חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רלט

אבל על גוף הקדושין אם היה בשטר אין נוגעין א"כ נימא פלגינן דבורא ונימא שקדשו אותה רק בשטר וכמו ברבעו לאונסו כנ"ל וג"כ תהיה מקודשת דכשנתן להם כסף וקדשו בשטר אינו קפידא רק בצוה בפירוש. גם השטר מהני מדעת השליח כנ"ל, ולמ"ש הש"ך שם דחולק על הריב"ש גבי לדידי אוזיף ברביתא ע"ש א"ש כאן דה"נ מ"מ נוגע כיון שצריך לומר שקדשה לפטור הוי נוגע גם על הקדושין כנ"ל אבל להריב"ש שם קשה כנ"ל. אך באמת לא קשה כלל דבשלמא גבי לדידי אוזיף כו' שייך פלגינן כו' דמאמינים לפסלו ובזה אין שום תועלת לעד מה שנעשה פסול דמ"מ אין הוא יכול לגבות הרבית דלענין זה אינו נאמן. אבל הכא אי נימא דפלגינן ומקודשת ממילא לא יצטרכו הם לשלם למשלח דיהיו נאמנים שקדשוה בכסף ואף דאנו אין מאמינים זה להם בתורת עדות שקדשו בכסף מ"מ לא יהיה יכול להוציא מידם ונאמנים לפטור ואין כאן שינוי בשליחות דהא באמת פלגינן דבוריה ומקודשת עכ"פ שוב אין צריכין לשלם כנ"ל, אבל אי אין נאמנין כלל שקדשו הוי שינוי וצריכין לשלם ושוב לא שייך פלגינן דבוריה דגם בעדות זה שקדשו בשטר ג"כ הוי תועלת להם שתהיה עכ"פ מקודשת וממילא יהיו פטורין ע"כ שלא יוכל להוציא משא"כ גבי רבית דמ"מ לא יוכל הוא לגבות כנ"ל

עוד י"ל למאי דפ' הרמב"ם דאם אין העדים יודעין אם בסייף הרגו או בארירן הוי מכלל חקירות דכשאין יודעים עדותן בטלה לגמרי ע"ש וכן בכל מידי דבעי דרישה וחקירה וא"כ למאי שכ' הב"ש לקמן דכשהאשה מכחשת הקדושין בעינן גם בעדי קדושין דרישה וחקירה ע"ש. וא"כ כאן שהיא כופרת ובעי דו"ח. וא"כ אם העדים מעידים על אחד שקדשה ואינם יודעים אם בכסף או בשטר הוי חקירות כמו על ההריגה אי בסייף או בארירן כנ"ל. וא"כ ממילא לא שייך פלגינן דבוריה דלא כמו שאומרים דבכסף קדשו רק בשטר הא אם בטל דבורן שקדשו בכסף א"כ לא אמרו החקירות במה קדשו אותה וממילא בטל העדות דדוקא במאי דלא הוי חקירות שייך פלגינן כו' וכיון שהיא מכחשת בעינן דו"ח כנ"ל. אך יש לדחות למ"ש הריב"ש דגם בדין מרומה אין עדותן בטל כשאומרים א"י ע"ש. עוד יש לדחות ובל"ז לא קשה כמ"ש. אך לכאורה נימא פלגינן דבורא שהיא מקודשת עכ"פ רק לא שהם קדשו אותה ונימא שאינה מקודשת למשלח כלל רק לאחר וכמו גבי לדידי אוזיף כו' דאמרינן שהלוה לאחר ברבית וע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל דזה אין תועלת להם כלל שהיא, מקודשת כיון דאין מחזיקין אותה למשלח כלל ולהש"ך ז"ל ג"כ לא קשה רק להריב"ש כנ"ל. ויש לדחות ג"כ והא חזינן במקדש בעד אחד דלא הוי המקדש עצמו כעד ונימא פלגינן דבורא שאחר קדשה בפניהם ואף דהוי נוגע פלגינן כנ"ל וע"כ דלא אמרינן בכה"ג פלגינן כנ"ל. גם י"ל דהריב"ש סבר כהרשב"א לחלק בין אומר אני זניתי כו' או אשתך זנתה עמי דדוקא היכא שיכול להשאר דבור שלם שייך פלגינן ע"ש וממילא כאן ובקדשתי כו' לא שייך פלגינן כנ"ל. עוד יש לחלק בין התם שיש מעשה שרבע או שהלוה ברבית ומאמינים המעשה כנ"ל משא"כ בקדושין שאינו עושה מעשה רק המקדש כשמקדשה נעשית מקודשת ולכך ממילא כשאין מאמינים להם שזה קדש אותה לא שייך לומר פלגינן דבוריה שהיא מקודשת כיון שלא העידו על מעשה של קדושין ממילא אינה מקודשת כיון שמצדה אין כאן מעשה כנ"ל

