חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין ריט

מהני באמר התקדשי לי בהנאה זו שלא תצטרך לשלם כשאעשה לך כו' רק התם בקדשה בסתם לא מהני כמו במלוה דאין דעתה על הנאת מחילה בסתם רק באומר כנ"ל. ונראה דהם סוברים החילוק בין שאר כסות הנ"ל דשם הקדושין הם סיבה לזה החיוב ולא שייך שתתקדש ע"י זה משא"כ כאן שהם ב' דברים נפרדים המחילה והקדושין ואינם תלויין זה בזה רק דמוחל שתתקדש לו ובלא"ה אינו רוצה למחול ומהני שפיר כיון שאומר שמוחל לה ותתקדש בזה באים בב"א שקונה היא ומתקדשת כיון שמקבלת כנ"ל ההנאת מחילה והוי כנותן חפץ שתתקדש דבשעת הנתינה מקדשה כן כאן כיון דמחילה מהני בדיבור מוחל ומקדשה ועדיף מגיטו וידו באין כאחת כו'. שהנתינה והקדושין הם כא' דבשעת הקדושין נמחל כנ"ל. ולהרמב"ם י"ל החילוק דבשלמא במכר הנקנה בחליפין וכיון שזכה זה קנה זה החפץ וא"כ כשפסקו ביניהם אתן לך בעד החפץ דמי החוב שאתה חייב לי מהני שפיר כשאומר אח"כ איני מוחל לך החוב ובזה נקנה החפץ דכיון דדמי החוב הם דמי שווי החפץ וא"כ מוחל שנקנה דבמחילה זו נקנה לו החפץ כמו שנתן לו דמים בעדו ולא שייך שקודם הקנין לא נתן כנ"ל. דהא נותן לו ובנתינה זו נקנה לו כנ"ל. משא"כ באשה דבתורת חליפין לא מהני רק בכסף וצריך אמירה שמקדשה ואין הכסף דמי האשה רק שאמרה התורה שבדיבור ח"י לקדשה רק כשנותן לה כסף יכול לקדשה בכסף זה שנותן ואם כן כיון שמחילה הוא רק כשתתקדש א"כ לא מהני שמקדשה בכסף שנותן דהא לא נתן כלל בלא הקדושין ולא מהני כנ"ל

ומיושב בזה דברי הרמב"ם שפ' במכר דקונה אף במלוה גבי החליף דמי שור בפרה ע"ש ותמהו עליו מש"ס דקדושין ולמ"ש מיושב דלהרמב"ם ז"ל לטעמיה כאן אין חילוק דאף במקדש במלוה לחוד ג"כ כונתו על המחילת מלוה רק דמ"מ לא מהני בקדושין כנ"ל. אבל שם שהוא בתורת חליפין שפיר מהני במלוה דהא מוחל לו כנ"ל. ובש"ס פריך שפיר דבעי לאוקמי פלוגתייהו במלוה להוצאה כו' ופליגי בגוף המלוה וזה לא מהני גם במכר או כיון דתני ושוין במכר לא קאי אחליפין דהא קאי אקנין דאשה דלא מהני חליפין כנ"ל. או י"ל דתוס' סברי כמ"ש הרשב"א שהקשה בשכירות למה לא מהני משום מלוה הא גבי קדשה לאחר ל' מהני אף שנתאכלו המעות דל"ד למלוה כיון דמעיקרא בתורת קדושין יהיב כו' וגם כאן תחילת המעשה היה לשם קדושין ותירץ דכאן אינו בב"א דכל פרוטה ופרוטה כשעשה פרוטה הא' לא היה עדיין פרוטה השנית ובשעה שעושה הב' כבר נתאכלה הא' שהם כבר מלוה כיון דישנה לשכירות כו' דלא חזי לאצטרופי דבשעתא דאיתא להאי ליתא להאי פרוטה משא"כ התם שנותן לה כל המעות בב"א ע"ש בקדושין גבי עשה לי שיריים כו'. וא"כ י"ל דבמחילת מלוה שבא בפעם א' בשעת המחילה הכל שוב מהני באופן הב' הנ"ל דהא לשם קדושין יהבה כו' ולא הוי מלוה דמצטרף שפיר דהא בב"א אך משמע מדברי הפ' דהא בע"מ שאדבר עליך לשלטון דלא מהני משום ישנה לשכירות כו'. ואף שאינו אלא דיבור אחד שמדבר עליה ושוה פרוטה דיבור זה אעפ"כ לא מהני כשאינו נותן לה אי ישנה לשכירות כו' ואף שבא בב"א וליכא הטעם דלא חזי לאיצטרופי כנ"ל. ודוחק לומר דדוקא בצריך לדבר הרבה כו'

