חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין ריז

חיוב דבלא איסור יש חיוב כנ"ל. וא"כ בקדושין לדעת רש"י ורמב"ם שמה שמתקדשת לא הוי כנתינת רבית. א"כ שפיר מתקדשת בדמי הרבית דיש כאן נתינה לס"ד דבמלוה מקודשת דהא נותן לה חוב של רבית ונותן באופן שאין איסור והוי חיוב כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח כדברי המל"מ דיש חיוב כלל ברבית קודם שגבאו דהא באמת אי עביד לא מהני והכי קי"ל רק דברבית גלי רחמנא דקונה הרבית שנתן לו והיינו לענין הלאו דאל תקח מאתו כו' גלי כיון דכ' וחי אחיך כו' אהדר ליה גלי דקנה הרבית שנתן לו או למ"ד דאינה יוצאה הוא דכ' רחמנא למורא ניתן ולא להשבון כדאמר בש"ס ריש תמורה ע"ש וכל זה על הלאו דאל תקח מוכח דלא שייך בזה דלא מהני כנ"ל. אבל לענין הלאו דלא תשימון עליו נשך י"ל שפיר דאי עביד לא מהני ואף ששם עליו אין השימה מועלת כלום ולא נתחייב כלל באותו שימה שקצץ בשעת הלואה ואינו חייב כלל דלא מצינו דגלי קרא לענין זה דמהני החיוב ואף דעובר בשימה לחוד היינו דעבר אמימרא דרחמנא אבל לא דיועיל כנ"ל. דלא גלי רק כשנתן הרבית דקנאו כנ"ל אבל לא לענין החיוב שיהיה חייב כנ"ל ואין לומר דמוכח דמהני גם לענין זה דהא אינו עובר באל תקח רק ברבית קצוצה כו'. וא"כ אי נימא דלא מהני לענין החיוב ולא נתחייב כלל וא"כ אף שנותן לו אח"כ לא יהיה ר"ק כלל דמה שנותן אינו עבור החיוב דהא לא נתחייב כלום וכנותן בלא קצוצה. וא"כ מוכת דגם לענין השימה לא שייך לא מהני. אך ז"א דהא אמרה תורה סתם אל תקח כו' ואיך מוכח דדוקא ברבית קצוצה אזהר רחמנא כו' וע"כ דקאי רק אלאו דלא תשימון ואם שם אל תקח מאתו כו'. וא"כ אף דלא מהני השימה מ"מ כיון ששם ועבר אמימרא דרחמנא שפיר עובר אלאו דאל תקח ג"כ. ואינו מוכרי דמהני כנ"ל. אך מ"מ אף דלא נימא כדברי המל"מ מטעם הנ"ל, מ"מ א"ש כאן דלאביי קיימינן דסבר אי עביד מהני ושפיר מועיל החיוב אף דאמר רחמנא לא תעביד כנ"ל ופריך שפיר. וא"ל דא"כ לימא בש"ס תמורה הנ"מ בין אביי לרבא לענין החיוב אי מהני כנ"ל דז"א דהא באמת אין נ"מ דבין אי מהני החיוב או לא מ"מ אינו חייב מחמת האיסור. ולפי האמת דבמלוה אינה מקודשת אין נ"מ כלל כנ"ל רק כאן לס"ד כו' ובאמת לדידן אין נ"מ בכל זה דכשמקדשה ברבית שלא גבה ודאי אינה מקודשת דאף דהוי חיוב הוי מקדש במלוה דלא מהני. ובקדשה בהנאת מחילה של דינר רבית ג"כ לא מהני דאין לה הנאה כלום דאף דנימא דהוי נתינה מ"מ הנאה אין כאן דבל"ז לא היתה נותנת לו. וגם אם קדשה בחוב רבית שיש לו על אחרים ג"כ לא מהני דאין לה הנאה כלום. וגם על כל פנים הוי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים שאינו יכול להקנותו כנ"ל

