חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רטו

לי' גלימא ברביתא גלימא מפקינן דלא לימרי גלימא דרביתא אבל בדינא המקח קיים כו'. ומבואר דמהני. ואף דלכאורה אינו מוכרח למ"ש הסמ"ע בח"מ ס' ר"ח דהא דלא אמרינן כל מה כו' אי עביד לא מהני משום דמקח זה אינו באיסור דהא מוכר לו מפני הדינר ולא קצץ הגלימא ע"ש. והי' אפשר דבקצץ לו שמלוה לו שיתן הגלימא ברבית דשייך אי עביד לא מהני כיון שקצץ לו הגלימא. וממילא בקדושין לא היתה מקודשת דהוי כקצץ הגלימא ודוקא התם שקצץ דינר ועבור הדינר מוכר הגלימא משא"כ כנ"ל. אך א"כ למה לא אמר זה לרע בין אביי לרבא בריש תמורה כו'. אך י"ל דלא שייך כלל בקצץ הגלימא כנ"ל. דהא למ"ש דהא דהוי ר"ק הוא דוקא היכא שהפסיקה הי' מועיל ונתחייב הלוה אז הוי ר"ק משא"כ היכא שלא הי' מועיל כנ"ל. ובכל דוכתי ברבית אף דהא אינו מועיל החיוב שנתחייב כלל דא"צ ליתן כלל מחמת האיסור רבית א"כ לא יהי' ר"ק כלל. אך ז"א כמו בתרומה דאמר בש"ס דאף אי לא מהני לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא כיון דמה דלא מהני הוא מחמת האיסור ע"ש וכן כאן כיון דהחיוב מצד עצמו מועיל רק מחמת האיסור ועבר אמימרא דרחמנא כנ"ל. אמנם היכא שבלא האיסור לא הי' מועיל מצד עצמו אינו ר"ק כנ"ל. ולכאורה בכל מקום איך נתחייב הרבית הא מחייב עצמו בדבר שאינו חייב בעי קנין או אתם עדיי וכה"ג ובמה נתחייב בדיבור בעלמא ובשלמא בשטר א"ש דנתחייב בשטר דמהני משא"כ בע"פ. וי"ל ב' טעמים או דנתחייב כיון שהוא בשעת הלואה ונתחייב ע"י הכסף שמקבל דהא הלוה מנה לפלוני ואתחייב מהני מכש"כ הלוה לי מנה ואתחייב חיוב יותר על ההלואה ומהני כנ"ל. או י"ל מטעם שכירות דהאומר עשה לי דבר פלוני ואתן לך חייב בדיבור לחוד כשעשה הפעולה וכן כאן הלוה לי ואתן לך שכירות כנ"ל. אמנם למ"ש הר"ן ע"ז ר"פ השוכר את הפועל גבי אתנן הבעלי לי כו' בטלה זה אינו קונה מטעם שכירות כשאומר עשה לי דבר ואתן לך חפץ זה אינו קונה החפץ. ולהרשב"א ז"ל גם דמיו אינו חייב דהא לא נתחייב בדמים כו' ע"ש. וא"כ ברבית שקצץ לו הגלימא שאומר הלוני ואתן לך החפץ שוב אינו קונה החפץ כלל דמטעם שכירות לא מהני כנ"ל. וגם מחמת הכסף שמקבל לא קנה דקי"ל מעות אינם קונות במטלטלין ואף שהוא דרבנן אינו מועיל שוב מן התורה להרבה פוסקים. וא"כ לא קנה החפץ בפסיקה זו ואף די"ל שמחוייב להקנותו לו מ"מ שוב הוי כנותן לו בעד הדמים שקצץ דגם כאן אין גוף המקח באיסור דלא נקנה לו כלל ע"י הפסיקה וא"ש דלא שייך אי עביד לא מהני ופליגי רק בקוצץ דמים ומוכר החפץ וליכא נ"מ כנ"ל

אך בקדושין כיון שמקדשה בשעת הלואה בהרווחת זמן דכיון שמקודשת ונקנית לו בזה דמתקדשת בכסף י"ל שפיר דשייך אי עביד לא מהני כנ"ל. ולכך י"ל דסבר הרי"ו דאינה מקודשת בכה"ג. ולא קשה דאמר בש"ס אי דאזקפה היינו ריבית מעליא ומשמע דמקודשת ולהנ"ל אין ראי' דשם כיון דקצץ רק דמים הוי כמו שם דמוכר בעד הרבית הגלימא ולא שייך לא מהני משא"כ כנ"ל

