חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קב

כשעדיין מחובר בשעת נתינה. ועוד דהתם בידו לקוצצו בשעת כתיבה ולא מיקרי מחוסר לענין לשמה כלל וצריך לטעמא דוכתב ונתן. ועוד דנקיט האמת דפסול משום מחוסר גרידא כנ"ל. משא"כ הכא שאינו בידו שיקנה לו וממילא יפסל משום לשמה כנ"ל. ואף שהתוס' יש להם שיטה אחרת בהא דכתיב גט כו' ע"ש. מ"מ צריכין לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים שפי' הטעם כנ"ל. ורש"י ז"ל פי' דצריך שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה ע"ש. ושייך גם כאן טעם זה. וכן תוס' נראה דסוברים טעם הרמב"ם ז"ל עיין שם

ולמ"ש מיושב ג"כ הקושיא מהא דריש זבחים הנ"ל. די"ל שפיר דפסול אפילו דיעבד ומ"מ דייק שפיר. דכל זה הטעם הוא רק לדידן דסתמא לאו לשמה ובעינן בפירוש כנ"ל ולכך בכהאי גוונא לא הוי לשמה ופסול. משא"כ אי נימא דסתמא כשר וגם בנמלך כו' מהני. א"כ לא בעינן כלל שיהי' הנייר של הבעל בשעת כתיבה דאף שאינה עומדת להתגרש בגט זה מהני. ודייק רבא שפיר דסתמא לאו לשמה דאי לאו הכי גם טעם זה לא שייך. מה שאין כן למסקנא י"ל שפיר דבעינן שיהי' שלו בשעת הכתיבה מטעם הנ"ל כיון דבעינן בפירוש כו'

והנה אם הקלף של הסופר י"ל דמ"מ מהני דכיון שהוא הכותב ובידו להקנות להבעל שוב הוי לשמה דשפיר כותב גט זה לשם כריתות ע"פ ציוי הבעל ויודע בעצמו שעומדת להתגרש בגט זה שבידו להקנותו אחר הכתיבה. ואף שנגד הבעל לא הוי בידו מ"מ נגד הסופר הוי לשמה כיון שבידו כנ"ל. ואינו מוכרח. עיין בנדרים כ"ט בבעיא דר' אילא בנותן ב' פרוטות בא' התקדשי לאחר שאגרשך ע"ש ברשב"א ור"ן דאף שביד שניהם מ"מ כיון שאין ביד אחד הוי דבר שלא בא לעולם אף ששניהם רוצים עיין שם. ויש לחלק

ובזה נתיישב לע"ד מאי דאמר ר"ח יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי כו' דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ואמר רבא דאקנויי אקני ליה רבנן כו'. ותמוה כמו שכתב הרשב"א דהא מסיק גם בטבלא דידה דאשה ידעה לאקנויי ולמה ליה טעמא דאקנו ליה רבנן ע"ש,. וגם בתוס' נדחקו דקושית הש"ס מונתן כיון דוכתב לא קאי אבעל ע"ש ובאמת לשון הש"ס רק מוכתב דלא זכר כלל ונתן ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר בפשיטות דפריך ר"ח כיון דהאשה נותנת השכר והקלף ג"כ שלה בסתם שקנהו הסופר על דעת בעל המעות וזכה בעבורה. וא"כ כיון דהיא שלה לא מהני אף דידעה לאקנויי ומקנית לו אחר הכתיבה מ"מ בשעת הכתיבה הי' שלה ולא של הבעל ולא של הסופר ולא הוי לשמה שאינו בידם כלל ולא הוי וכ' דעיקר לשמה מוכתב נפקא כדאמר ר"פ כהאי גוונא עיין שם. ופריך מוכתב כנ"ל ומשני אקנויי אקני ליה רבנן והוי שלו בשעת הכתיבה כנ"ל

ומיושב להנ"ל דלא קשה הא מבואר במתני' דאשה עצמה כותבת גיטה ומקנית לו אחר הכתיבה ואף דנייר דידה לא אקני ליה רבנן וא"כ איך יאמרו ר"ח ורבא דהי' פסול משום דהיא נותנת השכר בלא טעמא דאקנו ליה רבנן. כיון דמוכח להדיא ממתניתין דמהני אף בלא טעמא דאקני ליה כו'. ולמ"ש אתי שפיר דמשם אין ראיה כלל דהתם כיון שהאשה עצמה כותבת הגט עדיף טפי דהוי שפיר לשמה כיון שבידה להקנות לו אחר הכתיבה וכמו בהקלף של הסופר כנ"ל. אבל כשהסופר כותב והנייר של האשה לא מוכח כלל כיון שאין ביד שניהם י"ל דפסול כנ"ל. וצריך לטעמא דאקנו לי' רבנן כו'

