חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין ריג

א"ש דמ"מ מחילה זו אינה נתינה דמה שנותן השיעבוד היה שלה מקודם ואינה מקודשת מטעם נתינה רק מטעם הנאה וצ"ל בהנאת כו' כנ"ל

סעיף ט הלוה לה עתה כו' ואמר הרי את מקודשת בהנאת זמן שארויח לך כו' מקודשת כו' שהוא כריבית כו' אבל ריבית קצוצה לא הוי להרמב"ם ורש"י ז"ל כיון שאינה נותנת לו שום דבר כו'. ולכאורה למ"ש הרא"ש ושאר פוסקים במקדשה בשט"ח דאחרים ומוחל אח"כ כיון דאין צריך להחזיר רק הדמים שנתן ממילא אין צריך להחזיר לה רק פרוטה דזה הוא הדמים שנתנה כיון שאשה מתקדשת בפרוטה עיין שם ומבואר דעכ"פ פרוטה הוי כנתנה מה שמתקדשת. וא"כ כאן למה לא יהיה רבית קצוצה כיון שמתנה בשעת הלואה ונותנת לו פרוטה במה שמתקדשת וכמ"ש תוס' שם. וי"ל דבאמת הרא"ש ז"ל סבר כשיטת תוס' דהוי כאן רבית קצוצה דמה שמתקדשת הוי כנתינה כנ"ל, ואף דהרא"ש כתב כפי' הרי"ף דארווח לה זימנא ואמר בההיא הנאה דמרווחנא לך תתקדש כו' וכ' דאינו אלא הערמת ריבית ע"ש וא"כ לא סבר כתוס' דדחו פי' זה דהוי רבית קצוצה כו'. י"ל דלא קשה דסבר כהרמב"ם ז"ל פ"ו מה' מלוה דדוקא כשמתנה בשעת הלואה הוי רבית קצוצה אבל במרווח זמן שיתן פרוטה אינו רק רבית דרבנן ע"ש. וא"כ י"ל דהרא"ש סובר שפיר כתוס' דזה הוי נתינת פרוטה מה שמתקדשת ואעפ"כ לא קשה קושית תוס' דאינו רבית קצוצה כיון שאינה בשעת הלואה כיון דארווח לה אח"כ כנ"ל. וי"ל בזה דלא פי' באמת כפי' הרמב"ם דבשעת הלואה קדשה כנ"ל. דא"כ היה רבית קצוצה כיון דסובר דזה הוי נתינה כנ"ל. ולהרמב"ם י"ל באמת דלא סבר כהרא"ש ואי לא היה צריך המוחל ליתן רק דמים שנתן לא הי' לשלם לה גם הפרוטה דלא מיקרי כלל נתינה מה שמתקדשת. ולכך פ' דגם בשעת הלואה לא הוי ר"ק כנ"ל. עוד י"ל לכאורה למ"ש תוס' ר"פ א"נ דמכלל ופרט דכתיב גבי רבית אימעוטי עבדים ושטרות וקרקעות כו' רק התוס' כ' דדוקא בלוה קרקע ומחזיר קרקע אבל לוה מעות ומחזיר קרקע וכה"ג הוי רבית דאורייתא ע"ש. ומדברי הר"ן ז"ל שם משמע דגם בלוה מעות והחזיר קרקע י"ל דאינו אלא דרבנן ע"ש דישב מבתי ערי חומה ועיין במל"מ פ"ג מה' מלוה. וא"כ כיין דאימעוטי שטרות דלא הוי רבית משום דאין גופן ממון רק גורם לממון כנ"ל. וא"כ ממילא כאן מה שהאשה מתקדשת ממילא היי כמו שטרות דהא ג"כ אין גופו ממון רק שהיה צריך ליתן פרוטה לקדשה ומה שמתקדשת הוי גורם לממון וליכא רבית דאורייתא כנ"ל. ובפרט לרש"י ז"ל שפירש לקמן בש"ס דפריך א"כ הוי ליה נכסים שיש להן אחריות נקנין כו' ופירש רש"י דאדם הוקש לקרקע ומה שמתקדשת הוי כמקנה לו קרקע ע"ש וא"כ פי' רש"י ז"ל שפיר כאן דלא הוי רבית דאורייתא דקרקעות אימעוטי כנ"ל. וכאן הוי כנותנת לו קרקע ברבית מה שמתקדשת כנ"ל. ותוס' לטעמייהו דדחו לקמן דבן חורין לא הוקש לקרקע ועוד דסברי התם בא"נ דבלוה מעות ומחזיר קרקע הוי רבית דאורייתא כו' ולכך הקשו כאן שפיר דהא לוה מעות כנ"ל אבל רש"י ז"ל י"ל דסבר כנ"ל

