חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין ריח

היה עדי רבית וא"כ איך שייך שלא נאמין להם משום שהם פסולין ונימא דשקר הוא ולא נתקדשה הא אם הוא שקר הם כשרים דלא עברו וכשרים אינם משקרין כנ"ל. ואף דאמר ביבמות מ"ה לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי היינו באותן פסולין שהוא מטעם גזה"כ דאף אי אמת פסול ושייך לדבריך כו' אבל בפסולי דרבנן דהוא רק מחשש שקר לא שייך הנ"ל כלל וי"ל דכשרין

סעיף י (כב) היה לו מלוה אצלה כו' בהנאת מחילת מלוה כו'. ש וכן במה שאני מרויח לך הזמן כו' כן פי' רש"י ורי"ף אהא דארוח לה זימנא דאיירי אחר הלואה. והרמב"ם ז"ל סובר דלא מהני רק בשעת הלואה כנ"ל. ומ"ש הב"ש דהר"ן והמגיד סברי דאינה מקודשת ע"ש. ולא ידעתי דאדרבה הר"ן ז"ל דחה דברי הרמב"ם ע"ש

והנה הר"ן הקשה עליו ז"ל נראה שהוא דוחה דברי, הרי"ף וסובר שאלו הלוה אותה כבר אע"פ שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת. ולא ידעתי למה דהא אפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינו מקדשה במעות עצמם אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפילו קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרוחת זמן שהוא שוה פרוטה כו' אע"פ שאינו נותן לה כלום מהני דהא שחוק לפני רקוד לפני מהני למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אף דליכא נתינה כו' ע"ש. וגם הלח"מ הקשה על הרמב"ם למה כ' הטעם בשכירות משום דישנה מתחלה ועד סוף והוי מלוה הא בל"ז הוא סבר דבהנאה לחוד לא מיקדשא בלא נתינה כנ"ל

ונראה ליישב דמ"ש הר"ן קושיא ראשונה דגם במלוה עתה אין כאן רק הנאה כנ"ל. נראה בפשיטות דהא קי"ל דאף מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה בכל מקום רק בקדושין דדמיא לחליפין. ואף להרמב"ם ז"ל שם דלא מהני מדאורייתא היינו משום דבעי בקדושין נתינה שיש בו הנאה וכיון שמחזרת אינה נהנית כמבואר ברמב"ם שם. ולכך כשמקדשה בהנאת שימוש הכלי עד שיחזיר אי שוה פרוטה מהני דיש כאן נתינה שיש בו הנאה וכמבואר לקמן סי' כ"ט ע"ש. וא"כ כאן במלוה לה עתה לקדושין דבמלוה קונה היא גוף המעות דלהוצאה ניתנה רק צריכה לשלם אחרים ולא גרע ממתנה על מנת להחזיר והוי נתינה שפיר גוף המעות שמלוה לה כנ"ל. רק אי ליכא הנאה לא מהני כמו התם דדמיא לחליפין אבל ארוח לה זימנא ג"כ הוי ממש כמו התם בהנאת שימוש כו' דגם כאן הוי נתינה שיש בו הנאה דנותן לה גוף המעות שקונה אותו וגם הנאה כנ"ל. משא"כ אחר הלואה אינו רק הנאה כנ"ל

ובזה י"ל מה דלכאורה קשה להרמב"ם לישנא דהש"ס דבמקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת כו'. ולרמב"ם פ' במלוה אחר הלואה והנאת מלוה בשעת הלואה ואדרבה הלשון משמע להיפך כמ"ש תוס' שם. ולמ"ש י"ל בפשיטות דהפי' הוא מקדש במלוה מילתא אחריתי לא כמו בכל דוכתי רק דמיירי שניהם בשעת הלואה ומקדש במלוה היינו שמקדשה בזה שמלוה לה בלא הרחבת זמן אינה מקודשת דאף דהוי נתינה מ"מ אין בו הנאה והוי כמתנה ע"מ להחזיר כנ"ל. בהנאת מלוה היינו שמרויח הזמן שיש הנאה ג"כ מקודשת כנ"ל. ומדויק שפיר לשון הש"ס בהנאת מלוה דקאי אמלוה זו עצמה רק שיש הנאה ג"כ מהני כנ"ל

