חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רכח

אמרינן דקנין דרבנן אינו מועיל מן התורה כנ"ל

והרשב"א ור"ן פירשו שפיר מטעם חצר דהא הם סברי דאין אגב מועיל כלל בגט ע"ש ולא הועיל כלום ושוב מתגרשת שפיר אח"כ מטעם חצר כנ"ל משא"כ לרש"י ז"ל דמהני כנ"ל. ובזה מיושב מאי שהקשה הרשב"א לפי' רש"י ז"ל למה הוצרך להקנות לה אותו חצר דוקא שהיה הגט מונח בו היה לו להקנות לה אגב קרקע אחרת ע"ש, ולמ"ש א"ש דבקרקע אחרת לא היה מועיל רק מדרבנן כיון דליכא חצר וקנין אגב לחוד הוא דרבנן ולא היה מועיל לפוטרה מחליצה מן התורה ודוקא אותו חצר דמהני מה"ת מטעם חצר כנ"ל

אמנם לכאורה יש ראיה מדאמר בש"ס (ב"מ דף יא ע"ב) ר"ג מטלטלי אגב מקרקע מקנה להם כו' ויוצא ידי נתינה מדאורייתא לקיים מצות ביעור כמ"ש תוס' שם, ומבואר דאף שהקנה בקנין דרבנן מועיל מה"ת כדעת הב"י הנ"ל. אך גם בזה י"ל דהתוס' שם ד"ה וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדים כו' הקשו הא התבואה היה בביתו של ר"ג והיה משתמר ותירצו דמ"מ נגד הזקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתם לתבואתו ע"ש לכן לא מהני מטעם חצר משום שנגד הנותן אינו משתמר שיכול ליטלו כו'. ולכאורה הא אי קונה המקבל מתנה שוב הוי משתמר גם נגד הנותן דאינו יכול ליטלו. אך ז"א דכיון דכשאינו משתמר אינו קונה א"כ במאי יקנה הא, קודם הקנין רשאי הנותן ליטלו ואינו משתמר נגדו ולא מהני כנ"ל. וא"כ י"ל דכיון שהקנה מטלטלי אגב מקרקע ומועיל מדרבנן עכ"פ וא"כ שוב הוי משתמר גם נגד הנותן עכ"פ דאינו רשאי ליטלו כיון שקנה המקבל מדרבנן כנ"ל. וא"כ שוב מועיל מדאורייתא מטעם חצר דכיון דמשתמר לא בעינן עומד בצד שדהו כנ"ל ושפיר הוי נתינה מה"ת. ודחו דט"ה א"מ ולא מהני אגב ממילא גם חצר ליכא כנ"ל. עוד יש לדחות דהא דכ' תוס' ב"ק דקנין אגב דרבנן הוא לר"נ ע"ש וי"ל דלעולא התם קנין אגב דאורייתא ולטעמיה אזיל ע"ש

אך מב"מ מ"ז גבי היה עומד בגורן כו' דפריך וניקנינהו אגב קרקע מוכח דמהני מדאורייתא אף שקנאו מדרבנן ע"ש דאי לא"ה המעות שלו מה"ת ואין חבירו יכול לחלל. או כיון דזוזי דידי' ומעשר דידיה צריך להוסיף חומש ומוכח כהב"י הנ"ל. אך יש לחלק בין שקנאו כבר מדרבנן דיכול לעשות בו קנין של תורה אח"כ ובין מעמד ג' דעכשיו דרבנן וכמ"ש לקמן. עוד קצת ראיה מתוס' יבמות ס"ו ר"פ אלמנה שהקשו למה עבדי מלוג לא יאכלו אי קנין פירות כקנין הגוף הוי קנין כספו ע"ש ומאי קשיא להו הא אין לבעל קנין פירות רק מדרבנן ומה"ת לא הוי קנין כספו ושפיר לא יאכלו בתרומה ומוכח כהב"י כנ"ל

