חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רטז

לחלוטין דבזה לא יתוקן כלל האיסור מה שיהיה מחויב להחזירו וכמו בשוחט בשבת כנ"ל וא"ש

ואף דלמ"ש לעיל דלמפרע גובה א"כ לכאורה יתוקן האיסור דכשיהיה מחויב להחזיר גוף החפץ א"כ יהיה למפרע שלו ולא קנה כלל. ז"א דלא גרע ממוכר בשנת היובל לרב דמכורה ויוצאה דמ"מ הוי זה קנין דאחר הקיחה של הרבית נולד החיוב שמחויב להחזיר ואף דנעשה למפרע שלו מהתחלת החיוב היינו משעה שלקחו אבל עכ"פ ברגע זו קנאו והיה שלו ואין האיסור מתוקן כנ"ל וא"ש ומיושב קושית סמ"ע ג"כ כנ"ל ויש לדחות

ומ"מ נראה בקצץ לו גלימא ובמקום שקנאו וכה"ג. י"ל דאין המקח קיים וכשנותן לו הגלימא מחויב להחזירו מדאורייתא ולא משום גזירה דלא לימרא כו' דנהי דלא שייך אי עביד לא מהני. מ"מ כיון דבמעות מחויב להחזיר משום וחי אחיך כו' וחייב אותו הדבר עצמו וא"כ למה יועיל כשנותן החפץ ברבית נהי דהמקח קיים אבל מ"מ חייב להחזירו כמו מעות משום העשה הנ"ל. ואף שמקנה לו לגמרי שלא יצטרך להחזירו לו מ"מ לא מהני כמבואר ברמב"ם ז"ל במעות דלא מהני המחילה קודם שגבה שלא יתחייב להחזיר דהא כל רבית הוי מחילה ואסרה תורה. והוי כמתנה עמ"ש בתורה בדבר שאינו ממון דאינו מועיל כנ"ל. וכן בחפץ אינו מועיל כנ"ל. רק כאן בקדושין דלא שייך שיהיה חייב להחזיר דמה יחזיר כיון שמתקדשת וכיון דלא שייך. אי עביד לא מהני ממילא מועיל כנ"ל. שוב מצאתי במשנה למלך פ"ח מהל' מלוה שכ' ג"כ בקצץ לו חפץ ונתן לו דמחויב להחזיר גוף החפץ ולא דמיו וכמ"ש כנ"ל. דדוקא התם בקוצץ דמים ונותן לו הגלימא היה מהני מן התורה דהא מה שנותן החפץ זה אינו רבית קצוצה משא"כ בהנ"ל. ובזה י"ל דעת הי"א שהביא הרא"ש ריש פ' א"נ וכן הבינו הראב"ד ורא"ש בדברי הרמב"ם דמהני מחילה אף בשעה שנותן הרבית כשמוחל שלא יחזירנו לו ע"ש ודחה הרא"ש דכל רבית מחילה הוי ואעפ"כ חייבו תורה להחזיר ע"ש. ולמ"ש י"ל דכיון דעכשיו דכבר אמרה תורה שבסתם שנותן צריך להחזיר וא"כ מה שמחויב ליתן מחמת הקציצה הוא רק שיתן סתם וממילא יהיה מחויב להחזיר וא"כ מה שנותן לו עתה שמוחל לו שלא יצטרך להחזיר ממילא מחילה זו אינו רבית קצוצה שזה לא קצץ ומהני כנ"ל וממילא בקצץ מתחילה שיתן לו במתנה גמורה שלא יצטרך להחזיר שוב צריך להחזיר דגם זה ר"ק כנ"ל