עוד היה אפשר לומר בש"ס אי דאזקפה כו' למאי שהקשו הפ' לדעת הרבה פ' דהלוה ברבית חייב מלקות דלגבי' לא ניתן להשבון ואם כן נפטר הלוה מלשלם הקרן ג"כ דהמלקות פוטרו מתשלומין ובשעת הלואה נתחייב מלקות ואז נתחייב בתשלומין כו' ותירצו דהלוה אינו עובר רק כשנותן הרבית ולא בשעת הלואה לחוד ולכך אינו פוטרו כו' ע"ש. ולכאורה עדיין קשה כשנותן הלוה הרבית לחוד בתורת רבית והקרן עדיין חייב לו א"כ יפטר גם מהקרן כיון שחייב מלקות כשכבר נתן הרבית. אך ז"א דשוב החיוב תשלומין בא קודם חיוב המלקות דמיד בשעת הלואה נתחייב והמלקות על נתינת הרבית כנ"ל. ואינם באים בבת אחת ואינו פוטר כלל כנ"ל אמנם י"ל למאי דאמר פ"ג דכתובות בגונב חלבו של חבירו ואכלו דחייב שכבר נתחייב בגנבה כו'. ופריך מהא דעקירה צורך הנחה דפטור ומשני דהתם אי אפשר לחיוב מיתה בלא חיוב התשלומין ופוטר אף שהיה קודם משא"כ הנ"ל אפשר לאכילה בלא הגבהה כו' דאי בעי גחין ואכיל ע"ש. וא"כ כאן ברבית דכשאינה קצוצה אינו חייב מלקות על הנתינה דרבית לחוד רק מחמת שקצץ בשעת הלואה חייב הלוה אח"כ על נתינת הרבית וא"כ אף שהחיוב תשלומין הוא קודם מ"מ הא הוי עקירה צורך הנחה דבלא ההלואה לא היה מחויב מלקות על הנתינה יאי אפשר כו'. אך י"ל דבאמת פוטרו המלקות כשנתן הרבית ולא הקרן כשהמלוה קבלו בתורת רבית ופטור באמת מהקרן אח"כ מחמת החיוב מלקות כשהתרו בו כנ"ל וא"כ י"ל כאן דפריך שפיר אי דאזקפה ד' בה' ונימא דסבר חייבי מלקות שוגגין פטור או באתרו בי' כו' וא"כ שפיר מקודשת דהא במה שמקדשה בדינר הה' של הרבית ולקח הרבית והקרן חייבת לו א"כ פטורה היא גם מהקרן בקדושין אלו דהא נתנה לו הרבית וחייבת מלקות ופוטרה מגוף המלוה ומקודשת בנתינה זו דמה שמקדשה בהרבית נפטרת מהמלוה ובלא הקדושין אף שלא היתה חייבת הרבית היתה צריכה לשלם הקרן דכשלא נתן אין הלוה חייב מלקות כנ"ל ורק ע"י בנתינה נפטרת ופריך רבית מעליא הוי ועוד היינו מלוה דרק מה שנפטרת מהמלוה כנ"ל. אך זה דוחק בכוונת הש"ס לומר מטעם מלקות כנ"ל ועוד דאף שהמלקות פיטר מ"מ חייבים מן הדין לצאת ידי שמים רק דאין כופין בב"ד וי"ל דמ"מ בהנאה זו מקודשת שאין יכולין לכופה כנ"ל אך ג"כ ההנאה זו ע"י הקדושין דוקא כמ"ש

