חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רי

ג"כ וקשה בש"ס למה מוקי בשט"ח דאחרים. ובאמת הא מצינו דלמ"ד נקנין במסירה המוכר קרקע והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו ע"ש דיכול להקנות להמוכר עצמו במסירת השטר ע"ש וכן כאן בלוה עצמו למה לא יקנה חוב שלו במסירה כנ"ל. אך י"ל דהא אמר בב"ב דוכי לצור ע"פ צליחותו כו' והיינו דבשלמא בכל מקום דמשיכה קונה הוא דמה שמושך החפץ לרשותו מורה על קנין החפץ וכן כל הקנינים משא"כ בשטר אין המסירה מורה רק על קנין הנייר ולא על השיעבוד ולכך אינו קנין על השיעבוד כנ"ל. ופריך וכי לצור כו' הוא צריך וא"כ ג"כ מה שמושך הנייר מורה שקונה גם השיעבוד ומשני אין לצור כו' ובזה מובן הש"ס שם ע"ש ולכך מ"ד אותיות נקנין במסירה הוא משום דסבר כקושית הש"ס התם וכי לצור כו' ולכך שפיר נקנה במסירה דמורה על שקונה השיעבוד כו' כנ"ל. וא"כ כל זה כשמוכר לאדם אחר שייך וכי לצור ומורה כנ"ל וקונה. משא"כ כשמוכרו ללוה עצמו י"ל דקנה רק השטר שמחזיר לו שלא יהיה מלוה בשטר רק על פה ולא שייך וכי לצור כו' ואין המסירה מורה כלל אצל הלוה שקונה גוף החוב ואינו נקנה כנ"ל גם לרבי ודוקא במוכר קרקע והחזיר לו את השטר שם שייך שפיר ג"כ אצלו וכי לצור כו' דאין נ"מ במה שמחזיר לו השטר כשאינו מקנה לו הקרקע דהא מוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכן לשאר דברים ולכך נקנה במסירה משא"כ כאן כנ"ל

עוד י"ל בפשיטות הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהנה לטעם דר"ן ושאר פוסקים משמע דכשמקדש במלוה סתם ג"כ כוונתו שמוחל המלוה רק דמ"מ דעתה על גוף המלוה כל זמן שלא פירש בהנאת מחילת מלוה כנ"ל ע"ש. והנה כפי מה שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דבמחי"ת מלוה ג"כ לא מהני אחר ההלואה וכמ"ש הלח"מ שם והיינו דכיון שאין כאן נתינה לא מהני בהנאה לחוד ואינה מקודשת דבקדושין בעינן נתינה מיד ליד דוקא וכן בארוח לה זימנא לא מהני אח"כ ע"ש וא"כ ממילא להנ"ל י"ל באמת כשמקדש במלוה דעתה שפיר על המחילת מלוה ואעפ"כ אינה מקודשת כנ"ל. ובזה נראה דיש לחלק בין מכר לקדושין דבמכר לא בעינן נתינה מיד ליד דוקא ולכך במחילת שפיר קונה והנה לטעם הר"ן ז"ל דבאמת יש כאן מחילת מלוה רק דדעתה אגוף המלוה כנ"ל ואף דהא קדשה במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כנ"ל. וצ"ל דוקא התם דהפרוטה בעין דעתה טל הדבר שהוא בעין כנ"ל. וכן כאן במלוה ג"כ דעתה על גוף הדבר ולא על המחילה כנ"ל. אך י"ל דטעם הר"ן ז"ל לא שייך רק כשיש כאן גוף המעות עדיין י"ל דדעתה כנ"ל אבל כשאין כלל גוף המעות רק שנתחייבה לו איזה חיוב וכה"ג כמו בשכירות ע"ש י"ל דלא שייך כלל דעתה על גוף המעות דהא אין כאן רק המחילת מלוה וכ"כ הר"ן ז"ל בעצמו גבי ארווח לה זימנא ע"ש. ובכה"ג י"ל דאינה מקודשת מחמת טעם הרמב"ם דאין כאן נתינה דבהנאה לחוד לא מיקדשא כנ"ל ובזה יש לחלק דבמכר קנה כנ"ל אבל היכא שגוף מעות המלוה בעין עדיין דבזה שייך טעם הר"ן ז"ל דדעתיה על גוף המלוה בזה ממילא גם במכר לא קנה כיון דדעתו על המעות וזה אינו שלו כנ"ל ועל ההנאה אין דעתו כנ"ל. וממילא מיושב שפיר דבש"ס דבעי לאוקמי כתנאי דמ"ס מלוה להוצאה כו' ומ"ס לאו להוצאה ניתנה והיינו כשהמעות בעין עדיין וע"ז פריך שפיר ותיסברא כו' אי להוצאה כו' למה קני במכר. והיינו כיון שהמעות בעין ושייך טעם הר"ן הנ"ל ממילא גם במכר לא קני דהא דעתיה הגוף הטעות כנ"ל. אבל בש"ס ב"מ וכן הרמב"ם ז"ל שם גבי החליף דמי שור בפרה דאין שם גוף המעות רק חיוב שנתחייב בזה שפיר קני במכר דהא דעתו על המחילת מלוה כנ"ל וא"ש

