חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין רה

בס"ד דאמר רב ש"מ קדשה בגזל דידה אינה מקודשת וכ' רש"י ז"ל דלא אמרינן מדקבלה אחילתה ע"ש. והתם איירי בשתיקה וא"כ אף אי נימא אחילתה שבשתיקה ג"כ ראיה שהקנתה מ"מ לא מהני דקודם שקיבלה לא היה ראיה כלל רק אחר שקיבלה בשתיקה ואז הוא בידה ולא מהני הקנין כנ"ל. והיה אפשר לומר דלכאורה קשה עוד למה ליה בגזל הטעם דדידי שקלי הא בל"ז אינו נותן לה כלום כמו בגזל דאחרים שבל"ז היה החפץ שלה. וי"ל כיון דקי"ל דפשרה דינו כמכר לענין תלוה וזבין כו' משום דעביד אינש דזבין דיניה והיינו דזה שוה בעיניו מה שנותן לו מקצת ברצון טוב ולא יצטרך להוציא בדיינים ושוה בעיניו הנאה זו כאלו קבל מעות עבור מה שמוחל לו השאר ע"ש וא"כ לכאורה תהיה מקודשת בגזל דידה דהא מה שמחזיר לה שוה הנאה זו פרוטה מה שאינה צריכה להוציא בדיינים דהא דיניה כמכר ותתקדש בהנאה זו וכמו במחילת מלוה שהי' נותנת לאדם פרוטה כו' ע"ש. וגם כאן כנ"ל ואף דבמקדש במלוה אמרינן דדעתה אגוף המעות ולא אהנאה מ"מ כאן י"ל כיון דיודעת שהחפץ שלה שפיר דעתה אהנאה זו כנ"ל ולכך י"ל דצריך לומר הטעם דאינה מקודשת משום דיכולה לומר דידי שקלי והוי כמו שתיקה לאחר מ"מ דאין ראיה שמתרצית כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל דכשאמרה הן שוב מקודשת משום ההנאה כנ"ל. אך ז"א דא"כ למה ליה הטעם דאקנויי אקני ליה הא בל"ז מקודשת כנ"ל. גם היה אפשר כיון דאינה יכולה למוכרה מקודם שאינו ברשותו ועתה שמחזיר יכולה למוכרה ושוה הנאה זו פרוטה. וג"כ ז"א כנ"ל, וע"כ דאינה מקודשת בהנאה זו כמ"ש תוס' גבי מקדש בחלקו דדוקא בהנאה שהיא שלו ע"ש וגם כאן היה חייב להחזירה מיד רק דהיה מחזיק בו שלא כדין וא"כ אין זה ההנאה שמחזיר לה בלא דינא ודיינא זו ההנאה אינה שלו כלל דהא מחויב להחזיר לה כו' ואינה מקודשת בזה רק בגוף החפץ וקשה כנ"ל דאיך קונה אותו. ובשלמא בחוב לקמן שפיר אמרינן דקיבלה לקדושין וממילא נשאר החוב כמקדם או שמחלה לו החוב דמהני מחילה משא"כ בחפץ כנ"ל. ויש לומר דכיון שאומרת הן היא מודית דהחפץ הוא שלו לקדש בו וי"ל דקני ליה באודיתא וזה מהני דכשאדם מודה על חפץ שת"י שהוא של חבירו קני באודיתא בלא שום קנין אחר דזה עצמו הוי קנין כמו באיסר גיורא וגם כאן היא מקנה לו בהודאה זו ונעשה שלו אף שהוא בידה ומתקדש בו או דאמרינן שהיא מפקירה החפץ ואח"כ זוכית בו עבורו. אך זה לא מהני להפ' דבהפקר בעינן שיצא מרשותו ע"ש. ועוד דהוי מגביה מציאה כו' וצ"ל כנ"ל. או י"ל דמ"מ כיון ששותקת בשעת הקבלה באין בבת אחת והוי הקנין כשהוא בידו עדיין בשעה שפושטת ידה לקבל כנ"ל. ובאחר יאוש י"ל כמ"ש הר"ן (נדרים דף מד) דכיון שזוכה מן ההפקר מה לי הוא מה לי אחר כו' ע"ש וכן כאן לענין ש"ר

