חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין ריד

וגם מניעת הרווח ג"כ אינו נקרא הפסד מה שהי' יכול להרוויח כו'. וא"כ לכאורה איך כ' הרא"ש פ"ק דב"מ במוחל דמחויב להחזיר דמים שנתן מחויב להחזיר להאשה פרוטה דמה שנתקדשה הוי כנתנה פרוטה כו' והא אין זה כלל הפסד ממון מה שגרם לה שנתקדשה בחנם דהא לא ברי היזיקא דגם אם לא היתה מתקדשת אינו ברור שהיתה לוקחת פרוטה לקדושין דשמא היתה מתקדשת בשטר וכה"ג. אך זה טעות דשם באמת כיון שנתקדשה בכסף זה ואף שמוחל אח"כ מ"מ מקודשת וקיבלה זה עבור הפרוטה אם כן נתנה פרוטה דנהי דאם לא היתה מקודשת לא הוי ברי היזיקא אבל כאן שכבר נתקדשה והיתה יכולה לגבות החוב וההיזק ברור ע"י המחילה רק שא"צ להחזיר רק דמים שנתנה והא נתנה פרוטה כיון שבאמת מקודשת בזה כנ"ל. אמנם כאן י"ל דהא הרא"ש ז"ל ב"מ פ' א"נ כ' בחצר דלא קיימא לאגרא כו' אף שאמר הלוני ודור בחצרי לא הוי רבית קצוצה כיון דהוי זה נהנה וזה לא חסר כו' והתורה לא אסרה רק נשך ותרבית אבל זה נהנה וזה לא חסר הוא תרבית בלא נשך שאין הלוה מפסיד דבל"ז לא קיימא לאגרא זה מותר מדאורייתא אף שמרויח כו' ע"ש. וא"כ י"ל כאן בפשיטות דכשמקדשה בהרוחת הזמן כנ"ל. וכיון דמה שמתקדשת לא חשיב ברי היזיקא כנ"ל דאין זה הפסד ממון דגם אם לא היתה מתקדשת אינו ברור שהיה לה הפרוטה כנ"ל. רק דעכשיו שמקודשת נתנה פרוטה כנ"ל. א"כ הוי ליה תרבית בלא נשך דנהי דהוא שפיר מרויח פרוטה כיון שהיא מקודשת וקדשה בזה הרויח פרוטה אבל לענין ההפסד שלה דנימא מה שנתקדשה הפסידה פרוטה. ז"א דלא הפסידה כלום דגם אם לא היתה מתקדשת לא היה לה הפרוטה דמה שהוא כנתנה פרוטה הוא רק ע"י זה שמתקדשת ובלא"ה לא היה כלל הפרוטה והוי שפיר רק תרבית בלא נשך ואף שקצץ שתתקדש אינו רבית דאורייתא כנ"ל. וגם אינו רק כמניעת ריוח שהיתה יכולה להרויח פרוטה וג"כ אינו נקרא הפסד ממון כנ"ל. ואף דהרא"ש ז"ל כ' שם דאם היה חשוב כמשכירו מה שאמר הלויני ודור כו' היה נשך ג"כ רק משום אחזוקי ברשיעי כו' וכאן לא שייך זה. מ"מ דוקא התם דאף דלא קיימא לאגרא מכל מקום כשרוצה הא יכול להשכירו וכיון שרוצה יש כאן נשך מה שאינו כן כאן כנ"ל:

עוד נראה בפשיטות דהא לכאורה למאי דאמר בש"ס תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת דאע"ג דלא מטי הנאה לידה כיון דחסר ממונא מקודשת. ולדעת הרבה פוסקים גם זרוק מנה לים מקודשת דבהפסד זה שמפסיד על ידה מקודשת ע"ש. ואם כן לכאורה כיון דחזינן גבי עדים זוממין מעידים אנו כו' שחייב מכאן עד י' שנים כו' חייבים לשלם דהפסידוהו הזמן ששוה ממון כו' וא"כ כאן בארווח לה זימנא נימא שמתקדשת רק בהפסד זה שהוא מפסיד בהרוחת הזמן שעכ"פ אינו בידו עד הזמן והוא מפסיד שווי הנ"ל ומתקדשת בזה