל דיכול ליתן כסף ולקנות הקלף ולא יעשה שום מעשה בגוף הגט ולא הוי דומיא דנתינה כנ"ל. אבל לדידן דמדרבנן אין מעות קונות רק משיכה או הגבהה וזה הוא בגופו של גט ממש כמו הנתינה שאינו ג"כ רק שנוטל הגט בידו ונותנו לה. דבשלמא בין כתיבה יש חילוק שזה שינוי בגוף הגט משא"כ הקנאה שאין הגט נשתנה ע"י כך מכמו שהיה. אבל הוי שפיר דומיא דנתינה. ובאמת הר"ן ז"ל לא נקיט רק דומיא דכתיבה ולא נתינה. וצ"ל שסובר אף דבש"ס נקט נתינה ג"כ מ"מ הכונה שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה היינו דאחר הכתיבה יהי' ראוי לנתינה ולא יהי' מחוסר מעשה הדומה לכתיבה קודם הנתינה והיינו מה שהוא בגוף הגט כמו כתיבה אבל דומיא דנתינה לא מיקרי מחוסר כנ"ל והוא קצת דוחק דמנ"ל למידרש הכי כיון דדרשינן מוכתב ונתן למה נמעט יותר מעשה כמו כתיבה ממעשה כמו נתינה כנ"ל. ומדאורייתא י"ל באמת דמהני משא"כ עכשיו מדרבנן כנ"ל

עוד יש לישב הנ"ל דהא לכאורה קשה כשהעדים חותמין על הגט נימא דהוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה דמחוסר הוא חתימה וזה הוא מעשה דומיא דכתיבה בגוף הגט ובשלמא למ"ד עידי חתימה כרתי שפיר דוכתב דקרא קאי על החתימה אבל לדידן דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי וקאי וכ' רק אכתיבה ומה שהעדים חותמין אינו כלל מכלל הכתיבה של ספר כריתות רק מעשה אחרת והוי מחוסר כנ"ל. ובשלמא להפוסקים דדוקא במחובר פוסל מחוסר קציצה משום דאי אפשר בלא הקציצה ע"ש אתי שפיר דכיון דע"מ כרתי א"כ לא הוי מחוסר חתימה דהא היה אפשר ליתן בלא עידי חתימה בע"מ לחוד. ולר"מ דלא אפשר קאי וכתב אחתימה. אמנם להפוסקים דאף בחתך מקלף גדול פסול אף שהי' כשר בלא החתימה מ"מ כיון שחתך איגלאי מלתא שהי' מחוסר ופסול כנ"ל. וכן קשה במה שמאריך בלשון הגט אחר התורף במה שהיה כשר בלאו הכי הא נעשה באופן שהיה מחוסר וכתיב וכתב ספר כריתות ונתן והיינו שלא יהי' מחוסר כלל בין כתובה של הספר כריתות ובין הנתינה כנ"ל

ולכך נראה ע"כ דלא ילפינן למעוטי רק אם מחוסר מעשה אחרת שאינה כתיבה ויהי' מעשה בגוף הגט דומי' דכתיבה כמו קציצה וכה"ג משא"כ כתיבה אף שאינו מהכריתות לא אימעוט כיון שאינו מעשה אחרת כנ"ל. וכמ"ש הר"ן ז"ל גבי פסיקת היניקה דלא מיקרי מחוסר ע"ש. וא"כ מיושבים דברי הר"ן ז"ל דהא אף נימא דאימעוט דומיא דנתינה ג"כ מ"מ ע"כ לא אימעוט רק מעשה אחרת שאינו בכל הנתינה כמו דאמרינן גבי כתיבה כנ"ל. וא"כ כיון דמעשה הנתינה הוא שנוטל הגט ונותנו לה. א"כ מאי שמחוסר הקנאה ונימא דמחוסר משיכה או הגבהה הא זה הוי בכלל מעשה הנתינה שנוטל הגט בידו כו' ולא מיקרי כלל מחוסר כמו בחתימה כנ"ל וע"כ לא קשה רק דניהו דהמשיכה לא מיקרי מחוסר מ"מ הא צריך שתאמר קנה ולכוין להקנות לו והוא יכוין לקנות. וזה הוא מעשה אחרת שאינו בכלל הנתינה ובזה הקשה דהוי מחוסר כנ"ל. וע"ז תירץ הר"ן ז"ל שפיר שאין זה מעשה כלל בגוף הגט ולא קשה מ"ש דהא זה אינו דומיא דנתינה ג"כ שאינו בגוף הגט האמירה קנה או הכונה כנ"ל. והמשיכה בל"ז אינו מחוסר שהוא מכלל הנתינה כנ"ל וא"ש

ובס' ת"ג תירץ קושית הר"ן דלא הוי מחוסר שתוכל לעשות שליח לקבלה לזכות בשבילו ולא יהיה מחוסר ע"ש. ולא הועיל כלום להפוסקים דבחתך מקלף גדול פסול כיון שנעשה באופן שהיה מחוסר אף דאפשר בלא"ה וכן פסק בש"ע ע"ש וממילא גם כאן לא מהני אף שהיה אפשר כיון דנעשה באופן שהוא מחוסר כנ"ל ובל"ז אין מכוין כמ"ש לקמן

והנה האחרונים הביאו בשם הג' מהר"י ז"ל שתמה על תירוץ הר"ן הנ"ל דהקנאה שאינו בגופו לא מיקרי מחוסר. ותמה מש"ס חולין ריש פ' כיסוי הדם דאמר בקדשים דכתיב ושפך וכסה שאינו מחוסר כו' יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי' וכיסוי ע"ש והא פדיי' אינו בגופו כמו הקנאה ואעפ"כ מיקרי מחוסר כנ"ל. וכן ר"פ ראשית הגז גבי גיזה כשהקדיש אמר דפטור דכתיב ראשית גז צאנך תתן כו' יצא זה שמחוסר גיזה פדי' ונתינה וחזינן ג"כ דפדיי' מיקרי מחוסר כנ"ל. ונדחקו