אך באמת נראה דזה אינו וגם קושית הסמ"ע לא קשה כלל דהא חזינן במעות של רבית שאין היתומים חייבים להחזיר כו' וגם בדידי' לא נחתינן לנכסי' רק כופין לקיים העשה וחי אחיך עמך כו' ואם הי' שייך אי עביד לא מהני לא קנה המעות כלל והוי גזל וגם היתומים חייבים היו ברבית קצוצה וא"כ למה דחו בש"ס תמורה הנ"מ בין אביי לרבא בר"ק דגם אביי מודה דיוצאה בדיינים משום וחי כו' הא עדיין הנ"מ בין אי קנה המעות וצריך להחזיר משום העשה ולרבא לא קנאו כלל וע"כ דליתא דהא רבא גופי' סבר דאין היתומים חייבים כו' ודחו הטעם דרשות יורש כרשות לוקח רק לברי' לא אזהר כו' ונהי דלא אזהר הא מכל מקום לא קנאו וחייבים כו' וע"כ דגם לרבא גלי קרא דלא שייך לא מהני וקנאו רק משום מצוה חייב להחזיר ברבית וממילא כיון דגלי דלא שייך כאן לא מהני בקוצץ מעות א"כ ממילא גם בגלימא קנה הגלימא דמאי חילוק ושפיר המקח קיים וכמו במעות כנ"ל וממילא כאן בקדושין מקודשת דהא מתקדשת עצמה עבור הרבית ולא שייך לא מהני וכמו אם נתנה לו חפץ אחר דקיים כנ"ל. ולכך ודאי נראה דבדין הזה וכן בארות זימנא אחר ההלואה וקדשה בזה ודאי מקודשת גם לתוס' דהוי רבית קצוצה

ומ"ש הרי"ו דבר"ק אינה מקודשת היינו שלקח ממנה וקדשה בהרבית שלקח דבזה שייך דידי שקלי כמו בגזל דידה כיון דהוא מחויב להחזיר גוף הדבר שלקח. וגם י"ל בלא הטעם דדידי שקלי. למאי שכתבו תוס' גיטין פ' השולח דבאפותיקי מפורש קי"ל דלמפרע גובה כיון דלא מצי לסלוקי בזוזי ע"ש והיכא דלמפרע גובה אי אקדיש לוה או זבין לא מהני כלל כשנבאו לבסוף ע"ש. וא"כ ברבית נהי דהמלוה קנאו והוא שלו מכל מקום הא יש עליו חיוב להחזירו ולא גרע משאר חוב וגם הוי כאפותיקי מפורש דהא לא מצי לסלוקי בזוזי דמחויב להחזיר לו גוף הדבר. וא"כ כשגבה הלוה הרבית ממנו ממילא למפרע גובה והוא שלו וכשהמלוה מכרו מקודם לא מהני כלל. א"כ כשקדשה בזה וגובה הוא אותו ממילא לא הי' שלו כלל למפרע ואין הקדושין מועילים כלום דקדשה בדבר שאינו שלו כנ"ל. וביתומי' דאין חייבי' היינו משום דאינו גובה ולא שייך למפרע כו'

ולכאורה נראה להנ"ל דאם הקנה לוה חפץ שנתן ברבית לאחר מהני הקנין כשגבאו לבסוף ואף דלא היה שלו בשעת הקנין מ"מ הוי כאקדיש מלוה וזבין מלוה באפותיקי דמהני להנ"ל משום דלמפרע גובה כנ"ל. אך י"ל דכיון דלא נחתינן לנכסי' הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים שאם הקדישה לא מהני אף שהוא שלו וכן כאן נהי דלמפרע גובה והי' שלו מ"מ הא לא הי' יכול להוציאו בדיינים קודם שהחזירו כיון דלא נחתינן לנכסי' כנ"ל. ויש לדחות כיון דכופין אותו לקיים העשה כנ"ל. ואמר בהדיא יוצאה בדיינים