ואינו כלל מחמת ההרוחה שמרויח לה מחמת ההפסד שהוא מפסיד כנ"ל. אך זה טעות דא"כ בכל רבית נימא כן שמשלם לו הלוה רק מחמת הפסדו דגם באומר זרוק מנה לים ואני אתחייב לך חייב להפ' הנ"ל. וע"כ ז"א דנהי שמפסיד מ"מ התורה אסרה ליקח ממון עבור הפסד זה. וגם כאן כנ"ל. אמנם י"ל דא"ש דבשלמא כשנותן רבית שייך שפיר הנ"ל דאף שמפסיד אסור ליקח עבור הפסד זה. אך כאן דאשה מתקדשת בהפסד זה עצמו שכיון שמפסיד יכולה להתקדש וא"כ ממילא מקודש דהא מפסיד ואין לוקח כלום ממון עבור ההפסד זה ולא שייך קושית תוס' דכיון שמתקדשת לוקח הפרוטה כו'. ולמ"ש א"ש דהא אינו לוקח כלל דמה שמתקדשת הוא בשביל שמפסיד הוא והא באמת הוא מפסיד שיוי הזמן כנ"ל. וכיון דבההפסד לחוד מקודשת שוב אין הקדושין כלל שלוקח פרוטה רק מה שמפסיד דהא לא היה צריך ליתן כלל לה פרוטה רק להפסיד והא באמת הוא מפסיד דהא אין הפרוטה של הקדושין דמי שווי האשה כשאר חפץ רק דגזירת הכתוב דאי אפשר להתקדש פחות מפרוטה וכיון שמפסיד פרוטה מקודשת וכמו בעדים זוממין דמשלמין לו כיון דעכ"פ הפסידוהו אף שלא היה רשאי להלות ברבית. וא"ש דלא הוי רבית דאורייתא להרמב"ם ז"ל והתוס' צ"ל דסברי דמה שמתקדשת הוי כלקח שאר חפץ השוה פרוטה עבור הרבית. אבל לרש"י ופ' הנ"ל א"ש. ומיושב לשון רש"י דלא שקיל מינה מידי דמה שמתקדשת אינה כמקח כנ"ל. רק דנימא דהא נותן לה פרוטה ומרויח וממילא לענין זה שייך כנ"ל. וכן להיפך לענין הנאה שייך ג"כ כנ"ל דהא מתקדשת בהנאה הבאה לה מחמתו לחוד ועכ"פ אית לה הנאה ע"י הרוחת הזמן רק בכל דוכתי אסור ליקח ממון עבור הנאה זו שיש להלוה כנ"ל, מה שאינו כן כאן דבהנאה זו עצמה מקודשת והא אית לה הנאה כנ"ל וא"ש. ועוד דמשום זה עצמו הוי רק תרבית בלא נשך דהא כיון דבתן מנה או זרוק לים מקודשת א"כ נימא דבהרוחת הזמן מרויח שאינו צריך להפסיד הפסד אחר דאם לא היה מרויח הזמן היה צריך להפסיד שתהיה מקודשת ועתה בהפסד זה שמפסיד ע"י הרוחת הזמן מרויח שא"צ להפסד אתר א"כ הוי רק תרבית בלא נשך דבשלמא אם היה צריך שתקבל היא היה נשך דבלא ההרוחה היה צריך ליתן לה וע"י הרוחת הזמן מפסדת פרוטה זו אבל כנ"ל שא"צ רק שיפסיד הוא ע"י א"כ אין היא מפסדת כלום והוי רק תרבית כנ"ל

עוד י"ל דהא בכל רבית קצוצה דצריך להיות הפסיקה בשעת הלואה נראה דדוקא היכא דהפסיקה הי' כדין שנתחייב בפסיקה זו אז הוי ר"ק דהוי שומא אבל היכא דהי' שלא כדין שלא היתה מועלת כגון שאומר הלויני מנה ושדה זו שאקחנה קנוי' לך ברבית נראה דאינו ר"ק דלא הי' מועיל כלום דהוי דבר שלב"ל וכאלו לא קצץ וממילא אף שנותן לו אח"כ מ"מ אינו ר"ק כנ"ל. ולכאורה כשמלוה לו ד' זוז בתנאי שיתן לו ה' ואם לאו לא יהיה הלואה ככל תנאים לכאורה אינו ר"ק דהא מתנה על