מקודשת ואסור כו'. והב"ש הוכיח דמקדש ברבית קצוצה מקודשת מרש"י ז"ל דפי' דפריך בגמרא אילימא דאזקפי' ד' בה' רבית מעלי' הוי ועוד היינו מלוה כו' ופי' רש"י ז"ל שקידשה בדינר החמישי של רבית ומקודשת רק דפריך אמאי קרי ליה הערמת רבית כו' ומוכח דמקודשת כו'. ובאמת תמוה מאד דכיון שלא גבה עדיין ואינה חייבת כלל ליתן לו דינר הה' במה תתקדש. וגם הריטב"א ז"ל כ' לישנא בעלמא קא מקשה אמאי קרי לי' הערמת רבית אבל ודאי מקודשת אפילו שכבר לקח הרבית וקדשה בו דהוא שלו כו' ע"ש. ותמוה דמאי אפילו הא באמת כשכבר גבה הוא שלו ויכול לקדשה בו משא"כ בלא גבה דאינה חייבת כלל כנ"ל. והנה המל"מ פ"ח מהל' מלוה כ' דבמכר קנה כשמכר לו בדמי הרבית שחייב משום דאף דא"צ ליתן זה הוא מחמת גזירת התורה אבל מ"מ יש עליו חיוב רק דאף שחייב נצטוה שלא ליקח אבל לא נאמר בשביל זה שאינו חייב ולכך קנה ע"ש. וממילא לכך כאן מקודשת גם אף שלא גבה עדיין לס"ד דמקדש במלוה מקודשת. אך מ"מ קשה דהא במתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת להרמב"ם ז"ל מדאורייתא דאף דיש כאן נתינה מ"מ אין לה הנאה ובקדושין בעינן שיהיה לה הנאה ג"כ ע"ש וא"כ כאן נהי דנימא דהוי זה נתינה מ"מ הא אין לה הנאה כלל דהא גם בלא הקדושין לא היתה צריכה ליתן לו כלום. וקשה להרמב"ם למה פריך רבית מעלי' הוא ולא פריך איך מקודשת. ודוחק לפרש כן דרבית הוא ואינה מקודשת דהוא דוחק דגם אי היה אבק רבית לא היתה מקודשת כיון שאינה מחויבת ליתן כנ"ל. ויש לדחות דהיה מהני מה"ת עכ"פ

ויש לישב דהא אחר בש"ס א"נ ס"ה מאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחברי' ואגר לי' חצר דמיתגר בעשרה בי"ב כי מפקינן מני' י"ב מפקינן מני' ופריך ולימא כי אגרינא בי"ב דקא משתרשי לי אבל השתא דנח משתרשי לי לא בעינא רק כדאגרי כ"ע ומשני דסבר וקיבל ע"ש. וכן במקח כשקנה ממנו חפץ בדמי הרבית שוה פחות ביותר מוציאין ממנו כמו שקיבלו ביותר וע"ש במל"מ פ"ט מה' מלוה וא"כ נראה דהלוה לה ד' זוז בה' ואזקפה כאן כדאמר בש"ס הכא וקדשה באותו דינר הה' ממילא אי מקודשת צריך הוא לשלם לה דינר דהא הוי כלקח חפץ בעד הדינר של הרבית קצוצה וצריך לשלם אף ששוה פחות וגם כאן כיון דקיבל הקדושין שנתקדשה בעד דינר של הרבית ממילא מוציאין ממנו דינר דהוי ר"ק ואינו יכול לומר בעד דינר קרן איני רוצה לקדשה דסבר וקיבל כנ"ל וכמו במקח שכ' המל"מ ע"ש. והנה לדעת הרבה פ' לקמן ס' כ"ט בקידשה וכ' לה שטר על עצמו שנתחייב לה פרוטה מקודשת דעדיף מהניח לה משכון כו' דהא חיוב זה שנתחייב שוה ממון ע"ש. וא"כ הכא לכאורה באזקפה תהיה מקודשת כשמקדשה בהדינר של הרבית כו' דהא במה שמקדשה בדינר והוי כקיבל הדינר ומחויב להחזיר לה דינר וא"כ בקדושין אלו נתחייב לה דינר וא"כ נותן לה חיוב זה דשוה כסף וכמו כ' לה שטר כנ"ל ותתקדש כנ"ל דנהי דאינה מקודשת מחמת גוף הדינר של רבית אבל תהיה מקודשת בחיוב זה שנתחייב לה ע"י זה כנ"ל שמקדשה בהדינר של רבית נעשה החיוב ומקודשת כנ"ל, ואף להפ' דלא מהני בשטר משום דאגיד גבי' א"כ גם כאן לא היה מועיל דג"כ אגיד גבי' אף שנתחייב כנ"ל. אך י"ל דהא כאן היא חייבת לו ד' דינרים קרן ודינר הה' רבית וא"כ כיון דקי"ל בב' שהוציאו שט"ח זה על זה היכא דאין נ"מ לזה זבורית ולזה זבורית אמרינן הפוכי מטרתא למה לי ויכול ליקח לעצמו בפרעון חובו זה החוב שלו ע"ש בח"מ. וא"כ כאן שנתחייב לה הוא ע"י הקדושין הדינר של רבית א"כ א"צ היא לשלם לו רק ג' דינרים מהחוב שהלוה לה דהפוכי מטרתא כו' וא"כ אינו אגיד גבי' כלל דהא כבר יש לה אותו הדינר שנתתייב לה דנפרע דינר אחד מהמלוה ולס"ד דבמלוה מקודשת מהני שפיר כנ"ל. וא"כ מיושב לכאורה בפשיטות דפריך אי דאזקפה ד' בה' כו' והיינו דנימא שתתקדש כנ"ל דהא נתחייב ע"י זה להחזיר לה דינר כו' ושפיר מקודשת ופריך רבית מעליא הוא דלוקח זה בעד הדינר של רבית ואמאי קרי לי' כו'. ועוד היינו מלוה. דהא באמת אגיד גבי' כנ"ל רק דנימא דהא נפרע דינר אחד מהמלוה שחייבת לו וזה אין אגיד גבי' וע"ז פריך היינו מלוה וגוף החיוב אגיד כו'. אך באמת ז"א דאיך נימא שתתקדש בזה דנתחייב לה לשלם דינר הא כל החיוב שחייב הוא רק משום שנתקדשה לו בדינר של רבית וחייב להחזיר וכל זה אי מקודשת אבל איך תתקדש בזה החיוב הא כל זמן שאינה מקודשת אין כאן חיוב עליו כלל דלא קיבל כלום וא"כ במה תתקדש הא צריך שיתן לה דבר מה ובזה מתקדשת כנ"ל וכאן הנתינה הוא כשמתקדשת כנ"ל ולא מהני

