חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קג

כאן בכותב גט דאף דשוה מ"מ במאי שעשאו גט לא השביח דבר שגופו ממון רק כמו שטרות ואין אלא גורם לממון. וכאן לאו כממון דמי דהא אינו ראוי כלל לשום אדם דהא בעינן לשמה ואינו שוה כלום רק לזה המגרש שנכתב לשמו לגרש בו א"כ בכה"ג לאו כממון דמי כנ"ל כמו בשור הנסקל כו'. וממילא אף דאומן קונה בש"כ בכל מקום מ"מ אין להסופר כאן כלל זכות בגוף הגט. וא"כ לא מוכח מקרא דוכתב ממילא שלא יצטרך להיות שלו בשעת כתיבה. דאין ראיה די"ל דוקא כשהגוף הנייר של הבעל משעת כתיבה אז מועיל כיון דאין אומן קונה בכה"ג ואינו צריך להקנות כלל אחר הכתיבה משא"כ כשהגוף הנייר של אחר בשעת הכתיבה י"ל שפיר דלא מהני. או מטעם שכ' הב"י ממשמעות דוכתב כו' או מטעם שכתבנו כנ"ל

אמנם כל זה לדידן דסתמא לאו לשמה וכשנכתב לשם זה אינו ראוי לאחר לגרש בו. אבל למאי דדייק התם דאי סתמא לשמה והי' כשר בטופסי גיטין לכל מי ששמו כשמו ושמה כשמה וכן בנמלך כו'. וא"כ שייך שפיר גם בגט אומן קונה בשבח כלי דשפיר השביח דבר השוה למכור דראוי לכל מי ששמו כשמו כו'. וכמו בשאר שטרות דבכה"ג גורם לממון כממון דמי כנ"ל. וא"כ מוכח שוב מקרא דוכתב דלא בעינן שיהי' של הבעל בשעת כתיבה וסגי בהקנאה אח"כ כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב קושיא הנ"ל דנימא דסתמא כשר רק הטעם בטופסי גיטין ובנמלך כו' משום דצריך להקנות לו קודם כתיבה ולהנ"ל ז"א דאי סתמא כשר ממילא מוכח דלא בעינן הקנאה קודם כתיבה מקרא דוכתב כיון דשייך אומן קונה כנ"ל. ודייק שפיר דסתמא פסול וממילא שוב י"ל דבעינן הקנאה קודם כתיבה שלא מוכח כנ"ל

אך יש לדחות די"ל שפיר סתמא כשר ואעפ"כ לא מוכח מקרא די"ל דמטעם זה עצמו לא שייך אומן קונה כו' דכיון שהקנה לזה בשעת כתיבה א"כ אינו ראוי לאחר לגרש בו משום שלא הי' שלו בשעת כתיבה. ושוב הוי רק גורם לממון דלאו כממון ואינו קונה כנ"ל אף אי סתמא לשמה. ושוב י"ל בטופסי גיטין הטעם משום הקנאה כנ"ל. ויש לדחות

עוד נראה לע"ד טעם הרא"ש והטור הוא משום קושית הר"ן ז"ל במתניתין דאשה כותבת גיטה כו' וכתב הר"ן ז"ל ותמהני האיך אשה כותבת כו' והא מחסרת הקנאה בין כתיבה לנתינה כו' דהא לא אקני לי' נייר שלה כו' וליכא למימר בשהקנתה הקלף לבעל מעיקרא עסקינן כו' דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דהי' מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עלי' ויוצא מתחת ידו מהו דמשמע דאנן לא ידעינן מידי במלתא אלא חזקת טבלא שלה ושהיא יוצאה מתחת ידו. ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי בקיאה היא בהלכות הגט וידעה לאקנוי. ומתוך הדוחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מיקרי מחוסר דדומיא דכתיבה בעינן דכתיב וכתב ונתן עכ"ל

ולכאורה אין דבריו מובנים מ"ש דליכא למימר שהקנתה מעיקרא כו' מאי בכך דאנן לא ידעינן כו' הא זה עצמו הוא הספק אי ידעה לאקנויי כו'. וא"כ כמו שאנו מפרשין האיבעי' אי ידעה לאקנויי על אחר הכתיבה קודם נתינה. ממילא אם הדין הוא דצריך להקנות קודם כתיבה יכולין לפרש האיבעי' על קודם כתיבה אי ידעה כו' א"כ הקנתה לו קודם כתיבה כו' או לא ידעה ומאי חילוק. גם מ"ש ועוד כו' ודאי בקיאה היא בה' הגט כו' הא זה עצמו הוא הספק אי בקיאה היא וידעה לאקנויי או לא כנ"ל

