חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רח

הן שוב הוי עכשיו נתינה אף שבגזילה בא לידה כנ"ל ומקודשת באומרת הן כנ"ל

אמנם עדיין קשה דהא כ' תוס' ריש ב"מ בגט בידה ומשיחה בידו דאף שקפצה ידי' בחוזק לא מהני כיון דמה דהוי נתינה ע"י מעשה דידה הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ע"ש ואם כן בשלמא בפקדון א"ש דמקודם היה ברשותו וע"י דיבורו בא לרשותה והוי הנתינה על ידי מעשה דידיה כנ"ל אבל כאן בגזילה דאינו ברשותו וא"כ כשאמר לה הרי את מקודשת כל זמן שלא אמרה הן לא היה נתינה מרשותו לרשותה רק דע"י אמירתה הן נעשה ברשותו וא"כ הוי כמו קפצה ידיה דהא מה דהוי נתינה מרשותו לרשותה הוא ע"י מעשה דידה ולא ע"י כנ"ל והוי טלי קדושיך מע"ג קרקע. ולא יועיל רק באמירה הן קודם דיבורו שמקדשה אמרה הוא שרצונה להתקדש אז מועיל דנעשה פקדון בידה קודם שקידשה ושפיר ע"י דיבורו של הקדושין נעשית הנתינה מרשותו לרשותה אבל כשאומרת אח"כ לא יהיה ודאי קדושין כנ"ל. ואפשר לומר דמ"מ יכולה להתקדש מטעם הנאה אף דליכא נתינה להפ' במחילת מלוה דמהני ולענין זה יועיל גם טלי מעג"ק דמ"מ הנאה הבאה לה מחמתו היא כמ"ש הר"ן גבי גזל לאחר יאוש בפ"ב דקדושין רק שם י"ל דדעתה על גוף הנתינה כמו במקדש במלוה דאין דעתה על הנאת מחילת מלוה ולכך לא מהני טלי קדושיך מע"ג קרקע כיון דדעתה על גוף הנתינה ונתינה לא הוי כנ"ל. אבל כאן דליכא נתינה כלל אם כן כשאומרת הן דעתה על ההנאה וזה שפיר מועיל. אך יש לדחות דגם הנתינה של ההנאה צריך להיות על ידי מעשה דידיה כנ"ל

סעיף ו הי' לו פקדון בידה או שהשאילה חפץ ואמר לה התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך ונמצא שנגנב או שנאבד אם נשתייר ממנו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצית להתקדש בו הן אם רב הן אם מעט אבל אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב או נאבד אע"פ שנשתייר ש"פ אינה מקודשת (שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון)