אמנם לענין זה י"ל שפיר כסברת המל"מ דאף דאסור ליקח ממנה הרבית מ"מ שפיר מתקדשת בזה החיוב של רבית דהא חייב כמו שכ' המל"מ במכר דזה הוי נתינה מה שנותן החיוב שנתחייב לו רבית. ולא קשה מ"ש דבקדושין בעינן הנאה ג"כ, דז"א דשפיר מקודשת באזקפה בדינר של רבית שחייבת לו דזה הוי נתינה כנ"ל. ושפיר יש לה הנאה ע"י הקדושין דכיון שמתקדשת שפיר צריך לשלם לה הדינר כיון שקדשה בעד הדינר ולענין הנאה מהני שפיר מה שההנאה הוא ע"י הקדושין דבכל מקום ההנאה הוא ע"י הקדושין דאל"ה צריכה להחזיר וכנ"ל רק נתינה בעינן שתתקדש ע"י זה כנ"ל. וכאן שפיר הוי זה נתינה שנותן לה דינר הה' של רבית וכמ"ש המל"מ רק דבעי הנאה וכאן אית לה הנאה דאי מקודשת צריך הוא לשלם לה, וגם אגיד גבי' לא שייך דלענין הנאה לא שייך דמ"מ אית לה הנאה רק נתינה לא הוי כנ"ל ופריך שפיר רבית מעלי' הוא. אבל לענין קדושין היה מועיל כנ"ל. ועוד היינו מלוה דכיון דבמלוה אינה מקודשת א"כ אין זה נתינה מה שנותן לה הדינר רבית שהיא חייבת לו דהוי מלוה ושוב לא הוי קדושין מחמת שנתחייב לשלם דהא אין החיוב רק אם היא מקודשת וכיון שאין כאן נתינה לא מהני כנ"ל ואף דאינו מובן לכאורה מ"ש המל"מ. דהא כיון שאסרה תורה שלא ליקח א"ב מה חיוב יש. וי"ל דמ"מ כיון שחייב ואם היה אופן ליקח בהיתר היה מחויב ליתן רק דהא אסור. וא"כ אח"כ כשמוחל הדינר של רבית הוי שפיר מחילת חוב כיון שאינו עושה איסור שבאמת אינו לוקח והוי מוחל