ונראה ע"כ לפרש דבריו דבשלמא על זה לחוד שהקנתה לו קודם נתינה שייך האיבעי' כיון שהגט יוצא מתחת ידו ויודעין שנתנתה לו כיון שהיה שלה ובידה מקודם ושייך הבעי' אי ידעה כו' ונתנתו בתורת קנין או לא ידעה ונתנה לו רק בתורת שאלה כמ"ש תוס'. אבל אי נימא דבעי הקנאה קודם כתיבה א"כ על זה אין לנו שום ראי' שאין תפיסתו מוכחת כלל שנתנה לו קודם כתיבה א"כ מאי מסופק אי ידעה הא ודאי בקיאה היא דחזינן שידעה ליתן לו קודם כתיבה כו' דבשלמא ממה שנתנה לו אחר הכתיבה אין ראיה דבקיאה כו' דהא ודאי היתה צריכה ליתנו לו כדי ליתן לה אבל כשנתנה לו קודם כתיבה מוכח דבקיאה היא כנ"ל

אמנם נראה דהר"ן ז"ל לשיטתו שפי' בבעי' הנ"ל לעיל אי ידעה כו' דאף דממכרה מכר מ"מ שמא לא ידעה שצריך שטר מקנה ע"ש לפי' הא'. וא"כ כיון דהחשש הוא שא"י שצריך להקנות כו' כתב כאן שפיר דכיון שנתנה לו קודם הכתיבה חזינן דיודעת כנ"ל. אבל לפי' ב' שם בר"ן וכן פי' תוס' ושאר פוס' דאף שיודעת מ"מ אינה מקנית הקנאה גמורה כיון שסופו להחזירו לה ואין זה הספק מחמת חסרון ידיעה רק שאינה מקנית לגמרי. ובפרט למ"ש בטור וש"ע לקמן סי' קכ"ד דאיירי שאומרת שנתנתו לו ע"ש. א"כ י"ל שפיר דאיירי שאומרת שנתנתו לו קודם כתיבה ואעפ"כ מיבעיא אי ידעה ונתכוונה להקנאה גמורה או לא נתכונה ואף שנתנתו לו לא מהני כנ"ל

וצ"ל דהר"ן ז"ל סובר דגם לפי' הב' החשש הוא רק מחסרון ידיעה כמשמעות פשט הש"ס והיינו שאינה יודעת שצריך הקנאה גמורה ולכך כיון שנתנה קודם כתיבה וידעה זה מסתמא ג"כ יודעת שצריך הקנאה גמורה ודוחק. ואינו מוכרח דהא צריכין להבין למה לא חיישינן על שאר פסולין בכתיבה שמא לא ידעה לכתוב לשמה או בכתבה על עלה זית שמא כתבה במחובר ולא ידעה שפסול וכה"ג כל הפסולין השייכים בכתיבה. וע"כ לומר או דעידי חתימה אין רשאין לחתום עד שידעו שנכתב לשמה וכדינו כמבואר לקמן בש"ע קל"א סי' ח' או דאמרינן מסתמא כיון שאין רוצים לקלקל עצמם ודאי לא כתבה עד שידעו שנכתב כדינו כנ"ל. וא"כ קשה דמאי הספק כאן יותר בפסול זה שלא הקנתה לו יותר משאר כל הפסולין. וע"כ דהספק הוא אף שודאי נתנתו לו וידעו העדי חתימה שהוא כדינו מ"מ שמא לא נתכוונה להקנאה גמורה. וא"כ שוב י"ל דצריך הקראה קודם כתיבה וידעינן באמת כמו בכל הדינים רק מ"מ שמא לא נתכונה כנ"ל

אולם י"ל דאדרבה מזה הי' הוכחת הר"ן ז"ל. דלפי' הספק בחסרון ידיעה ולא הקנית בפירוש. וא"כ אי נימא דצריך קודם כתיבה לא הי' הע"ח רשאין לחתום אלא א"כ ידעו שהקנית לו בפירוש ולא הי' מיבעי' אי ידעה כו' ולכך הוכיח דלא בעי רק הקנאה אח"כ וזה אין צורך לע"ח לידע דכבר נגמר הכתיבה והחתימה כדין ועל אח"כ אין יודעין ומיבעי' שפיר אי ידעה לאקנויי. ואעפ"כ אינו מוכרח כיון שמבואר בש"ע דאומר שנתנתו לו. וא"כ י"ל שאומר שנתנה לו סתם קודם כתיבה ומבעי' אי ידעה ומסתמא נתכונה להקנאה גמורה או לא כנ"ל. ואף שבקיאה כנ"ל

ונראה לע"ד פי' דברי תוס' ופ' מ"ש שאין מתכונת להקנאה גמורה היינו כמו דקי"ל נדרים מ"ח גבי מתנה דבית חורון כיון שלא נתנו לו אלא כדי שיבא אבא ויאכל הוי כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת