חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רכד

קונה בכסף כשמשך דהא לא שייך גזרה כנ"ל כיון שמשכו באמת וכ' הטור שפיר דבמשיכת המשכון קנה החוב והיינו דע"י המשיכה שוב קנה בכסף כנ"ל. וכן כ' הריטב"א דף מ"ח גבי שואל קורדם כו' בקע בו כו' דאינו מועיל קנין משיכה כיון שגוף הדבר לא נעשה שלו ע"ש

עוד י"ל בפשיטות דהנה הא דאותיות אינן נקנין במסירה כתב הרשב"ם והרמב"ן והפ' הטעם דבכל דוכתי שנקנה חפץ במשיכה שגוף הדבר הנקנה נמשך משא"כ בשטר דגוף החוב והשיעבוד אינו נמשך ואיך יועיל משיכת הנייר לקנות החוב ע"ש ובבעה"ת. ולכאורה יש להקשות דהא מבואר בח"מ דאף דק"ל כותבין שובר מ"מ כשהשטר בעולם אין הלוה מחויב לשלם למלוה כשאינו מחזיר לו השטר דכיון שישנו בעולם א"צ לשמור שוברו כו' ע"ש. והנה קי"ל דבבהמה הכישה במקל ורצתה לפניו וכה"ג הוי משיכה וקונה ואף שלא עשה מעשה המשיכה מ"מ כיון שע"י מעשה שלו יצתה הבהמה מרשות המוכר הוי כמושך גוף הבהמה ע"ש. וא"כ לכאורה בשטר למה לא יהיה נקנין במסירה לחוד דאף שהחוב אינו נמשך מ"מ הא יש כאן משיכה שפיר גם לגבי גוף החוב דכיון שנותן המוכר ללוקח את השטר שוב לא יוכל לגבות החוב מן הלוה דהא אין לו השטר ואין הלוה צריך לשלם לו כיון שישנו לשטר בעולם אצל הלוקח כנ"ל. וא"כ במה שמושך הלוקח הנייר של השטר יצא החוב מרשות המוכר ג"כ שלא יוכל לגבות עוד. וא"כ הוי כהכישה במקל ורצתה לפניו דע"י מעשה של הלוקח היינו מה שנוטל השטר יצא החוב מרשות המוכר והוי משיכה לגבי גוף החוב ג"כ ויהיה נקנה במסירה לחוד כנ"ל. אך י"ל ב' טעמים דלא שייך הנ"ל חדא דאף שאין המלוה יכול לגבות היינו משום חששא שמא יגבה עוד הפעם כיון שישנו לשטר בעולם אבל מ"מ לא נפקע גוף החיוב ממנו דהא עדיין חייב לו אף שאין בידו השטר. וא"כ לא שייך הנ"ל שיצא החוב מרשותו דז"א דגוף החיוב לא יצא כלל מרשותו וליכא משיכה כנ"ל. עוד י"ל דהא במוכר שט"ח וחזר ומחל או שפרע הלוה הדין דכופין הלוקח להחזיר השטר ללוה כמבואר בח"מ שם ס"ו. וא"כ לא יצא כלל החוב מרשותו של המוכר דמ"מ יוכל לגבות החוב מהלוה ולא שייך הטעם כיון שיש לשטר בעולם שמא יחזור ויגבה ממנו ז"א הא כשגובה עתה נכוף ללוקח להחזיר לו השטר ולא שייך הנ"ל ויוכל לגבות שפיר ולא יצא כלל מרשותו וליכא משיכה כנ"ל. ויש לדחות זה

