חידושי הרי"ם אבן העזר חלק ג קא

מדלא כתיב ויכתוב ודייק שפיר דסתמא לאו לשמה ושוב גם שליחות בעי כנ"ל. ויש לדחות

(ג) צריך שיהי' משל הבעל. הנה הטור כתב שצריך דוקא שהסופר יתן לו הנייר והדיו קודם כתיבה וכפי' הב"י לדעת הרא"ש דבעינן וכתב שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל. ומשמע דפסול אפילו דיעבד. ומדברי שאר כל הפוסקים מבואר דאין קפידא דיעבד רק בשעת הנתינה שיהי' של הבעל וכשמקנה לו אחר הכתיבה ג"כ מהני. רק לכתחלה יקנה לו קודם כתיבה שמא ישכח אח"כ ע"ש. ובאמת יש לפרש גם דברי הרא"ש כן רק מהטור לא משמע כן ע"ש

והנה קשה אי נימא דפסול כנ"ל א"כ מה דייק רבא ריש זבחים דסתמא לאו לשמה מהכותב טופסי גיטין כו' צריך שיניח כו' ולהנ"ל הא י"ל דהטעם משום דאין הנייר של הבעל בשעת כתיבה דהא אינו יודע עדיין הסופר מי יגרש שידע להקנות לו בשעת כתיבה ולכך צריך שיניח מקום התורף כדי כשיבא הבעל לגרש יקנה לו הנייר קודם כתיבת התורף כנ"ל. ומוכח מזה דאינו מעכב דיעבד כשלא הקנהו קודם כתיבה. ובמתני' משמע גם בדיעבד ע"ש

והי' אפשר לומר בזה דמ"מ יוכל הסופר לזכות הנייר ע"י אחר קודם כתיבה והיינו שמקנה לאותו שיבא אח"כ לגרש בגט זה שיהי' שלו מעכשיו ואחר זוכה בשבילו כנ"ל. ואף שלא נודע אז מי מ"מ כשבא אח"כ לגרש בו איגלאי מילתא למפרע שקנה האחר בשבילו הנייר למפרע והי' שלו בשעת כתיבה. ועדיין אין צריך שיניח מקום התורף בשביל טעם זה דהא יכול לעשות כנ"ל ומוכח משום לשמה כנ"ל

אמנם זה תלוי בברירה דאי אין ברירה ודאי לא מהני הקנין כנ"ל דהא הרמב"ן ז"ל סובר גם במשתעבדנא לכל מי שמוציאו דאי אין ברירה לא נשתעבד משום דלא הי' ידוע אז למי נשתעבד ולא אמרינן אח"כ איגלאי מילתא דלזה נשתעבד. ואף הר"ן ז"ל החולק ע"ש טעמו דמודה כאן בהנ"ל ג"כ. דהוי כמו לאיזה שתצא בפתח תחלה כו' וא"כ התם דמשני הש"ס מקודם שאני התם דאין ברירה ואח"כ פריך מטופסי גיטין כו' והא כיון דסבר עכשיו דאין ברירה אם כן לא מוכח מטופסי גיטין כלל די"ל הטעם משום הנייר דא"א להקנות כנ"ל דאין ברירה

ואין לומר דהא אמר דאין ברירה היינו דוקא בכתיבת הגט מטעם שכתבו תוס' ריש פרק כל הגט דלא הוי לשם כריתות ברור וכ"ע מודים. משא"כ לענין להקנות הנייר דזה אינו תלוי בכריתות ושוב הוי כמו בכל דוכתי למ"ד יש ברירה. אך ז"א דמ"מ מאי דייק הא קי"ל דבדאורייתא אין ברירה בכל הדברים וי"ל כנ"ל. אך י"ל למ"ש הר"ן ז"ל אמתני' דטופסי גיטין דכשרואה הסופר תגר בין איש לאשתו מכין לו גט ע"ש. ואם כן יודע בשביל מי כותב ויוכל שפיר להקנות לו קודם כתיבה לזכות לו ע"י אחר ודייק שפיר דאין לומר הטעם כנ"ל. אמנם מאי דייק התם מהא דכתב לגרש ונמלך ומצאו בן עירו ששמו כשמו כו' ע"ש הא בזה שפיר י"ל הטעם משום שלא הי' של המגרש בשעת הכתיבה דהא הי' הנייר של הראשון ע"כ כנ"ל