אפילו עדיין המעות בידה כו' וכ' הב"ש דהרמב"ם חולק דכשהמעות בעין מקודשת ע"ש כו' ומהתימה שלא זכר דברי הרב"י שפי' דגם הרמב"ם סובר דאף בעין לא מהני ומ"ש שכבר הוציאה פי' דהוי כאלו כבר הוציאה ע"ש. אך באמת פשט דברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן שכ' ואין שום דבר קיים כו' ע"ש ובאמת תמוה דהא מבואר בש"ס דמלוה להוצאה ניתנה ולא מהני אף שהוא בעין והנה המהרי"ט ז"ל תירץ דכשהוא בעין מקודשת דאף שהוא שלה מ"מ לא גרע מגזל דידה וכיון שאמרה הן כו' אמרינן אקנויי אקני ליה ומקודשת ע"ש, ובאמת גם זה תמיה דא"כ כשמקדשה בחפץ שלה שהוא בידה ואינו נותן לה כלום תהיה ג"כ מקודשת דנימא אקנויי אקני ליה כו' ומבואר להדיא לעיל דכשכבר החזיר לה הגזילה או החוב ומקדשה אח"כ בו לא מהני פ"ש וע"כ דלא שייך שמקנה לו דבמה קונה את החפץ כשהוא כבר בידה וכמ"ש לעיל וכן כאן במלוה כיון שהוא בידה במאי יקנה הוא את המעות כנ"ל. ואפשר ליישב. דלכאורה י"ל דהא באמת מוחל לה המלוה רק דלא מהני בקדושין וא"כ כיון שפ' הרמב"ם ז"ל דבמכר קנה וכשמוחל המלוה למוכר קונה הלוקח החפץ ע"ש. וא"כ י"ל שפיר דאקנויי אקני ליה דכיון שמוחל לה המלוה שוב קונה הוא המעות בעין אף שהוא עדיין בידה דבמכר קנה וממילא קונה הוא ומקודשת בגוף המעות שהוא שלו דאקנויי ליה כו'. אך ז"א דהא אין מטבע נקנה בחליפין ואף שקנתה היא שמחל לה המלוה מ"מ אין הוא קונה את המעות כנ"ל אמנם י"ל למאי שפסק הרמ"א בח"מ ליש פוסקים דכשהקנה מעות ומטלטלין בחליפין קונה גם המעות ע"ש סי' ר"ג ס"י. והנה הרמב"ם ז"ל התחיל היה לו מלוה אצלה אפילו בשטר כו' והרמב"ם סובר דאף אם הנייר שוה פרוטה מ"מ אינה מקודשת כמ"ש הכ"ח שם דלא אמר שמין את הנייר כו' ע"ש והטעם הוא משום דהנייר הוא של הלוה דנותן שכר הסופר והוא שלה ואינה מקודשת בו אף ששוה פרוטה ולכך כ' סתם אפילו בשטר והא דהוי כמשכון לא ס"ל והנה לכאורה נגד השטר שייך שפיר אקנויי אקני ליה שהיא מקנה לו את הנייר ואף שהוא שלה יהיה מהני כיון שאמרה הן כמו בגזל דידה כנ"ל. וצ"ל הטעם דהא מקדשה במלוה ודעתיה על גוף המלוה ולא על הנייר לחוד כנ"ל. וממילא יש ליישב הנ"ל דכשחקדשה במלוה ומחזיר לה השטר והמעות בעין שפיר י"ל דמקודשת מטעם אקנויי אקני ליה שהיא מקנה לו גוף המעות וגם השטר ושפיר קונה דהא מוחל לה המלוה ובמכר קונה וקונה הנייר של השטר בחליפין וממילא קונה גם את המעות בחליפין כיון שמקנה לו מעות והנייר בחליפין וקונה שתיהם כנ"ל ושפיר מקודשת ולכך כיון שהתחיל הרמב"ם וכ' היה לו מלוה אפילו בשטר לכך הוצרך לומר אח"כ כיון שכבר הוציאה כו' דאל"ה והיה בעין היתה מקודשת בשטר אם הוא שוה פרוטה כנ"ל, ומיושב ממילא דבש"ס דאיירי במלוה ע"פ אמר שפיר דלא מהני אף שהמעות בעין כיון דלהוצאה ניתנה והוא שלה ואף שאמרה הן מ"מ לא שייך אקנויי ליה דאין מטבע נקנה בחליפין כנ"ל ודוקא בשטר הוצרך לומר שכבר הוציאה כנ"ל. ובזה יש ליישב מה שהקשה עוד הכ"מ על הרמב"ם ז"ל שכ' סתם ומשמע דאן שהנייר שוה פרוטה אינה מקודשת כו' ותמוה דהא בש"ס בעי לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ור"א גבי התקדשי לי בשט"ח דפליגי במקדש במלוה דידה וסברי רבנן שמין את הנייר ואף דדחי מ"מ מוכח דכשהנייר שוה פרוטה מקודשת במלוה כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דהא התם דבעי לאוקמי דפליגי במלוה להוצאה ניתנה כו' ואיירי שהמעות בעין בידה ולכך שפיר סברי רבנן שמין את הנייר כו' דאם שוה פרוטה אף שהוא שלה מ"מ אקנויי אקני כו' וקונה גם גוף המעות בחליפין כנ"ל ואף דדעתה על המעות ג"כ מהני דהא שפיר מקודשת, בגוף המעות כנ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל דאיירי שאין המעות בעין שכבר הוציאה כנ"ל ולכך אפילו הנייר ש"פ אינה מקודשת דדעתה על המעות ואינו נקנה שאינו בעין כנ"ל