ובזה יש ליישב מה דקשה לכאורה שכתב הב"ש דבאמרה הן ודאי מקודשת כמו בגזל דידה והיינו דאקנויי אקני ליה. ולכאורה לא מהני דבשלמא בגזל דהוא שלה מועיל דיכולה להקנות ואף שאינו ברשותו מ"מ כיון שרוצה הוי כברשותו כמ"ש הב"ש לעיל. אבל ברבית דכל זמן שלא גבתה לא היה שלה כלל דהוא שלו לגמרי וא"כ מה מהני שאמרה הן ואקני ליה הא אינה יכולה להקנות אז קודם שלקחה דאינו שלה והוי לכשאקחנה ממך קנוי' לך מעכשיו ולא מהני מה שהקנתה. אך לא קשה דממ"נ כיון שהוא שלו יכול לקדשה בו רק דשייך דידי שקלי וכיון דאמרה הן שוב מהני ואין צריכין לאקנויי אקני לי' כלל. דדוקא בגזל שאינו שלו כנ"ל. או דמהני מחילה כיון שהוא רק תביעה שחייב להחזיר מהני מחילה כנ"ל וכמבואר ברמב"ם דמהני מחילה ברבית. ולמ"ש ג"כ א"ש דמועיל שפיר הקנין ג"כ שהקנתה לו כיון שגבתה לבסוף ולמפרע גובה ומהני זבין מלוה כנ"ל. ואף אי נימא כנ"ל דאינו יכול להוציאו מ"מ לענין זה שוב מהני מה שרוצה להחזיר כמו בגזל כנ"ל

מ"ש על דברי הסמ"ע דלא קשה דגלי קרא דלא שייך לא מהני והמקח קיים. מכל מקום י"ל דמקשה שפיר דהא בש"ס תמורה (דף ה') פרך מאונס שגירש דמחזיר והוי ס"ד דמה דמחזיר הוא משום דאי עביד לא מהני והקשו תוס' דא"כ לא יועיל הגט כלל ותירצו דאיתקש למיתה ואי אפשר שיהיה הגט בטל ולא מהני רק לענין זה אמרינן דלא מהני שעכ"פ מחויב להחזירה ואינו מועיל להיות כל ימיו ע"ש. וא"כ גם כאן נהי דגלי קרא דלא שייך לא מהני שיתבטל ולא יהיה שלו אבל עכ"פ כיון דמחויב להחזיר כו' א"כ שייך לענין זה אי עביד לא מהני שלא יהיה שלו לחלוטין ויתחייב להחזיר גוף החפץ היינו הגלימא כנ"ל והוא ממש כאונס שגירש והקשה שפיר והוצרך לתרץ כנ"ל. וא"כ לכאורה גם בקדושין נימא כנ"ל דמחויב לגרשה כיון שגוף הקדושין הם הרבית ונהי דקיימין מ"מ לענין זה לא יועיל כמו באונס כנ"ל. אך י"ל דלא קשה דהא מהרי"ט ושאר פ' כתבו דלכך בשוחט בשבת לא שייך אי עביד לא מהני דדוקא היכא שיתוקן האיסור אי לא מהני כמו בתמורה דתורם אמרה לא ימיר ואי אינו תמורה א"כ לא המיר ונעשה דבור התורה משא"כ שוחט בשבת דאף אם אין השחיטה כשרה איסורא דעביד עביד ע"ש. ולכאורה קשה לפ"ז איך כתבו תוס' באונס שגירש דלענין זה לא מהני שיתחייב להחזירה כנ"ל. הא כיון דלענין זה אף אי לא מהני ע"מ מועיל הגט ושוב לא שייך כלל לענין זה לא מהני לענין החזרה דבזה לא יתוקן האיסור כשוחט בשבת הנ"ל. אך לא קשה דשם כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו וזה מלבד האיסור דגוף הגירושין הוא ג"כ איסור שיהיה השילוח כל ימיו כו' ע"ש ולכך שפיר שייך לא מהני דנהי דלא יתוקן האיסור דגוף הגט מ"מ זה יתוקן האיסור דשילוח כל ימיו כיון שמחויב להחזירה וכ תוס' שפיר כנ"ל. אמנם כאן ברבית דהאיסור הוא רק אל תקח מאתו כו' וא"כ כיון דגלי קרא דמהני הקנין דעכ"פ קונה א"כ שוב מהני