חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין קצז

(ו') ה"א מקודשת כו' לשון חכמים. אף דלשון תורה לשון קנין י"ל דתיקנו שיהיה מבורר שאסורה לכל העולם. דיש לטעות בלשון קנין. בפרט די"ל דמן התורה דלא היה שום קנין בה רק אישות היה ן בלשון קנין. משא"כ כשתיקנו מעשה ידי' לו וכן אותן מלאכות שמחויבות [יש לטעות] בלשון קנין שהוא למ"י וכנ"ל ותיקנו לשון מקודשת. וכן בקטנה

(ח) שתבין כו'. בר"ן ז"ל כ' דגם בלשונות שסתמא אינה מבינה מ"מ אם אומרת שהבינה מהני. ועל פירכא מנא ידעה הוי מצי לשנוי' באמרה שהבינה ע"ש. ותמוה דהוי מקדש בלא עדים. וגם להיות אסורה מטעם שוי' נפשה כו' לא יהיה שייך כמו קדשתני בלא עדים כו'. אמנם לע"ד י"ל. דהא החילוק בין עדים להודאה אף דעדים ג"כ צריכין להעיד בפני ב"ד. וע"כ כיון שהיו ראוים מיד כשקדשה לבא לב"ד להעיד נגמר הקדושין אף שמתו אח"כ. א"כ הודאת בע"ד ג"כ היו יכולין לבא לב"ד ולהודות שהיה מועיל וע"כ החילוק דעדות מהני על אז שעת הק' ונאמנים למפרע. משא"כ הודאה לא יועיל רק מכאן ולהבא וגם משום בידו לקדשה נאמן רק מכאן ולהבא. א"כ שוב בשעת קדושין לא היה עדות אף שיבאו לב"ד ושוב אין כאן קדושין כלל

וא"כ כאן בספק אי מבינה נראה דכשהעדים שואלין אותה אחר הקדושין מיד מה דיבר אליך והיא משיבה שקדשני היה בירור גמור שמבינה ונתקדשה ושוב הוי כקידש בעדים והלכו למה"י או מתו. דראוי היה בשעת קדושין לברר והיה מהני בשעת הקדושין כנ"ל. וגם שלא שאלוה מקודשת. א"כ גם אח"כ שאין הוכחה דשמא הוגד לה אח"כ שזהו לשון קדושין. מ"מ שוב מהני הודאתה שהבינה למשוי נפשה חד"א כמו קדשתני בעדים והלכו למדה"י כיון דאם באמת הבינה היה אפשר לברר אז וחשיב בעדים כנ"ל ולענין נאמנית באמת אין נאמנת שהבינה במה שסתמא אין מבינה רק דהוי כאומרת קדשתני כנ"ל. ונגד המקדש משמע דמחזיקין סתמא שמבין כיון שעושה מעשה ומקדש וכמ"ש. ב"י ומפורש ברמ"א

אולם הגהות מרדכי] הובא ב"ש וסימן ל' ס"ק ט'] בעדים ס' קרוב לה כו' הוי מקדש בלי עדים ע"ש. דמשמע גם שהי' אפשר אז לברר למדוד בשעת קדושין רק אח"כ הלכו ע"ש. ויהיה ג"כ כנ"ל ויועיל הודאתה וממילא נהי דעדותן עכשיו אינו מועיל אבל שוב יהיה ספק דאי באמת היה קרוב לה היה אפשר אז לברר ושוב גם שנסתלק הבירור אח"כ הוי כהלכו למדה"י או מתו העדים מיד אחר הקדושין דמקודשת והגם דאפשר שהיה אז ס' שא"א לברר. אך א"כ לא היה צריך לפרש (הש"ס) [הב"ש] ס' קרוב וכו' בב' כ' עדים מכחישין יותר היה פשוט כנ"ל שהיה אפשר לברר כנ"ל

