חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין ריב

דא"כ למה אמרי רבנן שמין את הנייר כו' הא אף אי שוה פרוטה לא מהני כנ"ל כיון שלא קנתה החוב לא שייך דעתה אפרוטה כנ"ל

עוד י"ל דאף שהנייר שלה מ"מ סברי רבנן לפי הס"ד דמקודשת כשהנייר ש"פ דלא גרע מגזל דידה דאמרינן אקנויי אקני לי' כיון שרוצית להתקדש כו'. וגם כאן אף שהנייר שלה מ"מ הקנתה לו באמרה הן ולכך מקודשת כנ"ל. ואף בשתקה י"ל דהטעם דלא אמרינן בגזל דידה אקני לה בשתקה משום דיכולה לומר דידי שקלי ולא היה כונתה כלל לקדושין כנ"ל כמבואר שם בש"ס. וא"כ כאן בהנייר של השטר דלא שייך דידי שקלי דאם אין רצונה להתקדש אינו צריך להחזיר לה השטר ואיך שייך דידי שקלי ואם כן גם בשתיקה אמרינן אקנויי אקני ליה כו' אך יש לחלק דדוקא בגזל דאדם יודע שאין מקדשין בדבר שאינו שלו ואמרינן דהקנתה לו כיון שרצונה להתקדש אבל כאן י"ל דהיתה סבורה שמקודשת בהמלוה ולא אקני ליה כלל הנייר כיון שסברה שגם בל"ז תהיה מקודשת כנ"ל. אך י"ל דזה תלוי במאי דפליגי בכתובות פ' המדיר במקדש במלוה ובעל כו' דלחד מ"ד אדם יודע שאינה מקודשת וגם היא יודעת ולא טעו אינשי בהא ע"ש וממילא א"ש כאן לס"ד מוקי פלוגתייהו בהא דרב אי מקדש במלוה מקודשת כו' ושייך אדם יודע דסבר כנ"ל דלא טעי בהא דרבנן סברי דאין ספק כלל כו' ולכך שמין את הנייר דאקנויי אקני ליה כנ"ל, אבל הרמב"ם ז"ל דפסק התם במקדש במלוה ובעל כמ"ד דטעו אינשי בהא ע"ש דאינו אלא ספק. ולכך אף שהנייר ש"פ אינה מקודשת דלא שייך אקנויי אקני ליה כו'

וי"ל להיפך וליישב מ"ש הב"ש להרמב"ן כנ"ל למה פסקו בלא הזכיר השט"ח דג"כ מקודשת כשהנייר ש"פ והא לא מוכח רק מהתם ותני באמר התקדשי בשט"ח דדוקא בהזכיר השט"ח כנ"ל, ולמ"ש י"ל למ"ש תוס' גבי מוכר בשנת היובל עצמה כיון דאיכא פלוגתא לא שייך אדם יודע כו' כיון דסבר רב מכורה ויוצאה כו' ע"ש וא"כ י"ל דבאמת למ"ש הפוסקים כמ"ד במקדש במלוה ובעל דאדם יודע כו' ולא טעי בהא. ולכך גם בלא הזכיר השטר חוב דעתיה אנייר דהא אדם יודע כו' דבמלוה אינה מקודשת. אבל למאי דבעי לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ור"א במקדש במלוה כו' א"כ לא שייך אדם יודע כיון דאיכא פלוגתא ולכך בלא הזכיר השט"ח אינה מקודשת ותני דוקא בהזכיר כנ"ל משא"כ לדידן דבמלוה ודאי לא מהני שוב מהני גם בלא הזכיר כנ"ל

אם יש בו שוה פרוטה כו' ואם לאו כו'. לכאורה קשיא לי למ"ש הרשב"א והר"ן דבקדושין אף היכא דלגבי דידיה לא הוי נתינה מ"מ כיון דלדידה הוי נתינה שמקבלת שוה פרוטה מקודשת, ע"ש גבי חליפי איסורי הנאה וע"ש במל"מ פי"ו מה' אישות כשהיא חולה שיש בו סכנה מקודשת באיסורי הנאה כיון דלגבי דידה שוה פרוטה רק טעמים אחרים כ' שם ע"ש