או י"ל דהא בש"ע ח"מ שם הטעם במיחד מעות דאינו נקנה בחליפין משום דהוא באחריות של הלוקח אם יאבד ולא סמכא דעתיה דלוקח כל זמן שלא בא לידו וכן שמא יפסלנו מלכות ע"ש בטור וא"כ הכא י"ל שפיר אקנויי אקני וקונה גוף המי ת ג"כ במה שהוא קונה המחילת מלוה דכאן לא שייך דלא סמכא דעתי' דאם יגנב או יאבד כו' ז"א כיון דמה שמקנה היא לו הוא בשעת הקדושין ואם קונה הוא את המעות א"כ היא מתקדש בו והוא שלה ושפיר סמכא דעתה דאף אם יאבד לא יפסיד כיון שאם קונה היא מקודשת בו ועדין הוא שלה כנ"ל וקונה שפיר גם גוף המעות ושייך אקנויי אקני כנ"ל. והוצרך לומר שכבר הוציאה כו'

סעיף ח התקדשי לי בשט"ח שמין את הנייר כו' וברמב"ם מבואר דגם בכה"ג אין שמין כו' ואף אי ש"פ אינה מקודשת ע"ש ותמהו עליו דהא בש"ס דמוקי פלוגתיהו דר"מ ור"א במקדש במלוה וסברי חכמים שמין את הנייר כו' ואי אית ביה ש"פ מקודשת ע"ש. ונראה ליישב דלכאורה למה באמת לא יועיל כשהנייר שוה פרוטה כו' וי"ל דהא הפ' כתבו כיון דבעינן סכר מקנה ואף דהנייר של הלוה מ"מ הלוה צריך להקנות הנייר להמלוה כמבואר כ"ק דגיטין רק דמקנה לו שיהיה שלו כל זמן שאינו