אך יש לדחות דהא עכ"פ הוי קנינו שקנה קנין כדאמר בש"ס התם דאוכל מה"ת רק מדרבנן אינו אוכל ע"ש ושוב הקשו שפיר דמדרבנן הוי קנין כספו ואוכל מצד קנינו לחוד כנ"ל ע"ש ומהא דיוצאין בשן ועין לאיש אי כקנין הגוף דמי (ב"ק פ"ט) אין ראיה דהא עכ"פ מדרבנן שלו ויוצאין עכ"פ מדרבנן כנ"ל. ולכאורה עוד ראיה מדאמר בש"ס ריש חגיגה דחצי עבד וחצי ב"ח חייב בראי' למשנה אחרונה דלאו אדון הוא ואף דמה"ת אדון הוא ושם משמע דמה"ת חייב ע"ש אך אין ראיה דתוס' ריש ערכין כתב דלענין ראיה תלוי ביש לו אדון שיכול לעכבו מלעלות ע"ש וממילא כיון שאינו יכול לעכבו מדרבנן שוב חייב מה"ת כנ"ל. גם אין ראי' ממאי דבעי גיטין מ"ב בחצי עבד כו' לענין קנס ולענין תרומה אי הוי קנין כספו כו' דשם הספק הוא משום דמעוכב גט שיחרור דגם בשאר מעוכבי ג"ש בעי התם ע"ש

ולכאורה יש להביא ראיה להר"י מדאמר בגיטין ס"ה דפליגי אי קטן זוכה לאחרים מה"ת או מדרבנן ופריך מהא לכם מעות ופדו מעשר שני כו' ע"ש דמבואר דכיון שאין הקנין ממון שלהם רק מדרבנן אין הפדיון מועיל מדאורייתא ודמי ממש לקדושין במעמד ג' וכה"ג. וכן בחידושי רשב"א ז"ל שם כ' הא לכם מעות כו' מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפילו בממון דאל"כ אין פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ש"מ דזוכה דבר תורה כו' ע"ש מבואר מדבריו להדיא דאי לא קנה אלא מדרבנן המעות אינו מועיל מה"ת להיות שלו כנ"ל. אך לכאורה תמוה מהא דב"מ היה עומד בגורן כו' דמבואר לענין פדיון מעשר דאף שלא קנה המעות רק בקנין אגב דרבנן מ"מ אינו מוסיף חומש כנ"ל, וצריך לומר דהרשב"א ז"ל סבר באמת דקנין אגב דאורייתא ואל"ה לא היה מהני כנ"ל. או דאולי יש לחלק בין גדול שהוא בר זכיה רק דהקנין דרבנן שייך לומר כיון שהקנו לו חכמים הוי שלו מה"ת משא"כ בקטן שאינו בר זכיה כלל מן התורה לא מהני אף שהקנו לו חכמים שיהיה שלו מן התורה ודוחק ובריש פ"ב דקדושין הקשה הרשב"א ז"ל למ"ד זכיית קטן אינו אלא דרבנן למה אמר גבי חצי עבד וחב"ח דאזיל ואקניי' לבנו קטן כו' והוצרכו להעמיד אפוטרופוס ואם איתא לכפיי' לאב למיכתב לי' גט שיחרור דאכתי דידיה הוא מדאורייתא וגיטו גט מה"ת ע"ש ומשמע ג"כ כהר"י דאין קנין דרבנן מועיל מה"ת. אך אין ראיה דהא בעבד יש שני קנינים קנין ממון וקנין איסור כמבואר בש"ס פרק השולח. וא"כ כשמקנהו לקטן נהי דלענין הקנין ממון הוי שלו מן התורה כיון שקנאו מדרבנן כהב"י אבל מ"מ לענין הקנין איסור אינו נפקע מהראשון מה"ת ומהני שפיר הגט של הראשון מדאורייתא להתירו בב"ח דכמו במפקיר עבדו דקי"ל יש לו תקנה דיכול לשחרר הקנין איסור לחוד ע"ש ולכך מועיל גם כאן הגט של הראשון דלענין האיסור ודאי לא מהני הדרבנן להפקיע לגמרי כמו בגיטין וקודשין כנ"ל. או דיש לחלק ג"כ בין קטן דלאו בר זכיה כנ"ל, ומיושב ג"כ מה שכתב הרשב"א גיטין דף מד ע"ב) שהקשה והא דבר תורה הוא מכור לשני ובעי' גט שיחרור מה"ת ע"ש והיינו ג"כ כנ"ל דלענין האיסור עכ"פ אינו מועיל לגמרי כנ"ל