(ט) וצריך לשלם לה גמילותי' כו' ומשמע דהוי כמכר שמוכרת לו גוף החפץ אבל אינה מוחלת תשלומי דמיו כו' ולכאורה יש להקשות דא"כ לא תהיה מקודשת אלא מדרבנן דהא קי"ל דבר תורה מעות קונות רק משיכה קונה מדרבנן. ודוקא במציאה ומתנה כ' תוס' ע"א דליכא מעות קונה משיכה מה"ת אבל במכר אין משיכה קונה מה"ת וא"כ כאן דאמרינן דאינה אלא מכירה וצריך לשלם וא"כ עדיין לא קנה הוא החפץ אלא מדרבנן כל זמן שלא נתן מעות ולא הוי אלא קדושין מדרבנן לדעת הפ' במעמ"ש דהוא דרבנן ולדעת הב"ש ע"ש לעיל. ובאמת משמע דמקודשת מדאורייתא כנ"ל. ובטור ח"מ מבואר להדיא דאם קנה חפץ במשיכה וקידש בו אינו אלא קדושין דרבנן ע"ש. אך יש לחלק בין קנאו מאחר במשיכה דמה"ת אינו שלו ואינו יכול להקנותו לה אבל כאן דקנאו ממנה במשיכה א"כ מדאורייתא הוא שלה ונותן לה הנאה זו שהיא שלו מדרבנן ועתה נעשה שלה לגמרי מה"ת ומדרבנן כנ"ל. או י"ל דאמרינן שנותנת לו במתנה על מנת שישלם דמיו ובזה שפיר קונה במשיכה מה"ת דהוי מתנה באמת דליכא דמים רק דתשלומין הוא תנאי וזה דבר אחר ואינו כמכר כנ"ל. אך לפ"ז א"כ כשאינו משלם לה לא תהיה מקודשת כיון דלא נתקיים התנאי ומדברי הש"ע משמע דאינו אלא חוב שצריך לשלם לה אבל אין הקדושין תלוין בזה כנ"ל או י"ל דהא בגזילה נתחייב מיד להשיב או גוף החפץ או דמיו מיד בשעת הגזילה כמ"ש תוס'. ולכך אף שנותנת לו עתה החפץ מ"מ כיון שאינה מוחלת לי דמיו חייב לשלם לה החיוב שמשעת הגזילה אבל שפיר קנה עכשיו במשיכה לבד דאין החיוב דמים עבור קנין זה רק משעת הגזילה כנ"ל וכמו ביאוש דאמר מדמי מי קא מייאש ע"ש. ומיושב בזה דלא נקיט האי דינא בפקדון שהיה לה פקדון בידו וקדשה בו ואמרה הן דמקודשת ולמה נקיט בגזל דוקא ולהנ"ל א"ש דבפקדון לא שייך הנ"ל דלא נתחייב בדמיו עד עתה שיהיה כמכר ולא היתה מקודשת אלא מדרבנן כנ"ל. או שהיה הקדושין תלוין במה שישלם דמיו דהיו אומרים שהוא כמתנה על תנאי כנ"ל

ס"ג (י) וחזר ואמר לא לשם פרעון כו' י"א דהוי מקודשת ותמה הח"מ הא המ"מ עצמו כתב שהוא רק ספק ע"ש וי"ל דהא הטעם דאמרינן בשתיקה דאינה מקודשת ולא אמרינן ג"כ מדלא אמרה שאינה רוצה ודאי קיבלה לקדושין הטעם כמו שכ' הפ' דלא איכפת לה ולכך שותקת דיודעת שידוע שחייב לה ולא הוי קדושין ואינה צריכה לפרש כו' וא"כ באומר לא לשם פרעון כו' שכ' הה"מ דהוא ספק קדושין י"ל שוב דהוי ודאי קדושין דשפיר יש ראיה מדלא אמרה בפירוש כו' דלא שייך לא איכפת לה דהא עכ"פ תהיה מקודשת מספק כששותקת ואם אין רצונה להתקדש היה לה לומר ודאי קבלה לקדושין ולדעה הנ"ל שפיר הוי וודאי קדושין כיון שהוא ספק כנ"ל