והנה בש"ע ח"מ סי' נ"ד ס' ב' פסק דכשפרע הלוה למלוה והמלוה טוען שאבד השט"ח יכול להשביעו בטענת ברי כו'. וכתב הה"מ ברמב"ם שם דאף שאין הנייר שוה פרוטה מ"מ נגד הלוה שוה פרוטה מה שראי' שלו תחת ידו אף שיתן לו שובר מ"מ שוה אצלו יותר מפרוטה ויכול להשביעו כו' ע"ש. וא"כ קשה כאן דאף באין הנייר שוה פרוטה מ"מ תהיה מקודשת כשמחזיר לה השט"ח דהא לגבי דידה הנייר ש"פ ואף לגבי דידיה אינו ש"פ מ"מ לא גרע מאיסורי הנאה הנ"ל וכן כמ"ש המ"ל בשם הרדב"ז בנתייקר ועמד על פרוטה בשעה שבא לידה דמהני ע"ש. אך בזה יש לחלק דשם שוה לכל העולם פרוטה כשבא לידה משא"כ כאן אבל באיסורי הנאה דג"כ אינו שוה כלום רק לגבי דידה שהיא חולה אית לה הנאה פרוטה ומהני כנ"ל וכן כאן הא לגבי דידה ש"פ ויועיל כנ"ל. ואף שכ' הש"ך ז"ל דדוקא לענין שבועת היסת, הוי שוה פרוטה אבל לענין שבועה דאורייתא ושאר דברים לא כו' והביא ראיה דא"כ למה אין נשבעין על השטרות שאין גופן ממון הא הוי גופן ממון אף שאינו ש"פ מ"מ ש"פ לגבי הלוה כו' ע"ש. מ"מ לא דמי דנימא גם כאן כנ"ל. דז"א דנראה פשוט כונת הש"ך. דלענין שבועה דאורייתא ושאר דברים בעינן שיהיה שוה ממון לכל העולם וכאן אף דשוה נגד הלוה אין זה נקרא ממון רק לענין היסת וכנ"ל וממילא כאן לענין קדושין כיון דמהני מה ששוה לדידה לחו' שפיר קשה כנ"ל ועוד דבאמת ראיית הש"ך ז"ל תמוה מהא דאין נשבעין על השטרות כו' דהא שטרות ג"כ שוים ממון לכל העולם ואעפ"כ כיון שאין גוף הדבר שוה ממון רק מחמת הראיה שבו אימעוטי מדין שבועה כו' וא"כ איך נאמר דשוה פרוטה נגד הלוה הא, גם זה אינו מחמת שווי גוף הנייר רק מחמת ראיה שבו ועדיין אין גופו ממון ושפיר אין נשבעין כנ"ל משא"כ לענין היסת דנשבעין על שטרות אף שאין גופו ממון ולכך שפיר הוי ש"פ ג"כ מחמת ראיה שבו כנ"ל ויש לדחוק וליישב דבריו וא"כ כאן בקדושין קשה כנ"ל ועוד דהא הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין גבי ר' כהנא שקיל סודר בפדיון הבן כו' וכ' הר"ן ז"ל דגם בקדושין אם נוטלת חפץ שדרכה להתיקר בו ושוה אצלה פרוטה נסתפק אי מהני ע"ש וא"כ כאן ג"כ הוי עכ"פ דבר שדרכו להתיקר בו כיון דשוה אצל הלוה פרוטה וקשה כנ"ל

ונראה ליישב דהא באמת כשמקדשה בשט"ח דידה יש כאן גם המלוה רק דאמרינן במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואף דהא המלוה שוה יותר מ"מ דעתה על דבר שהוא בעין כו', וא"כ כאן שאינו שוה פרוטה הנייר רק דשוה לה מחמת הראיה כו' וא"כ הוא ג"כ דבר שאינו בעין רק מחמת ההנאה ושוב דעתה אמלוה ג"כ דהא בזה איכא ג"כ הנאה כנ"ל ולכך לא מהני אף דשוה לה כנ"ל ואף דא"כ לכאורה למה באינו שוה פרוטה מקודשת מספק, דשמא ש"פ במדי הא כיון דאינו ש"פ שוב נימא דדעתה אמלוה ולא יועיל כלל כו'. אך י"ל דגם זה מקרי בעין כיון דיכולה להוליכה למדי להרמב"ם ז"ל. ועוד לדעת תוס' נשאר פוסקים דהטעם שיבא א' משם לכאן ויסבור דגם בש"פ אינה מקודשת כו' א"כ ג"כ כאן כיון דיסבור שהנייר שוה פרוטה. וממילא הוי ליה מלוה ופרוטה דדעתה באמת אפרוטה כיון דסובר דשוה כנ"ל ושייך הגזירה כנ"ל. אבל כאן לענין שיהיה קדושי ודאי שייך כנ"ל