עוד י"ל דגם לדעת תוס' דלוה מעות ומחזיר שטרות וקרקעות הוי דאורייתא מ"מ י"ל כאן דהא באמת הרמב"ם ז"ל סובר דכשמתנה לאחר הלואה רק בשעת הרווחת זמן אינו רבית דאוריי' דכ' כספך לא תתן לו כו' והראב"ד ז"ל דפליג וכ' דזה הוי כמו בשעת מתן מעות ע"ש. ולכאורה איך הוי בשעת מתן מעות. וצ"ל הטעם דהא מבואר ריש מכות אומדין כמה אדם רוצה ליתן מכאן ועד י' שנים דהזמן שוה מעות וחייבים לשלם ע"ש וא"כ מה שמרווח הזמן הוי כבשעת מתן מעות דהא נותן לו שמרווח הזמן דזה הוי ממון וקרינן שפיר את כספך לא תתן כו' דנותן לו שוה כסף כנ"ל ואף דאינו משלם לו רק שוי' מ"מ הוי שוב רבית כיון דיש כאן נתינה וקרינן ביה כנ"ל. אמנם הא מבואר בח"מ סי' ע"ג דאם הם מחולקין בקביעות הזמן ליכא שבועה דאורייתא ומבואר שם דאף דהוי תביעות ממון הרווחת הזמן מ"מ אין גופו ממון והוא רק גורם לממון כמו שטרות דאימעוטי משבועה דאורייתא ע"ש וא"כ לכאורה כאן למ"ש תוס' דבשטרות ליכא רבית דאימעוטי מכלל ופרט כו' וא"כ להראב"ד למה כשקוצץ בשעת הרווחת הזמן הוי רבית קצוצה והיינו משום דהרווחת זמן הוי מתן מעות כו'. ולהנ"ל א"כ הא מה שמרווח הזמן אינו רק שנותן לו דבר הגורם לממון דאינו גופו ממון המזמן דלכך אינו נשבע כנ"ל. וא"כ הוי כשטרות ושטרות אימעוטי מרבית משום שאין גופו ממון ומדכתב את כספך כו' אכלך בעינן דומיא דכסף אוכל. וכאן אף דחשבינן זה לנתינה מה שמרווח הזמן מ"מ אין הקציצה רק בשעה שנותן לו דבר שאין גופו ממון כנ"ל. אך י"ל דהא תוס' כ' שם דדוקא לוה קרקע ומחזיר קרקע וכה"ג אבל לוה מעות כו' או להיפך לוה קרקע ומחזיר מעות ג"כ הוי רבית דאורייתא ע"ש. א"כ א"ש שפ' הראב"ד ז"ל דהוי דאורייתא דגם כשמתנה בשעה שמרווח זמן ונותן לו מעות הוי לוה שטרות ומשלם מעות והוי דאורייתא כנ"ל. אמנם ממילא באם הלוהו ואח"כ בשעת הרווחת זמן מתנה שיתן לו שטרות ונותן לו י"ל דגם להראב"ד אינו רבית דאורייתא דזה הוי שוב כלוה שטרות ומחזיר לו שטרות דהא הנתינה היה דבר שאין גופו ממון כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב כאן דאיירי בארווח לה זימנא לאחר הלואה לפי' הרי"ף ורש"י ז"ל וא"כ לא קשה קושית תוס' דהוי רבית דאורייתא. ולמ"ש א"ש דהא מה שמתקדשת אינו אלא גורם לממון דהא אין גופו ממון והוא כשטרות וא"כ כשאינו מתנה בשעת הלואה רק בשעת הרווחת זמן א"כ הוי לוה שטרות ומחזיר לו שטרות דהתנה בשעה שהרויח הזמן שתתקדש לו כנ"ל ואינו רק רבית דרבנן כנ"ל. וי"ל בזה מה שהביא הב"י דעת הרמב"ם בי"ד סי' קס"ו דבשעה שמרויח הזמן הוי ג"כ רבית דרבנן. ולכאורה היה מוכח דהרי"ף והרא"ש פליגי עליו דהא הראב"ד כ' וקדושין יוכיחו דמיקרי בשעת מתן מעות ע"ש ובאמת הרמב"ם לטעמי' אזיל דגם בקדושין אינה מקודשת בארווח לה זימנא אחר ההלואה דלא מיקרי נתינה כו' ופסק שפיר כנ"ל. אבל הרי"ף והרא"ש דסברי דמקודשת גם בארווח אחר הלואה כנ"ל א"כ הוה מוכח כהראב"ד כנ"ל ולמ"ש א"ש די"ל באמת דסברי דגם בלוה שטרות שיחזיר מעות ג"כ לא הוי רבית דאורייתא ולכך בשעת הרווחת זמן כשמתנה ג"כ לא הוי רבית דאורייתא שאין זה גופו ממון כנ"ל ואף שמחזיר מעות הוי רק דרבנן כנ"ל. ושוב אין ראיה מקדושין דלענין קדושין מקודשת בשט"ח דאחרים אף שאין גופו ממון ולכך מהני ארווח כו' משא"כ ברבית דיליף מכספך לא תתן דבעי שיתן דבר שהוא גופו ממון ולא מהני ארווח כנ"ל. או י"ל דסברי דבקדושין סגי בהנאה לחוד בלא נתינה ומהני ארווח גם אחר הלואה משא"כ ברבית דבעי נתינה כנ"ל