הנה כאן בכנסי חוב והתקדשי אין צריכין לטעמא דמחילה שמוחלת לו החוב דא"כ במלוה בשטר להפ' דלא מהני מחילה לא היתה מקודשת. רק הטעם כאן דאף שאינה מוחלת וזה עצמו הוי פרעון דמ"מ הוי נתינה שקודם הקדושין היה זה המעות שלו דהא מכאן ולהבא גובה וע"י הקדושין נעשה שלה רק דשייך דידי שקלי וממילא כשאומרת הן ומקבלת לקדושין שוב מהני כנ"ל דהוי נתינה ולא דמי לגזל דאף בלא דידי שקלי א"י לקדשה שאינו שלו רק מה דאמר בש"ס הטעם בגזל משום דידי שקלי היינו דאל"ה היינו אומרים גם בשתיקה אקנויי אקני ליה כו' כיון שמקבלת לקדושין ולכך אמר דמשום דידי שקלי אין ראיה ולא קשה מ"ש לעיל אבל בחוב אין צורך למחילה רק כיון שיודעין שמקבלת לקדושין מהני גוף הנתינה כנ"ל

מ"ש הב"ש בשם הב"ח בלא הגיע זמן הפרעון דמקודשת ע"ש ובט"ז השיג עליו ע"ש. ובאמת נראה דמבאר מתחלה כנסי בחובך ואח"כ חזר ואמר לא לפרעון כו' ודאי מקודשת בלא הגיע זמן כדברי הב"ח דהא אינו מחויב כלל ליתן לה תוך הזמן ואף שכשרוצה יכול ליתנו לה מ"מ הא יכול לחזור בו כל זמן שלא נתן וממילא כיון שחזר בו למה לא תתקדש הא נותן לה מעות שלו והחוב נשאר עליו ולא שייך שוב טעם לא דידי שקלי דהא הוא ממש שלו כמו שאר חפציו כיון שחזר בו ואמר שאינו רוצה לפרוע עתה כנ"ל ורק בדין הרמב"ם באומר כנסי בחובך והתקדשי כו' אז י"ל כהט"ז דדידי שקלי כיון שפורע לה אך באמת גם בזה נראה כיון שא"צ להחזיר לה עתה ומה שפורע עתה מפרש בהדיא שנותן לקדושין א"כ נראה דכשהיא אינה רוצית להתקדש ואומרת לא י"ל דצריכה להחזיר לו המעות עד הזמן דהא הוא שלו ממש עד הזמן רק כשרוצה לפרוע וא"כ כיון שאינו פורע רק באופן שתתקדש ממילא כשאינה מקודשת צריכה להחזיר לו כנ"ל וא"כ שפיר י"ל דמקודשת בשתיקה דלא שייך לומר דידי שקלי ואינה רוצה כלל בקדושין דהא כשאינה רוצה אינו דידה ואיך שייך דידי שקלי הא הוא שלו לגמרי כשאינה רוצה וצריכה להחזיר לו כנ"ל ושפיר מקודשת דג"כ נראה כשפורע הלוה למלוה תוך הזמן על תנאי שיעשה דבר נראה דבשלא נתקיים התנאי צריך להחזיר לו עד הזמן וממילא כאן מקודשת כנ"ל. ועוד נראה דכמו שמבואר לקמן ס' ט' כשמקדש בהרווחת זמן דמקודשת דזה שוה פרוטה ומה חילוק בין הרווחת זמן של המלוה לכאן דלוה נותן קודם הזמן דג"כ שוה נתינה זו מעות וכמו שנותן לה דבר אחר משלו ומהני שפיר כנ"ל

ס"ה (יא) אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו הרי אינו ש"פ כו' הרי זו ס' מקודשת כו' והרמב"ם ז"ל כ' הספק שמא שוה פרוטה במדי ע"ש ותמהו עליו חדא למה לא אמר טעם הש"ס דחושו לה לדרב הונא דאי לא ניחא לה תישדינהו כו' וגם הא בש"ס לא אמר טעמא דשמא שוה פרוטה במדי וע"כ כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל ע"ש. וי"ל בפשיטות דהא גם בפקדון בשתיקה לאמ"מ אף דלא שייך תישדינהו ט"ע נהי די"ל דלא נתרצית