וע"כ צ"ל כנ"ל משום דהפעולה לא יתבטל כנ"ל משא"כ במחילה כנ"ל. או י"ל דכאן כיון דהפעולה הוא שנמחל החוב ואינה חייבת וא"כ אף שלא תתבטל המחילה מ"מ כיון שחייבת משום שכירות הוי כנתבטל הפעולה דהא עדיין חייבת מה שאינו כן התם שהפעולה הוא דבר אחר וזה יתקיים כנ"ל. או דהפי' הפשוט לדברי תוס' דהחילוק בין אי ישנה לשכירות כו' או לא הוא רק משום שמקדשה בסתם ולכך אי ישנה כו' ויש מלוה עלי' קודם חלות הקדושין דעתה אמלוה היינו אגוף החוב שהיא חייבת ולא אמחילה כנ"ל משא"כ אי אינה לשכירות לא שייך דדעתה אגוף החוב דהא אין חוב בעולם קודם הקדושין רק אהנאה שלא יהיה חוב וזה מהני כנ"ל. ולכך כשאמר בהנאת מחילה שוב מהני אף אי ישנה כו' כנ"ל

הב"ש כ' דהא דאינה מקודשת קאי רק אארווח זימנא אבל בהנאת מחילה לכ"ע מקודשת ע"ש ובאמת לא משמע כן מדברי שע' ותמה אני עליו שלא ראה דברי ה' המגיד פ"ז מה' כירה שכ' להדיא דלהרמב"ם ז"ל הוי מחילת מלוה כמו מלוה עצמו ואינה מקודשת דלכך דחה ש"ס דקדושין במכר מהא דהחליף דמי שור כו' דלדידי' לא מצי לאוקמי בהנאת מחילה דג"כ לא מהני ע"ש וכן פ"ה שם הביא בשם הרמב"ן והרשב"א ג"כ דדוקא לדעת הרי"ף ותוס' מצינן לאוקמי בהנאת מחילה ולא לרמב"ם ור"ח ע"ש וכן כ' הנ"י שם. וכן בתוס' רי"ד ריש קדושין (דף ז) מבואר דלהר"ח לא מהני במחילת מלוה ג"כ וכן משמע מכל הפוסקים שם שכ דלא עדיף הנאת מלוה ממלוה עצמה ע"ש. ונראה דגם במחילה הוי ספק קדושין כנ"ל