וטעמו נראה דהא לענין חצי דבר גרע כשהיה אפשר לראות ולא ראו רק מקצת כב' שערות כו' וא"כ כיון דחלות הספק למרדכי לא הוי קדושין כלל. ונראה משום דאין ק' לחצאין וכיון שהעדים ראו רק ספק יהיה ק' ספק שלא יתחייב מיתה וכה"ג ולא הוי ק' כלל דשיור בק' ג"כ לא מהני. א"כ אף שהיה אפשר להתברר אז אם קרוב לה מ"מ הא לא ראו רק ספק ולא מהני כלל. וא"כ גם בהנ"ל י"ל כן. מ"מ יש לחלק דהיו יכולין העדים לילך עם האשה לב"ד אחר הקדושין ויעידו והב"ד ישאלו אותה מה דיבר לך וכשתאמר שקדשה יהיה בירור כנ"ל. גם נראה דהפוסקים חולקין על המרדכי הנ"ל. שהרי ברמב"ם וש"ע וש"פ וברשב"א מפירש בס' קרוב כו' אף שעדים א"י הוי ספק ע"ש גם שבהג"א לא נמצא כלל לשון שהביא ב"ש כמ"ש דגול מרבבה. וע"כ כונת הב"ש על הגהת מיימוני ה' אישות ת' מהר"ם ע"ש. ושם מבואר כלשון שהביא ח"מ דהוי מקדש בלא עדים משום דמוקמינן בחזקת קני' ושוב אף שהיא יודעת האמת כיון דעדים לא יודעין אין כאן קדושין ע"ש

(ט') שתבין כו' בלשונות דברירא לן כו' בב"י מחלק בין לשון ה"א מקודשת כו' שפשוט לכל אינה נאמנת שלא הבינה ע"ש. וכן מפורש בתוס' רי"ד גם בהה"מ נראה כן. ונראה שאין מחלוקת כלל דלשונות דברירא לן מ"מ היינו שהוא בחזקת שברור לה ג"כ שבלשון שרגילה או שיודעין שמבינה לה"ק והוי כהוחזק שסוקלין כו'. דכל שאמרה שאין מבינה היה בחזקת מקודשת והוחזקה א"א. אין נאמנת אח"כ שלא הבינה. דהוי דבר שבערוה ואיתחזק דא"נ. אבל בלשונות שמסופקים מיד בשעת קדושין אם מבינה י"ל דנאמנת אח"כ דחזקת פנוי' מסייע. ובמשנה נדרים פ"ב סתם להחמיר ופירושן להקל ע"ש רא"ש וריטב"א דמפרשים דבס' נאמן לפרש ע"ש. ובגליל שאין מכירין כו' אין נאמנים ע"ש. וי"ל גם כאן

והח"מ כ' דגם בלשון שסתמא מבינה שוי' נפשה ח"ד שאם ק' אחר צריכה גט. ואינו מבואר אי כונתו כשקדשה א' אסורה לראשון משום שוי' נפשה ולמה לא נאמר עיני' נתנה בא' כמו טמאה. ואפשר כיון דלא מצינו הפקעה בזה דאין חשודה להפקיע א"ע בלי גט. נאמנת דשוי' אנפשה כו'. אף דמשעבדא לי' הוי כהנאת ת' עלי. אף דלא מהני הודאה בחב לאחרים אך גבי גרשני שלא בפניו אי לאו חזקה דא"א מעיזה משמע דאף שקבלה ק' מאחר אינה אסורה לא'. ויש לדחות ואפשר גם הח"מ כונתו בלשון צריכה גט גם מב' היינו כשמגרשה הראשון או מת לא לאסור לבעלה. ולא מצינו באומרת שמותרת לכל שיהיה חשוב שוי' נפשה כו' כשתקבל ק'. והוי כמו מפטור לפטור דקי"ל יכול לחזור וי"ל כונתו כשלא חזרה בה וקבלה ק' מאחר דהוי כמו אומר לא לוה ובאו עדים שכבר נעשה מהפטור חיוב א"י לחזור ע"ש וכן כאן שוב ראיתי בט"ז סי' קנ"ב כ' דלא שייך כה"ג שוי' נפשה ע"ש. גבי גרשתני. כיון שאומרת שמותרת ע"ש

