חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רכו

דאינו קונה מה"ת אסור להשתמש בו ע"ש. ומבואר דבהא תלי' כיון דקונה מה"ת לכך יכול להשתמש. וזה כונת הטור כיון דד"ת מעות קונה ממילא הם שלו גם אחר תקנת חכמים כיון דלענין זה לא הפקיעו והוי לוה עכ"פ ואם קידש מקודשת כנ"ל. וממילא אין ראיה דסבר כהר"י דכא, אף מדרבנן מהני משא"כ במעמד שלשתן כנ"ל. ואדרבה קצת ראיה להיפך דלמה נקיט הטור שקידש המוכר בהמעות הוי ליה למנקט רבותא טפי אם קידש הלוקח בהחפץ שתפסו שלא מדעת בעלים דגם כן מהני והוי קדושי תורה שהוא שלו מדאורייתא. ולמ"ש א"ש דבזה לא היה מועיל כלל כיון שהפקיעו חכמים ודוקא במעות מהני נגד המוכר כנ"ל ומוכח להיפך כנ"ל

ויש לדחות דדחיקא ליה למינקט בתפס שלא מדעת כנ"ל. אך מדברי רש"י ז"ל יש ראיה כנ"ל, ואין לומר דגם כונת רש"י הוא אם קידש המוכר במעות וכנ"ל ז"א דהיה לו לומר, אם קידש בהן אם קאי על המעות ומדכ' קידש בו משמע דאחפץ קאי וכשקידש בו הלוקח כשתפסו. אך י"ל דאין ראיה משם דכמ"ש תוס' יבמות (דף פט ע"ב) ד"ה שהפקר כו'. דלא שייך בתרומה דחזינן דלא הפקיעו לגמרי דעדיין עליו לתקנו כו' ע"ש. וגם כאן כיון דבדברים בלא מעות ליכא מי שפרע רק במעות משום דקני מדאורייתא קאי באבל כו' וחזינן דלא הפקיעו חכמים הקנין דאורייתא לגמרי דהא צריך לקבל מי שפרע משום הקנין של תורה ולא שייך הפקר ב"ד כנ"ל. ולכך אם קידש הלוקח כו' מקודשת לר"י דמדאורייתא דידיה הוא והחכמים לא הפקיעו לגמרי כנ"ל. משא"כ בשאר קנינים דשייך הפקר ב"ד י"ל דמהני מדאורייתא. ואדרבה קצת ראיה ממה שכ' רש"י נפקא מינה זו אהא דקאמר קאי באבל מי שפרע כו' ולא כ' הנ"מ מיד אפלוגתא דר"י ור"ל היה לו לרש"י ז"ל לומר נ"מ לענין ולמ"ש א"ש דכל הטעם הוא רק משום דקאי באבל שייך הפקר ב"ד כנ"ל. ויש לדחות דמקודם היו יכולין לומר דנפקא מינה לענין מי שפרע דלר"י צריך לקבל משום דקונה מה"ת ולר"ל לא קאי באבל כמו דפריך הש"ס. רק למאי דמסיק דגם לר"י קאי באבל ואין נפקא מינה כ' רש"י ז"ל דנ"מ לענין קדושין כנ"ל:

אך מהטור קצת ראיה למה נקט אם קידש המוכר במעות היה לו לומר אם קידש המוכר בהחפץ דאינה מקודשת מדאורייתא דאינו שלו מה"ת לדעת הר"י הנ"ל. וע"כ כיון דלענין החפץ הפקיעו היתה מקודשת מה"ת כיון שהוא שלו מדרבנן כנ"ל. ויש לדחות ג"כ דלא נקט כנ"ל כיון דב"כ ובין כך מקודשת רק בין דאורייתא ודרבנן וצריכין לומר עוד נ"מ בקיבלה קדושין מאחר ולכך לא נקיט רק לענין המעות דהנ"מ אי מקודשת כנ"ל. אבל עכ"פ אינו מוכח מדברי רש"י וטור כדעת הר"י הנ"ל. וכן היה להם לומר נ"מ במשך הלוקח ולא נתן מעות עדיין וקידש בו אשה לר"י אינה מקודשת רק מדרבנן דמה"ת לא קנאו במשיכה ולר"ל מקודשת מן התורה וצ"ל נ"כ כנ"ל דלא בעי למימר נ"מ בין קדושי דאורייתא לדרבנן. עוד י"ל דבזה גם לדידן לר"י מקודשת מה"ת דהא בש"ס פ"ק דקדושין אמר גבי עבד אי דכתב ליה שטרא אדמי' היינו כסף דכיון שנתחייב לו וחיוב זה הוי שוה כסף דככסף הוא ומה שנותן לו חיוב זה כאלו נתן לו כסף ושזקף עליו במלוה ג"כ כנ"ל. וא"כ א"ש דעכשיו דתיקנו חכמים דמשיכה קונה וא"כ נתחייב הלוקח בדמים מיד בשעת משיכה, ושוב י"ל דקונה מדאורייתא מטעם כסף דהוי כמו כתב לו שטרא אדמי' וגם כאן מה שמשך ונתחייב בשעת המשיכה בדמיו מדרבנן ושוב חיוב זה הוי שוה כסף מה שנתחייב כו' וכאלו נתן לו כסף וקונה מה"ת כנ"ל. דדוקא מדאורייתא קודם שתיקנו לא היה מחויב כלל בדמים ע"י המשיכה משא"כ עכשיו שתיקנו והוי כאלו זקף עליו במלוה בשטר ואף דמה"ת אינו חייב מ"מ כיון שחייב מדרבנן שוה החיוב כסף ומהני וקונה כנ"ל. ומקודשת אח"כ מה"ת כשקידש הלוקח גם לדעת הר"י כנ"ל. והיינו להפוסקים גבי מנה אין כאן דלא משום אגיד גבי' וקונה בשטר כנ"ל

ובמ"ש מיושב ג"כ דאין ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכות תרומות ה"י יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח דמים אף שלא משך אסור להאכילו תרומה שד"ת מעות קונה ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן דמים לא יאכל עד שימשוך כו' ע"ש ומבואר דלא כב"י רק כהר"י. ולמ"ש אין ראיה דשם במעות דחזינן דלא הפקיעו חכמים לגמרי הקנין דאורייתא כיון דצריך לקבל מי שפרע ולכן אסור להאכילה תרומה כשקיבל מעות וכן המוכר רשאי להוציא המעות דלא הפקיעו לגמרי הד"ת כמ"ש תוס'. רק להיפך במכר ישראל לכהן עכ"פ אסור מדרבנן כנ"ל. וגם מיושב למה לא נקיט הרמב"ם להיפך בישראל שמכר לכהן אף שמשך רק שלא נתן המעות עדיין ג"כ אסור להאכילה תרומה דמדאורייתא לא קנאו במשיכה דרק מעות קונה מה"ת. ולמ"ש מיושב דאדרבה י"ל דסובר כהב"י דכיון שתיקנו דמשיכה קונה הוי שלו מה"ת דבשלמא לענין ההפקעה מקנין מעות לא הפקיעו לגמרי דהא צריך לקבל מ"ש ולכך אסור כנ"ל. אבל מה שתיקנו קנין משיכה זה שפיר תיקנו שיקנה לגמרי והוי שלו מה"ת. וקצת ראיה להב"י כנ"ל. אך י"ל כטעם הנ"ל שכתבנו דלענין משיכה שפיר קונה מה"ת דהא נתחייב בדמיו וקונה מטעם כסף מה"ת כנ"ל. או י"ל דחד מינייהו נקט ולכאורה נראה ראיה מדברי תוס' כהב"י שכ' (גיטין דף מז ע"ב) דפריך מולביתך שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא דגלי קרא דקנין פירות כקנין הגוף והקשו תוס' הא דהפירות שלו אינו רק מדרבנן ואיך שייך דקרא אתי למידי דרבנן ותירצו דדרך שהאשה נותנת לו הפירות בכה"ג איירי קרא. ואח"כ פריך מהיה בא בדרך כו' ומתה אשתו מביא וקורא כו' הא לא מתה לא והקשו תוס' ד"ה מתה דלמא איירי שלא נתנה לו הפירות ותירצו דברייתא קתני אף בתר דתיקון רבנן פירות לבעל ע"ש. ואי כדעת הר"י עדיין קשה דכיון שהוא רק דרבנן ומה"ת אין לו קנין פירות כלל ודאי דאינו מביא וקורא ומאי פריך. ואף דלכאורה גם במתנה קשה הא ירושת בעל דרבנן ואיך מביא וקורא ז"א דלדעת הר"י ע"כ צ"ל דלמ"ד הנ"ל דדוקא מתה סבר ירושת הבעל דאורייתא כו' ומוכח עכ"פ מתוס' הנ"ל דכיון שיש לו קנין פירות מדרבנן הוי שלו מה"ת כנ"ל ונהי דמש"ס אין ראיה די"ל כתירוץ תוס' השני שם ע"ש. וגם מהרמב"ם מוכח לכאורה שכ' פ"ד מה' בכורים דבעל מביא וקורא בנכסי אשתו ומשמע דגם בסתם שלא זכתה לו הפירות. וקשה כנ"ל דהוא רק מדרבנן ומייתי חולין לעזרה ואף דגלי קרא ולביתך הא ע"כ הקרא איירי בנתנה לו הפירות כמ"ש תוס' ומוכח דסובר כהב"י הנ"ל דהוי שלו מה"ת. אך יש לדחות דהרמב"ם נקיט לשון הברייתא וכמו שצריכין לפרש הברייתא להר"י בנתנה לו בפירוש כמו כן איירי גם הרמב"ם ז"ל