(כג) היתה חייבת לאחרים ובא א' ונתן פרוטה למלוה וקדשה בזה שירויח לה הזמן מקודשת כו'. וזה פי' התוס' שפירשו בארווח לה זימנא כו' ע"ש. ולכאורה קשה הא תן מנה לפלוני ואתקדש מקודשת ולמה ליה כאן הנאה שמרויח הזמן הא בל"ז מקודשת במה שנותן הפרוטה לאחר כו'. אך לא קשה דהא דוקא כשצותה לו ליתן תן מנה כו' אבל בנותן מעצמו לא שייך זה ולכך צריך הרוחת זמן כנ"ל. אמנם קשה לכאורה דהא קי"ל דהפורע חובו של חבירו פטור מטעם מפייס הוינא ליה כו' ובמודר הנאה קי"ל דפורע לו את חובו דלא מיקרי הנאה כלל מה שפורע לו את חובי דבלא"ה הוי מוחל לו ע"ש בנדרים. וא"כ בשלמא במקדשה הוא עצמו במחילת מלוה מהני שפיר דלא שייך טעם הנ"ל דנימא דאין זה הנאה דז"א דהא הוא עצמו המוחל עבור זה דדוקא התם שהאחר פורע כו'. אך בדין הנ"ל שכ' תוס' דאחר נותן פרוטה שירויח המלוה הזמן או שימחול למה תתקדש בהנאה זו הא אין זה הנאה כלל מה שהאחר פורע חובה. ובלא"ה היה מרויח לה זמן דכיון דמותר במודר הנאה ע"כ דאין שום ספק שיהיה הנאה כנ"ל. ובשלמא בצותה לו ליתן הוי מדעתה והוי שפיר הנאה. אך בכה"ג הוי תן מנה לפלוני כנ"ל וע"כ שלא צותה ונתן וקשה כנ"ל ממ"נ דאי נתן בצוויה אין צורך להנאה של הרוחת זמן ואי שלא בצווי' לא מהני הרוחת זמן או המחילה כנ"ל וי"ל דאיירי דבשעת נתינה שנותן הפרוטה להמלוה אומר הרי את מקודשת בהנאה זו דמטעם תן מנה כו' ליכא כיון שלא אמרה מקודם ואף שאומרת הן ומתרצית בנתינה זו מ"מ לא היה מועיל כיון שלא אמרה מקודם ולענין פורע חובו ליכא ג"כ דאינו שלא מדעתה כיון דרוצית להתקדש עבור זה כנ"ל. או י"ל דדוקא במודר הנאה דאינו אסור רק גוף ההנאה אבל מה שגורם הנאה אינו אסור כמ"ש הר"ן ותוס' שם לכך מותר פורע חובו. דלכאורה קשה למ"ש רש"י ז"ל גבי הנאת מחילה בשכר שהיית צריך ליתן פרוטה לפייסני שאמחול לך כו' וא"כ למה מותר במודר הנאה נהי דאמר מפייס הוינא כו' מ"מ שייך שמרויח הפרוטה שהיה צריך ליתן שיפייסו שימחול ונהי דעל גוף החוב אין הנאה מ"מ יהיה אסור מחמת הנאת פרוטה זו שהיה נותן כנ"ל. אך שם א"ש דלענין פרוטה זו הוי רק גורם הנאה וזה מותר במודר הנאה ולענין גוף החוב אין הנאה כנ"ל. אבל בקדושין דמהני אף גורם של הנאה שוב שייך טעם רש"י דנהי דלענין גוף החוב הוי פורע חובו מ"מ מרוחת פרוטה זו לפייס כנ"ל ולכאורה קשה כאן הא אדבר עליך לשלטון אינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי מלוה כו' וא"כ למה מהני כאן מה חילוק שמדבר לשלטון טובה או שמדבר למלוה שלו שימחול לו וגם כאן הוי רק שכירות והוי מלוה כנ"ל. אך י"ל הטעם מ"ש לעיל דשם לא יתבטל הפעולה או הדיבור משא"כ כאן נותן לו הפרוטה למלוה רק שתתקדש היא ואי לא תתקדש יצטרך המלוה להחזיר ויתבטל המחילה כנ"ל אך בנותן בסתם למלוה לא יהיה מועיל. וי"ל דהא מה שנותן לאחר הוי ג"כ נתינה דמהני מערב. רק בלא אמרה מקודם הוי נתינה שאין בה הנאה דהנאה הוא רק שנעשה דיבורה כנ"ל וא"כ כאן הוי שוב נתינה שיש בו הנאה שמוחל כנ"ל ומקודשת בגוף הנתינה ולא קשה ג"כ מפורע חובו כנ"ל. עוד י"ל דשם אומר מקודם בשכר שאדבר משא"כ כאן שאומר בשעת הדיבור. עוד יש לחלק

סעיף יא (כד) הי' לו אצלה מלוה על משכון כו' וקדשה באותה מלוה והחזיר כו' ולה המשכון כו' זה לפי' הרמב"ם ז"ל ושאר פ' דלא איירי כלל באמת בהנאת מחילת מלוה רק בסתם, ואעפ"כ מקודשת מדר"י ב"י כיון שהחזיר לה המשכון כנ"ל. ולכאורה איני מובן בשלמא לרמב"ם ז"ל א"ש דלטעמי' דאין חלוק בין מלוה למחילת מלוה וגם בקדש במלוה סתם הוא מוחל