עה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים וא"צ ליתן לו כלום ע"י הפסיקה ולא הוי ר"ק דבשלמא בכל רבית אינו על תנאי רק שמתחייב הלוה עצמו בשעת הלואה ליתן לו דינר יותר וזה מהני שאינו תנאי כלל משא"כ בהתנה כנ"ל שאינו מועיל כו'. ואף דבדבר שבממון תנאו קיים מ"מ היינו בדבר של תן למחילה כמו אונאה וכה"ג משא"כ ברבית דלא מהני מחילה כמבואר בפוסקים כנ"ל. אך זה טעות דהא קי"ל ע"מ שתאכלי בשר חזיר לא הוי כלל מתנה ע"מ שכתוב בתורה דלא תאכל ולא תתגרש כמבואר בש"ם גיטין ובש"ע לקמן ס' קמ"ג כיון דאינו מוכרת שתעבור על עה ש"ב ע"ש. וגם כאן המעשה קיים והתנאי דלא יתן ולא יהיה הלואה כנ"ל. וממילא כשנותן דנעשה הלואה למפרע הוי ר"ק. ולכך משמע באמת מש"ס ופ' דגם בעל תנאי כנ"ל הוי ר"ק. אמנם למאי דמבואר בש"ם וש"ע שם דע"מ שתבעלי לאבא ולאביך לא מהני כיון שאין בידה לבד לעשות האיסור ושמא לא ישמע לה הוי מתנה ע"מ ש"ב והתנאי בטל ע"ש. וא"כ נראה דאם מתנה ע"מ שתתן לי הרבית בפני עדים י"ל דלא מהני דהא העדים עוברים בלפני עור היכא שלא הי' נעשה זולתם אף במלוה ע"פ כמבואר בתוס' ס"פ א"נ ובש"ע ע"ש וא"כ הוי כע"מ שתבעלי לאבא כיון שאין בידה שיעשו הם איסור כנ"ל. וא"כ התנאי בטל ומעשה קיים ולא הוי ר"ק וממילא אף שנותן לו אח"כ אינו ר"ק כנ"ל. וא"כ כאן בקדושין דקי"ל המעות חוזרים גבי בתמרה בזו ובזו כו' משום דאינו נותן לה מעות הקדושין רק על תנאי שתתקדש ע"ש וכן כאן במלוה לה או ארוח זימנא דצריך להיות שמרווח הזמן מקודם ואח"כ מקדשה בזה כמ"ש הב"ש בשם מהרי"ט. וא"כ בארוח זימנא הוא רק על תנאי שתתקדש לו בשכר זה. ואינו כשאר רבית דבשאר רבית אין הלוה יכול לחזור בו אחר שלוה שלא ליתן ולחזור המעות דכא כבר נתחייב. משא"כ כאן דהנתינה היא ע"ת שתתקדש אם אינה מתקדשת אינו מרויח הזמן כנ"ל. וא"כ הוי מתנה ע"מ ש"ב דהא קדושין בלא עדים לא מהני כלל והוי כע"מ שתתן לי הרבית בפני עדים כו' וג"כ העדים עוברים בלפני עור ולאו בדידה קיימא וכמו ע"ט שתבעלי לאבא וממילא התנאי בטל ומעשה קיים ואף אם לא תתקדש יהיה הרוחת הזמן ושוב אינו ר"ק כיון דאין התנאי מועיל ואין הפסיקה קיימת כנ"ל ואף דעומדים לפני העדים מ"מ אולי לא ירצו להיות שם. (וי"ל כיון דמה דהוא מתנה ע"מ ש"ב הוא ג"כ רק מחמת האיסור לא שייך הנ"ל]. ויש לדחות דאין זה כתנאי רק כמו לאחר דמהני אף במ"ש בתורה. או דמ"מ כיון שאומר זה בפני עדים ואינו מחוסר רק שתאמר הן ותתרצה וזה הוי בידה הוי כע"מ שתאכלי חזיר כנ"ל ואינו מוכרח. ועוד דא"כ אין התנאי ע"י הקדושין דגם אם לא תתקדש המעשה קיים כנ"ל מקודשת ואסור כו' שהוא כרבית. ומשמע דאף לדעת תוס' שהוא רבית קצוצה מ"מ מקודשת ואף דהא הוי מקח שנעשה באיסור מ"מ מדאמר בש"ס א"נ מאן דאוזיף ד' בה' ויהיב