עוד י"ל דדוקא התם שבאמת פורע לו ושפיר שוה אצלו פרוטה מה שיחזיר לו את השטר שהוא פרוע שלא יוכל לחזור ולגבות כנ"ל. משא"כ היכא שבאמת עדיין חייב לו י"ל דאין שוה אצלו פרוטה מה שמחזיר השטר ונשאר חייב לו תביעת ע"פ כיון דבין כך וב"כ חייב לשלם כנ"ל ולכך כאן שמקדשה בשט"ח דידה י"ל כיון דנשארת חייב לו שוב אינו שוה פרוטה מה שמחזיר השטר כנ"ל אך להר"ן ז"ל דבאמת מוחל המלוה כו'. וא"כ כיון שנמחל שוב שוה פרוטה הנייר שמחזיר כנ"ל אך י"ל דג"כ אינו שוה, מה שמחזיר דהא הוא מחויב להחזיר לה כיון שנמחל כו' דבשלמא התם שהוא כופר יש כאן תביעה פרוטה דטוען שיש לו השטר ומחויב להחזיר וש"פ משא"כ כאן דהיתה יכולה לכוף אותו שיחזיר השטר ושוב אינו ש"פ מה שמחזיר באמת כו' ובשלמא כשהוא בל"ז ש"פ מקודשת דהא אז מוחל ומחזיר ג"כ בשעה אחת ונותן לה שוה פרוטה מה שא"כ כנ"ל. ויש לדחות

הרשב"א ז"ל כ' הטעם בחידושיו שם דבמלוה דידה אינה מקודשת משום דבעינן שיוציא הדבר מרשותו ויכניס לרשותה ובמלוה דידה אינו מכניס לרשותה דבר חרש שהיה שיעבודה בידה כבר וכן להיפך בכותב לה שטר על עצמו לא הוציא עדיין כלום מרשותו ע"ש והיינו משום דאגיד גביה ומיושב מ"ש לעיל דהוא קונה החוב מטעם מעמד ג' או למ"ד אותיות נקין במסירה ולהרשב"א ז"ל א"ש דהוא טעם אחר אף שקונה הוא באמת החוב מ"מ אינו דבר שהיה ברשותו לגמרי דהשיעבוד שהיה לו עלי' היה בידה גם מקודם רק שהיו משועבדים לו משא"כ בשט"ח דאחרים הוא מוציא השיעבוד מרשותו לרשותה לגמרי כנ"ל וי"ל ג"כ הרמב"ם ז"ל דבמכר קנה כה"ג דמה בכך שלא היה ברשותו לגמרי כנ"ל. רק דבש"ס דפליגי בגוף המלוה פריך שפיר דזה אין חילוק בין מכר כמ"ש לעיל כנ"ל

אך באמת ברשב"א גבי אילימא דכתב שטר אדמי' היינו כסף ע"ש א משמע דגם בשאר דוכתי לא הוי זה נתינה בכה"ג, שאינו מוציא מרשותי' ואגיד גביה וגם במכר לא קנה ע"ש ובהדיא, אמר בש"ס דבי ר"ח זבין אמתא בפריטי כו' פריטי אין כאן ונסכא אין כאן דגם במכר לא הוי נתינה ולא קנה כנ"ל

ולטעם הרשב"א ז"ל מיושב מה שפי' רש"י פ' המדיר דמקדש במלוה הוי שמקדשה במחילת מלוה ואעפ"כ אינה מקודשת כל זמן שלא אמר בהנאת מחילה כו' ע"ש בתוס' ולמ"ש לעיל הטעם היה ראוי שיועיל במחילת מלוה דזה מהני כמו בהנאה ולהרשב"א