שוב ראיתי בט"ז כאן כ' ג"כ כנ"ל בפי' דברירא לן ע"ש גם לענין שתוכל לחזור בה ע"ש

(י) היה מדבר עמה ע"ע קדושי' כו'. לכאורה דוקא שדיבר עמה שרוצה לקדשה לו אבל סתם שרוצה לקדשה לא עדיף מהא"מ ולא אמר לי דהוי ידים שא"מ. אולם ראיתי ברדב"ז סימן רצ"ה שהביא ד' מהרי"ן לב כנ"ל והוא דחה דבריו דגם שלא אמר לי מקודשת ואין דבריו ז"ל מובנים לי ע"ש. שכ' שלא דקדק יפה דהוי מ"ל ולטעמך בשתיקה אמאי כו'. וא"י מה שפיר מתפרש בשתיקה שדבר עמה מקודם ע"ע קדושי' לו. וכן מ"ש וטעמא דמלתא כיון שהיה מדבר עמה כו' סתם ולא אמר פלוני שלחני לקדש אותך אין לך ידים מוכיחות מאלו ע"ש. וא"י הא במפרש הא"מ בלא לי ונותן ג"כ שייך טעם זה שלא פלוני שלחני. אולם הוא רב גדול. ונראה לפרש טעמו. דבשלמא ה"א מקודשת אין במשמע לו יותר מלאחר ואף שלא הזכיר פלוני הוי אינו מוכיח אבל דיבר עמה ונתן אח"כ סתם. דעכ"פ נגד אחר שלא הזכיר לא יהיה חשוב דיבר עמה ואין כאן רמז קדושין שוב מוכיח שלעצמו קדשה דנגדו חשיב דיבר עמה. וממילא כשאומר אח"כ הא"מ בלא לי ג"כ מהני כיון שדיבר אף דלא שייך כנ"ל לא גרע משתיקה ואפשר דבשתיקה רי"ן לב מודה. ועדיין צ"ע

(יא) עמה הרמב"ם ז"ל כ' ורצתה וכ"מ ס"ל דוקא אמרה הן לא שתיקה. ע"ש ב"ש דשאר פוסקים לא ס"ל כן וי"ל דלא פליגי דבשדיך י"ל דהרמב"ם מודה. רק בלא שדיך דיש איסור לקדש בלא שידוכין ולמה נימא סתם לקדושין. וברצתה היינו שידוכין כמבואר לקמן בש"ע וכשהנתינה אח"כ לק' הוי כשדיך קודם הקדושין. אבל בשתיקה, לא חשיב שדיך רק בשעת קבלה דקודם אין שום ראיה, וזה הוא בשעת קדושין ואין כאן שידוכין כלל. דהא ל"א דלמא שוי' לאבוה שליח דלא חציף כו' וכן בלא שידוכין חציפות הוא ובפרט היכא דמסבלי והדר מקדשי י"ל דאף שדיבר עמה סבורה שנותן מסבלונות ואח"כ יקדשה וזה יהיה שדיך קבלת הסבלונות דהוי ריצוי להתקדש אח"כ לא שיתן מיד לקדושין בלא שדוכים כנ"ל

סימן כח

סעיף א המקדש בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו ונודע כו' מקודשת כו' ע"ש. הנה הרא"ש ז"ל ב"ק כ' וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא ואם קדש אשה כו' צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות יאוש קונה מדרבנן אבל מה"ת יאוש לא קני אבל עם שינוי רשות קני מדאורייתא ע"ש. ותמוה כמ"ש הפ' למה כ' בקדושין הטעם משום דיאוש קונה מדרבנן הא בל"ז הוי יאוש ושינוי (רשות] בקדושין. ועיין מהרש"ל ביש"ש שתמה על הרא"ש וגם על הטור שכ' ג"כ בח"מ אם קדש אשה צריכה גט בגניבה משום דסתם גניבה יאוש בעלים ומשום דמספקא אי יאוש