אך י"ל דהא ודאי תליא הא בהא דלהפוסקים דבעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב דקרא אבעל אז שייך טעם הב"י דוכתב משמע שכל הכתיבה תהי' שלו. אבל להפו' דלא בעי שליחות בכתיבה דוכתב קאי אסופר א"כ לא שייך טעם הב"י דהא לא קאי כלל אבעל ואיך שייך למדרש מוכתב שתהי' הכתיבה משל הבעל ודאי לא בעינן שיהי' לו בשעת כתיבה רק לכתחלה שמא ישכח כנ"ל. וא"כ התם דקאי ע"כ בשעת אי אמרינן דלא בעי שליחות בכתיבה דאל"כ לא הוי דייק כמ"ש הרשב"א והרא"ש ור"ן ז"ל. וכיון דלא בעי שליחות ממילא גם טעם הנ"ל לא שייך דלא בעינן שיהי' שלו בשעת כתיבה כלל כנ"ל מה שאין כן לדידן י"ל כנ"ל

ובאמת מאי דפריך מהא דטופסי גיטין בל"ז לא קשה כמ"ש לעיל דהא מבואר במתניתין להדיא טעמא משום לשמה כדברי ר"א. רק כל ראיית רשב"א ור"ן ז"ל ממשמעות הש"ס שם דאי לאו טעמא דלשמה הי' כשר. וא"כ בשלמא לענין שליחות דייק שפיר דאי בעי שליחות ליכא גוונא שיהי' כשר אף דסתמא לגירושין קאי ואיך משמע שכל הפסול משום לשמה הא בל"ז תמיד פסול משום שליחות. משא"כ לענין טעם הנ"ל דמשכחת גווני שיהי' כשר כגון דאיתרמי שהי' הקלף של הבעל והוצרך לטעמא דלשמה דתמיד פסול ואין ראיה כ"כ כנ"ל. אך מהא דפריך ממצאו בן עירו ונמלך קשה עדיין כנ"ל

אמנם לכאורה נראה לע"ד טעם אחר שלא דיברו כלל הפוסקים. דצריך שיקנה לו קודם כתיבה. ואפשר דיש בו חשש פיסול אפילו בדיעבד. דהנה בש"ס יבמות נ"ב האומר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט אבל לאשה דעלמא שאינה ארוסתו אינו גט כו'. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מה"ג הלכה ו' הטעם מפני שלא היתה אז בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין ע"ש דמבואר כיון שאינו יכול לגרשה בשעת כתיבה לא הוי לשם גירושין. ואף שמצוה הבעל לכתבו בפירוש לשם גירושין. מ"מ כיון שאינו בידו לא מהני דלא מיקרי אז לשם גירושין ברור ע"פ ציוי הבעל כיון שבעצמו לא יוכל לידע שאינו בידו ע"ש

והנה תוס' ריש זבחים אהא דסתמא לאו לשם גירושין כו'. כתבו דאפילו זינתה שעומדת להתגרש בודאי מ"מ לא מהני סתמא דאינה עומדת להתגרש בגט זה דוקא ע"ש דצריך שיהי' גט זה וכתב לשם כריתות שתתגרש בגט זה דוקא. וכן מוכח מש"ס גיטין פרק ו' ע"ב בשנים ששלחו ב' גיטין ונתערבו דאי הוי בעי נתינה לשמה לא הי' מהני אף שנותן לכל אחד שתי הגיטין כיון דלא ידעו בהי מינייהו מיגרשה ע"ש וממילא בכתיבה דבעינן לשמה צריך שיהי' עומד להתגרש בגט זה כנ"ל. וכן מוכח מכמה דוכתי. וא"כ כיון שבשעת נתינה לכ"ע צריך להיות הגט של הבעל דוקא. וא"כ שוב צריך להקנות לו קודם כתיבה ג"כ דאל"ה לא הוי לשמה בשעה שנכתב דהא בשעת כתיבה אין ביד הבעל לגרשה בגט זה דהא אינו שלו ושמא לא ירצה האחר להקנות לו. דכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דכיון שאינו בידו על גוף הגירושין לא הוי לשמה כיון שמחוסר מעשה. ממילא כן כיון דבעינן לשם גירושין בגט זה צריך שיהי' בידו לגרשה בגט זה דוקא אז ואי לאו הכי לא הוי לשמה כלל בכהאי גוונא כנ"ל

ואין להקשות דא"כ למה ליה להש"ס בכתבו במחובר לקרקע תלשו ונתנו כו' דפסול משום מחוסר קציצה הא בל"ז פסול משום לשמה דלא הי' ראוי לגרש בגט זה בשעת כתיבה. דלא קשה חדא די"ל דזה עצמו הוא הטעם דא ר וכתב ונתן כו' שלא יהי' מחוסר והיינו שיהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה. ואף דגבי ג' דרכים שוו גיטי נשים פריך והאיכא מחובר כו' בין לרבה כו' ומבואר דאין הטעם משום לשמה. זה אינו דהתם קאי