אמנם במשכון למ"ש הר"ן סוף פ' ש"ה בשם הרמב"ן דכל זמן שאינו מחזיר המשכון אין שום חיוב על הלוה לשלם לו ואינו חייב כלל ע"ש. ואף שהר"ן ז"ל דחה דבריו היינו לענין מה שהחוב יותר על המשכון משום דלא קי"ל כשמואל שיהיה אבד אלפא זוזי בלא פירש כו' ע"ש אבל לענין מה שכנגד המשכון דהוי כפי' כמ"ש תוס' והפ', שם ממילא אין עליו חיוב כלל כל זמן שאינו מחזיר כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר שפסק הטור והרא"ש דכשמוכר המשכון קונה החוב במשיכת המשכון לחוד דבזה שייך שפיר מ"ש דהוי כהכישה במקל כו' דע"י משיכת המשכון יצא החוב ג"כ מרשות המוכר דלא יוכל לגבות כשאין לו המשכון ואין לו עליו חיוב כלל מה שכנגד המשכון כנ"ל ויצא גוף החיוב מרשותו ולא שייך טעם הא' מ"ש בשטר דכאן נפקע החיוב להר"ן ז"ל כנ"ל ושפיר נקנה החוב. ומיושב לשון הטור שם דבמשיכת המשכון נקנה החוב היינו כנ"ל דיש כאן משיכה על החוב כנ"ל. וגם טעם הב' לא שייך דנכוף ללוקח שיחזיר המשכון ז"א דלענין זה קונה על כל פנים שלא יצטרך להחזירו כמ"ש לקמן. ולכך גם במשכנו בשעת הלואתו קונה הלוקח החוב כנ"ל. אך כל זה כשמוכר החוב ונותן לו המשכון שפיר קנה כנ"ל. אבל כשאינו מוכר החוב רק גוף המשכון זה לא מהני דגוף המשכון אינו שלו ותלוי בדעת הפוסקים הנ"ל אי קני ליה גם בשעת הלואה או לא כנ"ל ומיושבים שפיר דברי הטור דבח"מ סי' ס"ו דאיירי שמוכר החוב כמבואר שם להדיא לכך פ' שפיר דאף במשכנו בשעת הלואה קונה כמ"ש. משא"כ כאן דאיירי שמקדשה בגוף המשכון הביא שפיר דעת הרא"ש דלא מהני במשכנו בשעת הלואתו כיון שאינו שלו כנ"ל

והרא"ש ז"ל הוכיח דהש"ס דאמר במשכון דאחרים ומדר' יצחק כו' ע"כ איירי שמקדשה בגוף המשכון ולא בהחוב חדא דהא תני בברייתא קדשה במשכון כו' ולא בהחוב ועוד למה ליה לש"ס מדר' יצחק הא לענין החוב קונה גם בלא דר"י מטעם הנ"ל כמ"ש וע"כ דאיירי בגוף המשכון וכ' שפיר דבשעת הלואתו לא מהני כנ"ל כיון דלא קנאו אינה מקודשת בגוף המשכון כנ"ל. אבל כשמקדשה בהחוב ונותן לה המשכון י"ל באמת דמודים הרא"ש וטור דמהני כיון שאינו יכול למחול לא גרע משטר כנ"ל: או י"ל דהא אמר בש"ס ב"ב וכי לצור הוא צריך ומשני אין לצור כו' ע"ש. פי' הרשב"ם דלכך יהיה נקנה במסירה משום דוכי לצור כו'. והוא תמוה מה בכך שאינו קונה לצור למה בשביל זה יהיה מועיל קנין מסירה וע"כ כמ"ש לעיל דהטעם דאינו נקנה דבכל מקום צריך להיות הקנין מורה שקונה הדבר וכאן אין מסירת הנייר מורה שקונה החוב ופריך וכי לצור כו' ומורה ב"כ מסירת הנייר שקונה השיעבוד ומשני אין לצור כנ"ל. וא"כ זה שפיר בשטר דנקנה למלוה לגמרי קודם שמשלם לו דהוי ספר מקנה ורשאי להשתמש בו לצור כו' ושייך שמכרו ג"כ לצור אבל שאר משכון שאין המלוה רשאי להשתמש בו כלל כמבואר בח"מ סי' ע"ב, וא"כ י"ל שפיר דבמסירת המשכון קונה החוב דכאן לא שייך אין לצור ושפיר מורה מסירת המשכון על קנין החוב דגוף המשכון אינו יכול למכרו שישתמש בו ויקנה החוב כנ"ל. דממ"נ במשכנו שלא בשעת הלואה דיש לו בו קנין ודאי נקנה ובשעת הלואתו דאין לו קנין בו כלל לדעת הרא"ש שוב מורה על קנין החוב משיכת המשכון כמו בשטר אי לא הוי שייך לצור כנ"ל. ולכך פסק הטור שם דנקנה החוב במשיכת המשכון גם בשעת הלואה משא"כ כאן לענין שמקדשה בגוף המשכון לא מהני בשעת הלואה כנ"ל