עוד נראה ראיה ממ"ש הרמב"ם ה' לולב פ"ח ה"י ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו אינו חוזר ע"ש. והיינו גם בהגיע לעונת הפעוטות שהוא קונה מה"ת כיון דדעת אחרת מקנה כו' ומה שמקנה הוא רק דרבנן כמ"ש הלח"מ שם ע"ש. ומבואר מדבריו דאף דמדרבנן קנאו מ"מ לא הוי שלו מה"ת ולא מיקרי לכם לצאת בו כו'. ומהש"ס אין ראיה דרש"י ור"ן ז"ל פירשו בלא הגיע לעונת הפעוטות רק צרור וזורקו דזוכה לעצמו מדרבנן ואינו מקנה אפילו מדרבנן ע"ש וברשב"א ז"ל שם כ' שאפילו לדברי האומר דזכיה דקטן מדרבנן כו' מ"מ זכיה דרבנן זכיה גמורה הוא דהפקר ב"ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף לדין תורה אבל הגיע לעונת הפעוטות הקנאתו הקנאה ג"כ מדרבנן וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם כו' ע"ש. ולכאורה נראים דבריו סותרים דמתחלה כ' כיון דהקטן זכה מדרבנן שוב אינו שלו מה"ת. ואח"כ כ' כשם שקונה מדבריהם כו' משמע דאם היה קונה מה"ת לא היה מועיל הקנאתו מדבריהם כנ"ל. ואמאי הא ג"כ כיון דהפקר ב"ד כו' הוי שלו מה"ת ונקרא לכם ולמה יועיל יותר הקנין דבריהם להיות נקרא אינו שלו מה"ת משיהיה נקרא שלו כנ"ל. והיה אפשר לכאורה כמ"ש קצת דהפקר ב"ד כו' מועיל מה"ת רק שיהיה הפקר ולא שיזכה בו להיות שלו כו' ולכך אינו שלו נקרא מה"ת כיון שהפקירו חכמים וזיכו להקטן ואי"ל דחוזר וזוכה ז"א דעדיין הפקר הוא כנ"ל. משא"כ להיות שלו לא מהני הקנין דרבנן כנ"ל. אך ז"א דמבואר ברשב"א (גיטין דף לו ע"ב) ז"ל ומינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממינו של זה ולזכותו לזה אפילו קודם שבא לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות כו' ע"ש ומבואר דאין חילוק בין לענין שיהיה הפקר או שיהי' שלו כנ"ל. אך י"ל דלא קשה דהא בפ' בתרא דכריתות אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה דהא נסתלק הוא עכ"פ והוי הפקר כיון שלא זכה בה המקבל ואנן לא קי"ל כר"ל כדאמר התם כי יהיב מתנה אדעתא דליקביל מיניה כו' ע"ש וכיון שאינו מקבל הוא של הנותן כנ"ל. וא"כ כאן כיון שנותן לקטן והקטן זוכה עכ"פ מדרבנן וא"כ שוב אינו שלו מה"ת דהא הנותן נסתלק והסילוק שלו מועיל מה"ת שהוא גדול וכאן לא שייך כי יהיב אדעתא דליקביל כו' דהא מקבל ממנו ויהיב אדעתא דהכי דזוכה מדרבנן כנ"ל ושוב אף דמה"ת לא זכה הקטן מ"מ אינו של הנותן מה"ת כמו באומר אי אפשי בה לר"ל. דבזה גם לדידן כריש לקיש דלא שייך כי יהיב כו' וכ' הרשב"א שפיר דאינו שלו מה"ת כיון דזכיית הקטן זכיה גמורה מטעם הפקר ב"ד והיינו כנ"ל. מה שא"כ להיפך אם היה קנין הקטן מה"ת לא היה מועיל הקנאתו מדרבנן דלא שייך טעם הנ"ל דהא הסילוק של הקטן ג"כ אינו מועיל