ומיושב ג"כ קושית תוס' בבעיא דרב"ח אי אשה ידע' לאקנויי כו' ותמהו אטו לא ידע מתני' דהאשה כותבת גיטה כדמסיק ע"ש. ולמ"ש י"ל דזה שפיר ידע רמי בר חמא דכשמוסרת לו הגט ודאי מקנית לו רק הבעיא הוא אי ידעה לאקנויי קודם כתיבה שאינה עושה שום דבר. ושוב ע"ז אין ראיה ממתניתין דאשה כותבת כו' דשם אף אם לא הקנית לו קודם כתיבה ג"כ מהני כיון שבידה והוי לשמה כנ"ל. ולא מיבעיא רק כשהסופר כותב והטבלה שלה דצריך להקנות קודם כתיבה כנ"ל. והיך דדחו ממתניתין סברו דאין חילוק כיון דע"כ מוכח דידעה לאקנויי אחר כתיבה עכ"פ ממילא היכא דצריך להקנות קודם הכתיבה גם כן ידעה והוכיח שפיר מהא דזקן כו' ומהא דאשה כותבת כנ"ל וי"ל דסברי דלא כמו שפי' הר"ן ז"ל במתניתין דאשה כותבת כו' ע"ש. רק כמ"ש לקמן

אמנם צריכין להבין באמת דמבואר מרוב הפוסקים שאין קפידא בדיעבד כשמקנה אחר הכתיבה וקשה כנ"ל דלא הוי לשמה. ועכ"פ היכא שהנייר של אדם אחר לא של הסופר לא יועיל מטעם הנ"ל שאינו בידו. ואפשר דכיון דאין הגט שוה כלום לאדם אחר רק לזה לגרש בו א"כ מהיכי תיתי שלא יקנה לו אותו אדם שהנייר שלו. והוי מסתמא עומד לכך והוי לשמה כנ"ל. אך כשהוא של האשה לא שייך זה דאולי בכוונה לא תרצה להקנות לי כדי שלא תתגרש ולא הוי לשמה כנ"ל. וי"ל דמ"מ כיון שיודעת שיוכל לגרשה בגט אחר ולא יועיל לה מה שלא תרצה שפיר תקנה לו ודוחק

עוד יש לחלק בין כתוב גט לאשה דעלמא שאינה כלל בת גירושין לא חשיב לשמה משא"כ בזה שאינו אלא מחוסר מעשה כנ"ל. ודוחק דהם גם בתנאי קודם התורף להרמב"ם ז"ל לא חשיב לשמה כיון שאינו ברור לשם כריתו' וא"ל דגם התם הטעם משום תנאי קודם התורף כיון שפי' לכשאכנסנה אגרשנה כו' ז"א דא"כ גם בארוסתו לא יועיל דגם בתנאי שבידו סובר כן וע"כ שאין הטעם כנ"ל

עוד נראה לישב קושיא הנ"ל מריש זבחים להפ' דבעי הקנאה קודם כתיבה. דהנה לכאורה למ"ש תוס' דוכתב דקרא קאי אסופר. וא"כ להפוסקים דאומן קונה בשבח כלי ויש להסופר זכות בגוף הגט וצריך להקנות לו קודם הנתינה שיהי' של הבעל לגמרי. א"כ ממילא כיון דאמרה [התורה[ וכתב הסופר דמהני א"כ גלי קרא דלא בעינן שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל דהא אף שהוא שלו מ"מ יש להסופר חלק בו וגלי דמהני מה שנעשה של הבעל קודם הנתינה ושוב אין חילוק ומהני גם כשכל הנייר נעשה שלו קודם נתינה כנ"ל

אמנם נראה די"ל דלא שייך בזה אומן קונה בשבח כלי. דהנה קי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי וגבי קדשים שחייב באחריותן לא מיקרי וגונב מבית האיש כו' כיון שאין לו בו רק גורם לממון לא מיקרי שלו דלא כר"ש ע"ש וכן בב"ק ע"א ע"ב גבי נגמר דינו בבית שומר דאף שראוי לו לפטור עצמו הוי רק גורם לממון ולאו כממון ע"ש. והקשו בתוס' שם למה קי"ל בשורף שטרותיו של חבירו שחייב והא הוי רק גורם לממון כו' ותירצו דשטרות ששוה למכור לכל העולם בכה"ג כממון דמי משא"כ בהנ"ל אינו שוה למכור רק לזה ראוי לפטור עצמו לאו כממון דמי ע"ש

וא"כ י"ל בפשיטות דבכל דוכתי אמרינן שפיר אומן קונה בשבח כלי כיון שהשביח דבר ששוה ממון ויש לו בו חלק כנ"ל. אבל בסופר הכותב שטרות דלא השביח כי אם שעשאו שטר ולא השביח רק דבר הגורם לממון ואי לאו כממון א"כ מה זכות יש לו בגוף השטר רק דבאמת בשטרות גורם לממון כממון דהשביח ג"כ דבר הראוי לכל העולם למכור כמ"ש תוס' לן אבל