הי' לו פקדון כו' משמע שידוע שהיה לו בידה כו' ובש"ס הלשון האומר כו' התקדשי בפקדון כו' ומשמע אף שלא נודע לנו כלל אם היה לו פקדון בידה רק שאומר לפני עדים לשון זה והיא אמרה הן מהני ובאמת קשה הא זה הוא הנתינה דיבור זה שמקדשה בפקדון וצריך הנתינה והאמירה לפני עדים דאל"ה הוי מקדש בלא עדים ואם אין ידוע בעדים שהיה לו פקדון בידה אין כאן עדים על נתינת הקדושין דשמא לא היה לו כלל בידה. ואף דנאמר דמה שאומרת הן חשוב הודאה על הפקדון ואם לא תהיה מקודשת תצטרך לשלם מ"מ הא כיון דלא מהני הודאה בקדושין דחב לאחרים כו' וא"כ נהי דלענין ממון מהני מ"מ אם באמת לא היה לו פקדון בידה אף שמחויבת לשלם משום הודאתה אין זה רק מלוה ואינה מקודשת בחיוב זה שנתתייבה בהודאתה. וא"כ עדיין אין יודעין אם מקודשת דמה שאומרת שבאמת היה לו פקדון זה שוב מצד נאמנות דלא מהימנא בקדושין כנ"ל. ואף כשהודית קודם הקדושין בפני העדים שהפקדון בידה באתם עדי מ"מ בשלמא בדבר מיוחד כשאמר מעותי או חפץ שבמקום פלוני שלי בידך והיא הודית ששלו י"ל שפיר דמהני דהא אף שאינו אמת נקנה באודיתא ונעשה שלו והוי שפיר פקדון גם עתה בידה ומתקדשת בו אח"כ. אבל כשאומר סתם ק' זוז יש לי בידך אף שהודית מ"מ אם אינו אמת אין עליה רק חיוב והוי מלוה. ואיך יועיל הודאתה שבאמת יש לו בידה לענין הקדושין דהוי דשב"ע. וזה עיקר הנתינה אם יש לו בידה הפקדון או לא. ולמ"ש הרי"ף יבמות פ' החולץ גבי ואשתמודענא כו' ע"פ קרוב דלכך נאמן דאחוה דמיתנא משום דעדיין אינו דשב"ע בשעת עדותו רק שזה אחיו ומהני החליצה אח"כ ע"ש גם כאן כנ"ל דבשעת הודאתה אינו דשב"ע עדיין רק לענין ממון שפיר נאמנת בתורת נאמנות ג"כ אף שבא אח"כ לדשב"ע כשמקדשה. אבל לשאר פ' שם קשה, וכן כשלא הודית מקודם רק בשעת הקדושין באמירתה הן כנ"ל ואז הוי דשב"ע ע"ש בריב"ש דאח"כ לא מהני גם באישתמודענא כו'

התקדשי לי בפקדון או בשאלה כו' אין להקשות דשאלה היא כמו מתנה לזמן שעד הזמן שקבע יכול להשתמש מה שירצה וכמו במתנה לזמן לדעת יש פוסקים אין הנותן יכול להקנותו תוך הזמן שאינו שלו וגם על אחר הזמן אינו יכול להקנות עתה דהוי דבר שלא בא לעולם אף דזמן ממילא קאתי ע"ש ונימא גם בשאלה כן דתוך הזמן לא יוכל להקנות ז"א דהתם גוף הדבר הוא של הלוקח עד הזמן שקבע ולכך פטור באונסין דשלו הוא כמבואר בח"מ אבל שאלה גוף הדבר גם בתוך זמן השאלה הוא של המשאיל דלכך חייב באונסין ואם היה שלו היה פטור רק הכאת התשמיש הוא של השואל ושפיר יכול להקנות ולקדש בגוף התפץ שהוא שלו גם עכשיו כנ"ל. ואף למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ונימאדגוף החפץ של השואל ז"א דבשאלה לא מיקרי כלל קנין פירות וראיה דהא אינו יוצא באתרוג השאול דבעינן לכם וליכא מאן דפליג ואף למ"ד קנין פירות כקנין הגוף ולענין ביכורים מיקרי שלו וע"כ כמ"ש הריטב"א פ"ב דקדושין אהא דבקע בו קנאו דלא אמרינן קנין פירות כו' רק בקרקע דהפירות יוצאים מגוף הקרקבע ואינם דבר נפרד כנ"ל. אבל בשאלה התשמיש הוא דבר נפרד בפני עצמו וגוף החפץ כדקאי קאי ואין תשמישו יוצא מגוף החפץ כנ"ל ע"ש. אך יש להסתפק קצת בשאלה ולא הגיע הזמן וארווח לה זימנא שתוכל להשתמש יותר דלכאורה מקודשת בהרווחת הזמן כמו בהלואה דמהני ארווח לה זימנא ומיקדשא בהנאה זו ע"ש. אך א י"ל דלא מהני למ"ש הריטב"א דהא דתיקנו משיכה בשומרין היינו א דצריך שהשואל יקנה ההיתר תשמיש קנין זה שיוכל להשתמש בו ובמה קונה אותו ע"ז תיקנו שיקנה במשיכת החפץ ע"ש. וא"כ אף אחר שהגיע הזמן. לכאורה איך יכול להרויח זמן במה יקנה הא ליכא משיכה דבשלמא בהלואה שקנה גוף המעות ואין לו רק תביעה עליו ומהני מחילה מהני מה שמרויח הזמן מטעם מחילה אבל בשאלה שלא קנה רק התשמיש עד הזמן וא"כ במה יקנה התשמיש שאח"כ. וע"כ דכמו בנפקד לא בעי משיכה כשהמפקיד מקנה לו כיון שהם ברשותו הוי זה משיכה ע"ש וכמו כן ההיתר תשמיש שאח"כ קונה ג"כ כיון שהוא ברשותו כנ"ל. אך כל זה בהגיע הזמן אבל תוך הזמן למ"ש דלענין גוף החפץ גם עכשיו הוא שלו כנ"ל ולא הוי מתנה לזמן. אבל לענין ההיתר תשמיש שוב הוי כמי מתנה לזמן דזה הקנין של התשמיש שפיר הוא של השואל עד אותו הזמן לגמרי וא"כ שוב אינו יכול להקנות התשמיש של אחר הזמן ג"כ דהוא דבר שלא בא לעולם. רק להפ' דזמן ממילא קאתי ולאו כמחוסר מעשה דמי שפיר מהני ההרווחת זמן על אח"כ כנ"ל. וגם להפוסקים דלא מהני, ג"כ יש לחלק קצת כנ"ל