הנה עוד יש ליישב הא דהוי ספק קדושין אף שיש כפירת ממון. דהנה לכאורה י"ל בש"ס דבאמת אף בתר דתיקון רבנן היסת לא הוי נוגעין כלל בשביל שיצטרכו לישבע כשיאמרו אהדרינהו לו דמאן דחשוד אעדות שקר חשוד ג"כ אשבועה כנ"ל. רק י"ל הטעם דאף דלא הוו נוגעין מ"מ לא מהני עדותם דהא עכשיו אין עליהם כלל שבועת היסת דהוי טענת ספק שאין המשלח יודע אם פרעו או לא ומטעם חנוני על פנקסו אין עליהם כיון שאינם נוגעין והלוה פטור כנ"ל. אך י"ל דהא קי"ל מי שהיה נושה בחבירו וחבירו בחבירו כו' חייב מדר' נתן ועכ"פ בלית ליה נכסי' אליבא דכ"ע חייב וגם קי"ל היכא דהלוה כופר והערב מודה ג"כ חייב כנ"ל וא"כ כשאחד תובע לחבירו בברי שחייב לו מדר"נ והלה כופר חייב לישבע היסת כנ"ל. וא"כ כאן שהם אומרים פרענו למלוה וכיון שהמלוה טוען ברי שלא פרעו לו א"כ תובע המלוה אותם שחייבים לו משיעבודא דר' נתן דכיון שלא פרעו חייבים להחזיר המעות להלוה והלוה חייב לו עדיין שלא פרעו וחייבים להמלוה מדר' נתן כנ"ל. וכאן הוי באית ליה נכסי ג"כ כלית ליה נכסי דהא אינו יכול לגבותו מהלוה כיון דאמרינן דלא הוי נוגעין ונאמנים נגד הלוה לפוטרו ואינו יכול לגבות ממנו ושוב חייבים הם מדר"נ אם יודו עכשיו אחר שהעידו וממילא תובע המלוה אותם בברי שחייבים לו והם כופרים וצריכין לישבע גם עכשיו היסת ושוב הוי עד הצריך שבועה וגם נגד הלוה אין נאמנים דאי נימא דהם נאמנים הם עד הצריך שבועה כנ"ל. אבל נוגעין י"ל דבאמת לא הוי כנ"ל רק דמ"מ פסולין. וא"כ ממילא מיושב כאן דכל זה במלוה ולוה שחייב לי כנ"ל. אבל בקדושין דאין המקדש חייב לה כלום וא"כ שפיר י"ל דנאמנים דהא לא הוי נוגעין שיכולין לומר אהדרינהו ולישבע היסת. וכאן לא שייך הנ"ל דהוי עתה עד הצריך שבועה דז"א דעכשיו אין כאן היסת כלל דנגד המשלח הוי טענת ספק והאשה אינה תובעת מהם כלום שאין חייב לה ולכך פסק שפיר דהוי ספק קדושין כנ"ל א ומיושב בזה ג"כ הירושלמי דאמר ר"י מכיון שהאמינתו התורה גם בקדושי כסף נאמנין והיינו דאף דאי אין נאמנים היו צריכין שבועה כמו בחנוני ע"פ מ"מ כיון כו' אמרינן שהם נאמנים ואין צריך שבועה כלל משא"כ בשאר דיני ממונות מודה שפיר דפסולין כנ"ל