ולכאורה היה אפשר לומר עוד דאיירי הרמב"ם שמלוה ומרווח הזמן גם אם לא תתקדש. רק דממילא מקדשה במה שמרווח הזמן ושפיר לא הוי רבית קצוצה דהא אינו מתנה שמלוה כדי שתתקדש. אך ז"א דהא בעינן הנאה ע"י הקדושין ובהנ"ל גם אם לא תתקדש יהיה לה הנאה זו. ועוד דהא קי"ל מעות חוזרין דלאו לטבועין ניתנו וממילא אם לא תרצה להתקדש תתחייב להחזיר דאינו נותן רק שתתקדש והוי רבית קצוצה כנ"ל אי היה חשיב זה כסף כנ"ל עוד י"ל למאי דסבר הרמב"ם דכיון דכ' כספך לא תתן בנשך בעינן דווקא הקציצה בשעת ההלואה ולא בשעת הרווחת הזמן כנ"ל וא"כ י"ל דלא הוי רבית קצוצה רק כשאומר הריני מלוה לך ד' דינרים שתחזיר לי ה' והוי גוף הלואה בנשך דאם לא יתן לו ה' אינו מלוהו כנ"ל. אבל באומר הריני מלוה לך סתם ואני מרויח לך הזמן עד יום פלוני שהחזיר לי ה' י"ל דלא הוי כלל רבית קצוצה להרמב"ם דגוף ההלואה אינו בנשך דאף אם לא יחזיר לו ה' מלוה לו רק שהרווחת הזמן הוא שיחזיר לו ה' וזה לא הוי רבית דמה חילוק בין מרויח לו זמן אחר הלואה ברבית ובין שמרויח בשעת הלואה ברבית כיון דאין הרבית על ההלואה לא הוי את כספך לא תתן כו' וממילא מיושב כאן שכ' הרמב"ם הלוה לה ר' זוז ואמר התקדשי בהרווחת הזמן וגם אם לא תתקדש הוי הלואה רק ההרווחת זמן לא יהיה רק ע"י הקדושין וזה לא הוי רבית דאורייתא כנ"ל ומיושב דלא כ' הרמב"ם התקדשי במה שאני מלוה לך ומרווח הזמן כו' די"ל בכה"ג הוי שפיר רבית קצוצה כנ"ל. ויש לדחות דמכל מקום כיון שהוא בשעת ההלואה הוי רבית קצוצה, דאל"כ למה כ' הרמב"ם פ"ג מה' מלוה בהרויח זמן אחר ההלואה לא הוי רבית קצוצה היה לו לומר רבותא דאף בשעת הלואה רק כנ"ל לא הוי ר"ק וע"כ כנ"ל

עוד י"ל דהא באמת בדיני דגרמי קי"ל דהיכא דלא ברי הזיקא פטור דכיון שאיני ברור שהיה אף בלא ההיזק אין זה הפסד ממון כיון שהפסידו רק דבר שהיה ספק אם יהיה לו כו'