, אמנם קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' פ"ד מה' איסורי מזבח ה' י"ג בא עליה ולא נתן כו' ואח"כ נתן ה"ז אתנן בד"א בעכו"ם שאמר הבעלי לי בטלה זה שא"צ משיכה או בישראלית שהי' הטלה בחצירה כו', וע"ש בכ"מ דהטעם דהביאה הוי כסף ובעכו"ם קונה בכסף משא"כ בישראלית דבעי משיכה לא הוי אתנן עד דקאי בחצירה והוא מש"ס ע"ז ס"ג ע"ש. והא הרמב"ם בעצמו פסק בה' תרומות דאסור להאכילו בשביל שקנאו מה"ת בכסף וגם כאן למה לא יהיה אתנן מה"ת אף בלא קאי בחצירה בישראלית הא קנאתו מה"ת והוי אתנן גם בלא משיכה דמה"ת מעות קינה וקנאתו בהביאה כנ"ל וצ"ל דגם במעות סובר כהב"י דהפקיעו חכמים לגמרי ואינו שלו מה"ת ולמה אסור להאכילה תרומה. ויש לחלק למאי דמשמע מהר"ן ורא"ש שם דבשכירות כמו התם שאמר הבעלי בטלה זה גם לכתחלה יכול ליתן דמי החפץ ומבואר דגם מי שפרע א"צ לקבל וגרע משאר כסף ע"ש דע"כ כאן הפקיעו לגמרי דלא קאי באבל כו'. ולכך פסק שפיר הרמב"ם ז"ל דלא הוי אתנן כנ"ל אך י"ל דהם סברי לטעמייהו דמלוה אינו קונה במכר כמו בקדושין וא"כ בשכירות אינו קונה מטעם כסף. דהא קי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי מלוה כדאמר בש"ס א"כ אינו קינה מטעם כסף רק מחמת שנתחייב מטעם אמירתו שצוה לעשות ולכך כתבו שפיר דאף שנתחייב מ"מ לא קנה החפץ כלל וגם מי שפרע אין כאן וא"צ ליתן רק דמים, אבל להרמב"ם ז"ל שפוסק דמלוה קונה במכר לענין מי שפרע א"כ י"ל דגם כאן קנתה מה"ת דאף דשכירות הוי מלוה מ"מ קונה כנ"ל, אך למ"ש הה"מ לחלש בין מלוה הבאה מחמת מכר דוקא ע"ש א"ש כאן. אך הא חזינן דבעכו"ם קונה וע"כ דהוי כסף כנ"ל. וי"ל דמ"מ כיון דאי תבעה ליה בדינא א"צ ליתן לה ויוכל לחזור שוב לא הוי אתנן דדוקא בחיוב גמור לצאת י"ש אמר בש"ס דהוי אתנן משא"כ, כאן שא"צ רק לקבל מ"ש כנ"ל. וגם בחייבי מיתות דכל החיוב הוא רק לצי"ש י"ל דא"צ לקבל כלל מי שפרע כנ"ל ואף דמה"ת שלה מ"מ כיון דמה שנותן לה אינו