והנה הר"ן ז"ל כ' הטעם כיון דהוי רק היסת ומן התורה אין צריך שבועה כלל אין פסולם אלא מדרבנן ולכך הוי קדושי ספק ע"ש והיה נראה היכא, שיש עד אחד מכחישם שלא קדשו ולא נתנו לה הכסף דלא הוי אפילו ס' קדושין דכאן צריכין לישבע שבועת התורה להכחיש העד דאף טענו בספק ע"פ העד דעת רוב הפ' דחייבין ש"ד. והם עד הצריך שבועה מן התורה דלא מהני מדאורייתא לטעם הר"ן ז"ל ואף דלענין השבועה דאורייתא אית להו מיגו דאהדרינהו למלוה דאז לא יהיו חייבים רק היסת מ"מ הא מבואר בח"מ דלא מהני מיגו נגד העד לפטור משבועה דחשוב כב' לענין שבועה ומכש"כ כאן דהוי מיגו דהעזה לפטור משבועה דלא מהני בכל מקום. אך לטעם הח"מ שכ' דאם היה בא אלי' שהאמת כדבריהם לא היו צריכין לישבע לכך הוי ספק ע"ש והיינו דבכל הפסולין הם בודאי פסולין משא"כ דמאי דצריכין לישבע הוא רק לברר הספק ואם היינו יודעין אינם פסולין כלל שלא היו מחייבין שבועה כלל ע"ש. וממילא גם היכא דחייבין שבועת התורה שייך ג"כ הנ"ל והוי ספק

הח"מ כ' דאם יש להשליח עד כשר המסייעו שנתן המעות להאשה גם הוא כשר דפוטרו משבועה ולא הוי עד הצ"ש רק להרשב"א לא מהני ע"ש. ודבריו תמוהים דאדרבה כשיש עד המסייעו מגרע גרע דהא דצריכין לטעמא דעד הצ"ש היינו משום דלא הוי נוגע דגם עתה צריך לישבע כנ"ל. אבל כשעכשיו העד מסייעו א"כ הוי נוגע גמור דאם יאמר אהדרינהו וכה"ג לא יהיה העד מסייעו ויצטרך לישבע ועתה א"צ לישבע דהעד פוטרו כנ"ל וי"ל דפסול מן התורה כשיש עד המסייעו כו' ואי הוי אמרינן מיגו לאפטורי משבועת היסת היה אפשר לומר דכיון דעתה העד פוטרו נגד עצמו שוב גם אם יטעון אהדרינהו לו יהיה פטור מהיסת דיהי' נאמן במיגו שהיה אומר כמו עתה שקדשה שהיה העד פוטרו מהיסת ושוב לא הוי נוגע עכשיו דיכול שפיר לומר אהדרינהו כנ"ל. אך באמת ז"א דלא אמרינן מיגו לפטור מהיסת כמבואר בפ' ומוכח בתוס' פ' ש"ה לר"ת דליכא היסת רק בפרעתי ולא בטוען להד"ם ואעפ"כ אינו נאמן פרוע בלא היסת במיגו דלא לויתי כשאין עדים על ההלואה כמבואר שם ע"ש. ועוד דמוכח בש"ס דלא אמרינן כה"ג שהוא נאמן במיגו ע"ש. ולשיטת ר"ת הנ"ל דבלא לויתי דליכא דררא דממונא פטור מהיסת הוי א"ש כשלא נתן לו בעדים דאינו נוגע באמת שיכול לכפור שלא נתן לו כלל ויהיה פטור מהיסת רק דמ"מ עתה הוי עד הצריך שבועה דעכשיו איכא דררא דממונא ולכך ממילא כשהעד מסייעו עתה דפטור גם עכשיו שוב מהני כנ"ל אך לא קי"ל הכי ודעת כל הפ' דגם בלא לויתי חייב היסת כמבואר בח"מ ע"ש. ולמ"ש לעיל ג"כ א"ש

גם היה אפשר דכיון דאמרינן שהיא נוגע ובאמת לא קידשה וגם עד הב' אומר שקר א"כ אינם נוגעים כלל שהיו יכולין לומר