(כא) מקודשת ואסור כו' שהוא כרבית. ולדעת תוס' והרבה פ' הוי ר"ק ומ"מ מקודשת וכן בדין הב' בארוח ליה זימנא ג"כ הוי ר"ק לתוס' ומקודשת ע"ש. ולכאורה קשיא לי למאי דקי"ל דעדי רבית החתומין בשטר חייבים מלקות ופסולין כמ"ש תוס' פ' א"נ ע"ד. ותוס' סוף פ' א"נ כ' דהיכא דלא היה מלוה בלא עדים עוברים בלפני עור כו' כיון שעל ידם נעשה האיסור רבית ע"ש ומבואר בש"ע ח"מ סי' ל"ד דגם העוברים בלפני עור פסולין לעדות מדרבנן עכ"פ ע"ש. וא"כ כיון דכל הרבית הוא מה שמתקדשת עבור הרוחת הזמן זה הוי כנותנת לו פרוטה כו', וא"כ הא קי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו וא"כ ממילא ודאי דהעדים עוברים בלפני עור עכ"פ דהא העדים שבשעת הקדושין גורמין האיסור דבלא הם לא היה נתינת הרבית כלל כיון שלא היה קדושין וזה הוא האיסור. וא"כ כיון שעוברים בלפני עור ופסולים כנ"ל. הוי מקדש בפסולי עדות דרבנן עכ"פ ולא הוי קדושין ולמה מקודשת כנ"ל. אך י"ל דלא קשה דדוקא בעדים שחתמו בשטר דצריך לזה רצונם ובחתימתם עוברים משא"כ כאן בע"פ דהלוה וקדשה בפניהם שהיו עומדים שם מה היה להם לעשות שראו המעשה הא אין זה תלוי ברצונם שלא לראות ואינם עוברים כלל ומהני. או י"ל כמ"ש תוס' שם פ' א"נ דפסולי דרבנן בעינן רשע דחמס דוקא ולכך אינם פסולין דלגבי העדים ליכא חימוד ממון כנ"ל וכמבואר בח"מ ע"ש

אמנם נראה דלמאי דקי"ל בח"מ שם דאף דאסור ליטול שכר להעיד מ"מ לילך לראות המעשה מותר ליקח שכר כמבואר בח"מ שם דאינו מצוה לראות כנ"ל. מכל מקום כאן אם נטלו שכר לראות והוזמנו להעיד על קדושין אלו א"כ לא מהני דלא שייכי ב' הטעמים. ועוברים בלפני עור כיון שהוזמנו וידעו עוברים כנ"ל. וגם הוי רשע דחמס כיון שקיבל שכר ואף דמותר לו ליקח לראות מ"מ עבר אלפני עור בשכר כנ"ל. ואף דפסולי דרבנן בעי הכרזה מ"מ הא לאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה כמ"ש הנ"י פ' ז"ב גבי לדידי אוזיף ברביתא ע"ש וא"כ הוי מקדש בפסולי עדות דרבנן ואינה מקודשת כנ"ל

אך למ"ש הר"ן ותוס' פ"ק דחולין גבי שוחט בשבת דאותו דבר שנעשה מומר אינו נקרא שחיטת מומר עדיין רק מכאן ואילך ע"ש י"ל גם כאן דאותו עדות הקדושין עדיין מועיל כיון דבזה נפסלין אינם פסולין רק מכאן ואילך ועדות זה עדיין מועיל כנ"ל. אך חזינן דתוס' לא ס"ל כן מדהקשו פ' א"נ בשטר שיש בו רבית דפסולין וכן הרבה פ' שם דפסולין אף דזה העדות שנפסלין עבורו כנ"ל. ועוד דנהי דבשעת הקדושין לא היו נקראים עדיין פסולין מ"מ אח"כ להעיד על הקדושין פסולין כיון דכבר נפסלו. אך הוי כעדים פסולין מעידין שנתקדשה בפני כשרים דג"כ חוששין לקדושין כמבואר בש"ע לקמן ע"ש. ועוד כיון דבלא הוזמנו להעיד אינם עוברים רק מחמת שהוזמנו וא"כ כשמעידים אח"כ שהוזמנו כו' וראו כנ"ל. אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה ומאמינים להם שראו קדושין אלו וע"ז שהוזמנו אינה נאמנים ואמרינן דלא היו רשעים ולא ידעו מתחילה שיקדש בפניהם בהלואה זו כנ"ל ויהיה שפיר מקודם כנ"ל. רק דנימא דמ"מ בשעת הקדושין, היו עדים פסולין. ובאמת הם כשרים אז דלא נפסלו רק מכאן ואילך כנ"ל גם י"ל דמ"מ מהני כיון דפסולי דרבנן בעינן רשע דחמס. וא"כ אין טעם פיסולו רק מחשש שקר שפסלוהו חכמים שמא משקר ע"ש. וא"כ כאן כיון דמה שנפסל הוא רק אם האמת כדבריו שנתקדשה בהלואה זו כנ"ל ואם הוא שקר אינם פסולין כלל דלא