עוד נראה דהנה לכאורה סברת תוס' אינה מובנת מ"ש דכיון דשלא בשעת הלואה קנאו קנין גמור גם בשעת הלואה קנאו לענין חמץ ושמטה כו' ע"ש. וגם מה שתמה הש"ך ז"ל ס' ע"ב ס"ק ט' דכיון דהוי רק שומר שכר למה אמר סתם דב"ח קני משכון מדר"י. ועוד הקשה קושית תוס' דממ"נ אי קנאו באונסין נמי נחייב כו' ומה שתירצו דהוי ש"ש משום דיכול לקדש בו אשה ולקנות עבדים וקרקעות הא גופי' קשיא כיון דאין לו בו קנין איך יכול לקדש כו' ע"ש בש"ך ז"ל. ונראה דהא גם בלא דר' יצחק ובמשכנו בשעת הלואתו כיון דמשכנו שיחזיק המשכון ולא יצטרך להחזירו כל זמן שלא יפרע לו

והנה כיון דחזינן דיכולין להקנות חפץ לדבר מיוחד דגם מוכר עבדו לקנס מבואר בש"ס דהיה מועיל אם אדם מקנה דבר שלא באו לעולם או גם לרבנן כיון שמקנה החפץ ע"ש. וא"כ במשכון ג"כ ודאי מהני מה שמקנה לו המשכון לענין זה שלא יצטרך לו להחזירו כל זמן שלא יפרע דבלא הקנין חייב להחזירו שהוא שלו ומקנה לו לזה שלא יצטרך להחזירו כנ"ל. והוי קנין לדבר מיוחד וקונה זה הזכות גם בשעת הלואה. רק מה דאמר מדר"י היינו דהא חזינן בש"ס בקנין פירות דפליגי אי כקנין הגוף או לא והיינו אי קנין זה שיש לו בו נקרא ע"י זה גוף החפץ שלו ואי לאו כקנין הגוף דמי אין גוף החפץ שלו אבל עכ"פ יש לו קנין הפירות כנ"ל וכן בדבר הגורם לממון דפליגי ע"ש. וכן כאן אי לאו דר"י אף שיש לו זכות זה שלא להחזירו מ"מ בשביל זה אין גוף המשכון שלו דזה גרע מקנין פירות רק מדר"י ילפינן דאמרה התורה דבשביל קנין זה הוי גוף החפץ שלו אבל בשעת הלואתו דלא ידעינן מדר"י אין הגוף שלו אבל מ"מ יש לו קנין זה בהמשכון שלא יצטרך להחזירו רק דבשביל קנין זה אינו נקרא שלו לגמרי כנ"ל

ומיושב שפיר סברת תוס' דממילא לענין שמיטה אינו משמט דהוי של אחיך בידיך כיון דנקנה לו לזה וכן לענין חמץ כיון שיש לו זכות בו דהא גם דבר הגורם לממון עובר בחמץ ע"ש רק בלא ר' יצחק לא הוי ידעינן כלל דזה הוי קנין מה שאינו צריך להחזירו כיון שאינו יכול להשתמש בו רק כיון דידעינן דר"י דאמרה תורה דזה הוי קנין ובשביל קנינו זה הוי שלו לגמרי ממילא בשעת הלואה עכ"פ יש לו בו קנין אף שאינו שלו לגמרי כנ"ל. ומהני לענין חמץ ושמטה. רק דמ"מ לענין אחריות שאם נגנב או נאבד יהיה מפסיד החוב לכאורה אינו ענין כלל לדר' יצחק דמה בכך שקנאו והוי שלו בשביל זכות זה. מ"מ כשנאבד למה יפסיד חובו ועל זה כ' תוס' הטעם דכיון דקנאו ונקרא שלו ממילא יכול לקדש בו אשה ולקנות עבדים וקרקעות ויש לו הנאה ושוב הוי שומר שכר