וקושיא ב' שהקשה הר"ן ז"ל דהא בשחוק לפני כו' מהני הנאה לחוד בלא נתינה כו'. נראה ליישב ג"כ דהנה בהנאת מחילת מלוה י"ל ב' אופנים והיינו כשמוחל לה המלוה לשם קדושין דאם תתקדש מוחל לה המלוה ואי לא תתקדש לא יהיה מחילה כנ"ל. או י"ל דמוחל לה בין תתקדש ובין לא תתקדש ואחר כך אומר התקדשי לי בהנאת מחילה זו שמחלתי לך שהיית צריך ליתן לאדם לפייסני כנ"ל. ונראה דהרמב"ם ז"ל סובר דבב' אופנים הנ"ל לא מהני דאי מוחל רק שתקדש ואי לא לא יהיה מחילה לא מהני דהא בשלמא בכל דוכתי דאמרה תורה דבקדושין בעינן נתינה כסף או ש"כ ובזה מתקדשת וכשנותן לה מתקדשת שפיר. אבל כאן במוחל לה כו' דאינו נותן לה דבר רק דנימא שמה שנותן לה הנאה זו הוי שוה כסף דהא ש"פ כנ"ל. וא"כ כיון שמוחל לה רק אם תתקדש א"כ קודם הקדושין אין כאן עדיין שום נתינה דהנאה זו אין לה עדיין שלא נמחל רק אי מתקדשת יש לה ההנאה ומקבלת ש"כ. וא"כ במה תתקדש הא כל הנתינה הוא רק כשמתקדשת, ואיך יהיה קדושין במה יכוין לחול הקדושין כיון שאין כאן שום נתינה בלא הקדושין ולא מהני כנ"ל דאל"כ נימא בכל קדושין. למ"ש תוס' ב"ב פ' חזקת דגם קדושי שטר הוי תלוה וזבין דנתחייב בשאר כסות כו' ע"ש. וא"כ תתקדש בלא כלום בלא כסף ושום דבר דהא נותן לה זה החיוב של שאר כסות דלכך הוי כמכר וכן למ"ד ארוסה אית לה כתובה. א"כ נותן לה חוב זה ששוה ממון למכרו בט"ה. ולהרשב"א י"ל דאגיד גביה כמו בכ' לה שטר חוב לקמן סי' כ"ט. משא"כ לשאר פוסקים שס. וע"כ דזה טעות דאלו החיובים הם כשהיא מקודשת לו אבל במה יחולו הקדושין שתהיה מקודשת כיון שבלא הקידושין אין כאן נתינה כלל כנ"ל, וממילא גם בהנאת מחילה ג"כ כנ"ל כיון שהוא ע"י הקדושין לא מהני כנ"ל. ואף דלכאורה הא קי"ל קדושין לאו לטבועין ניתנו ובכל מקום אף שנותן לה הכסף מ"מ אי לא תתקדש צריכה להחזיר וג"כ היא ע"י הקדושין, אך ז"א דמ"מ נהי דתצטרך להחזיר. אבל מ"מ נתינה הוי גם בלא הקדושין וכיון דע"י הקדושין יש לה הנאה שא"צ להחזיר מהני משא"כ דכל הנתינה הוא רק ההנאה ובלא הקדושין שאין הנאה אין כאן נתינה כנ"ל. ולא קשה קושית הר"ן מהא דשחוק לפני כו'. דהתם אף אי לא תתקדש יהיה לה הנאה זו שכבר שחק או רקד לפני' והוי נתינה דנותן לה הנאה זו השוה פרוטה וזו ההנאה היה לה קודם הקדושין ויש כאן נתינה והיתה מקודשת אי אינה לשכירות אלא לבסוף משא"כ כנ"ל:

ובאופן ב' שכתבנו דמוחל לה בין תתקדש ובין לא תתקדש ג"כ לא מהני אף דלכאורה בזה לא שייך טעם הנ"ל. דג"כ הוי נתינה קודם הקדושין מ"מ י"ל דלא מהני. דהא לכאורה קשה לשיטת רי"ף ורש"י דמקודשת בהנאת מחילת מלוה וכמ"ש רש"י שהיית צריך ליתן פרוטה כו'. ולמה תתקדש הא אמר בש"ס בשחוק לפני כו' או אדבר עליך לשלטון דאי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת דהוי מלוה ואף שאינה מתחייבת כלל דהא עושה לה הנאה זו שתתקדש מ"מ הוי מלוה. וא"כ לכאורה גם בהנאת מחילת מלוה יהיה ג"כ מקדש במלוה דמה חילוק בין שמדבר עלי' לשלטון ועושה לה טובה בדיבורו או שמוחל לה המלוה ועושה לה טובה זו בדיבורו. וגם הנאה דמחילת מלוה לא יהיה רק שכירות כמו שאר טובה שעושה לה וממילא כיון דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוי גם המחילה מלוה מלוה עצמו ואף שזה נעשה, בדיבור אחד שמוחל הא גם שם שמדבר עלי' לשלטון דיבור אחד השוה כמה ואעפ"כ לא מהני ומאי חילוק בין פעולה זו להנ"ל

ומ"ש רש"י שהיית צריך ליתן פרוטה לפייסני גם שם שייך הנ"ל שהיתה צריכה ליתן פרוטה לפייסו שידבר עלי' כו' אמנם נראה דהחילוק הוא בשלמא התם שכבר נעשה הפעולה אף בשכר שאעשה עמך מ"מ דמתקדשת כשמדבר עלי' או ששחק לפני' כו' דאף אי לא תתקדש מ"מ שחק לפני' ויש לה הנאה זו ואינו באה לה ע"י הקדושין ההנאה רק שהיתה צריכה לשלם לו בעד הפעולה וזה הוי מלוה כו' משא"כ במחילת מלוה דהפעולה מתבטלת אם לא תתקדש דאי לא תתקדש אינו נמחל ואין כאן שכירות רק גוף ההנאה הוא ע"י הקדושין ומהני שפיר כנ"ל. וממילא א"ש דבאופן הנ"ל שמוחל לה בין תתקדש או לא תתקדש שוב לא מהני דהוי כשכירות כיון דגם אם לא תתקדש יהי' נעשה הטובה ונמחל המלוה הוי רק כשכירות וכיון דישנה לשכירות הוי מלוה ואינה מקודשת כנ"ל. ומיושב ממילא קושית הר"ן והלח"מ דשפיר הוצרך הרמב"ם לומר הטעם בשכירות משום דישנה לשכירות כו' דאל"ה היתה מקודשת בהנאה לחוד שפיר כנ"ל ומה דלא מהני ההנאה הוא רק משום דקי"ל ישנה לשכירות כו' ופ' הרמב"ם שפיר דבמחילת מלוה לא מהני בין בהנ"ל ובין במוחל כנ"ל. וכן בארווח לה זימנא אח"כ גם כן לא מהני כנ"ל דבכ"מ הוי שניהם שהנתינה הוא קודם הקדושין וההנאה בא ע"י הקדושין שא"צ להחזיר משא"כ בהנ"ל. או י"ל דשם אומר מקודם בשכר שאדבר עליך אבל כאן אומר בשעת הדיבור של מחילה כנ"ל

ולדעת הרי"ף ורש"י צ"ל דגם במוחל שתתקדש הוי נתינה כיון שנותן לה אם תתרצה להתקדש לו וכיון שמחילה מועלת בדיבור הוי זה נתינה משא"כ לענין כתובה במה נתחייב הוא דנמשך רק ממה שמקודשת או כרשב"א דלא מהני כנ"ל, או דסברי גם באופן הב' דמהני ולא קשה משכירות כנ"ל די"ל דסברי דגם שם