ומצאתו שנגנב או אבד כו' נראה דהיינו שיש עדים שנגנב כו' אבל אמירתה שאומרת שנגנב לא מהני דאיך תהי' נאמנת דלמא היא רוצה לחזור בה ולבטל הקידושין ושמא הוא ברשותה ואף דנשבעת שאינה ברשותה מכל מקום לא האמינה תורה בשבועה רק לפטור עצמה אבל לא לענין קדושין כנ"ל. ועוד דא"צ לישבע כלל שאינו ברשותה דבכל מקום יש תביעה שמא הוא ברשותה שלא נגנב וצריכה להחזירו כו' אבל כאן ממ"נ אי נגנב פטורה ואם הוא ברשותה ג"כ א"צ להחזיר שהיא מקודשת והוא שלה ג"כ ואין כאן תביעה ולא שייך שבועה כנ"ל. וממילא אינה נאמנת כנ"ל אם לא מטעם עד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא כו' וכאן אדרבא החזקת פנויה מסייע לה דאינה מקודשת. אך לרוב הפוסקים בדבר שבערוה אף בלא איתחזק אין עד א' נאמן ולכך בעינן ודאי עדים שנגנב או אבד כנ"ל

, הטור כ' בשם הרא"ש ביודעת הסכום אינה מקודשת דלא נתרצית כו' וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר הסכום ע"ש ומשמע מדבריו אם הזכיר ואמר התקדשי במנה פקדון שיש לי אצלך מקודשת ותמוה דהא במנה זו קי"ל דאינה מקודשת וכן בנמצא הדינר רע ע"ש וכאן הוי במנה זו וממילא דאינו חייב להשלים ג"כ וי"ל דלא בא למעוטי אלא אם הזכיר ואמר מקודם סתם התקדשי לי במנה ותקח הפקדון עבור המנה אז היה שפיר מחויב להשלים כיון שקדשה במנה סתם רק שנותן לה הפקדון עבור זה. ובלא נשתייר אינו נותן לה כלום עתה ובעינן שיתן לה פרוטה כמבואר בש"ס וש"ע משא"כ בנשתייר היה מועיל. ודחוק או דסובר כרש"י דדוקא בחזרה בה ע"ש לקמן בש"ע וכאן בלא חזרה גם כן לא מהני כנ"ל

ע"ש בב"ש דהב"ח כ' בשאלה אף שיודעת מקודשת דחייבת לשלם ע"ש והב"ש דחה ע"ש. ובאמת דברי הב"ח תמוהים דהא