חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין קצה

ממ"נ. אבל אם' הראשון נתן שוה כסף בע"כ והשני נתן כסף בע"כ צריכה גט גם מהב'. ומטעם ס"ס אין להתיר במחלוקת הפ' (שאפשר לברר). אולם גוף הדין דמדמי ב"ש ומהרי"ט שוה כסף בע"כ לאיצטלית ודמיו. תמוה דשם דוקא באבד איצטליתו כמבואר במשנה ע"מ שתתן לי אצטליתי ונאבד וכן מפורש גטין ע"ה אביי ע"כ לא אמר רשב"ג בליתנייהו כו' וכן ברא"ש סוכה פ' ד' גבי ע"מ להחזיר ונאבד כו' וזה שייך באיצטלית מיוחד דכשנאבד ויקנה אחרת ג"כ לא יקוים אצטליתו. אמרינן שדמיהן ג"כ מהני ולענין זה לא קפיד איניש כשלא יהיה אפשר להחזיר גוף הדבר שלא יועיל נתינת דמיו וטוב לו דמיו שיוכל לקנות איצטלית שירצה אבל כשישנו לא מהני חזרת דמים כיון שיכול לקיים תנאו כמו שהתנה. א"כ ממילא בתנאי שיתן ק' זוז שיכול ליתן המעות ולמה יועיל נתינת שוה כסף. ואף אם היה לו מעות ונאבד הא יכול למכור ש"כ זה כיון ששוה ויתן מעות כיון שאינו מעות מיוחד, וגם באיצטלית שאינו מיוחד רק סתם שיתן איצטלית י"ל ג"כ דלא סגי בדמים דיוכל ליקח ולטרוח לקנות איצטלית ויקיים התנאי, כנ"ל. והגם די"ל דוקא באיצטליתו שאין בעה"ב עשוי למכור כליו אינו נראה דנהי דבמה שחייבה התורה כמו שומר יש חלוק דביש גוף החפץ א"י ליתן מעות וחמסן הוי. משא"כ בנאבד לא מחייב לטרוח ולקנות, וסגי בדמים שהלה יטרח ויקנה מ"מ זה ג"כ דא"א להחזיר את שלו וגם שיקנה אחר לא יהיה זה. אבל באפשר להציל מחויב כדמי דמיו ונ"מ חסר

וכן גבי פוסקין על הפירות כשיש לו מחויב ליתן לו פירות ולא סגי בחזרת דמים בע"כ כנ"ל. ואף בדבר שאינו חשוב כ' ר"ן ז"ל שם פ' מ"ש דכשיש בעין לא מהני חזרת דמים מהא דע"מ שתחזירי לי הנייר וחולק על בעה"ע ע"ש. הגם לע"ד אינו קושיא על בעה"ע דהנייר שכ' בו הגט רוצה שיהיה אצלו וחשיב אצלו דודאי לא יועיל שתתן לו נייר אחר וא"כ י"ל דוקא כה"ג לא מהני חזרת דמים שאין שומא לזה. משא"כ בחפץ אחר שאינו חשוב וא"כ אין הוכחה אפילו באיצטלית שהוא בעין. גם הרי"ף ורא"ש לא הביאו הך דמתקיף לה אביי וקשה למה הא נלמוד מזה דכשהוא בעין לא מהני לכ"ע חזרת דמים ומשמע דס"ל כמ"ש ולכך בגט אין נ"מ דקי"ל דלא כרשב"ג ובל"ז לא מהני חזרת דמים וללמוד בקדושין וכה"ג י"ל דבאמת מהני. אך אין ראיה כיון שבגט דמיירי בי' אין נ"מ השמיטו

ובחי' הר"ן ז"ל גטין סוף פ' מ"ש כ' אהא דע"מ שתתני ר' זוז ואמר מחולין לך ואסיק דאף לרשב"ג אינה מגורשת כ' דאע"ג דס"ל לרשב"ג דנתינת דמיו מהני דמ"מ הרי ציערה בנתינת דמים דרשב"ג נמי ס"ל דנהי דלהרוחה מכוין מ"מ לצעורי נמי קמכוין כו' אבל הכא שהתנה ואפשר לה לקיים התנאי אף שמחל לה אינה מגורשת שאפילו רשב"ג מודה שמתחלה לצעורי נמי מכוין ע"ש. וא"כ אין שום הוכחה מדפריך אביי על ר"ח כי אמר רשב"ג היכא דליתא כו' דאיתא כו' י"ל דוקא בגט דלזה מודה רשב"ג שלצעורה ג"כ כיון שכשיהיה אפשר לה לקיים בדוקא לא לסגי בדמיו כנ"ל. משא"כ בקדושין וממון וכה"ג י"ל גם באפשר ולא נאבד סגי בדמי איצטלית דמה לי הן כו' כיון דרק להרוחה מכוין. ומיושב לשון הש"ע ח"מ סי' רמ"א ס' ז' כשמתנה עם א' לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי החפץ משא"כ בתנאי בגטין עכ"ל והוא לשון ר' ירוחם. ולא פי' הרמ"א בנאבד החפץ. וראיתי שקצה"ח ונה"מ פי' בנאבד ולע"ד סתימת ר"י ורמ"א אינו כן. וכן הרא"ש פ"ק דקדושין שכ' גבי מתנה ע"מ להחזיר דסגי בדמים דדוקא בגט ע"ש. והגם שאחרונים הנ"ל פירשו משום שקדשה ואינו בעין הוי כנאבד לע"ד ליתא כיון שמבטלת בידי' ובגט שמכרה האיצטלית לא ברירא שיועיל דמיו לרשב"ג וא"כ מה פריך אביי לר"ח הא שפיר בע"מ שתחזירי הנייר בידה ליתנו לאחר ותסגי דאי הנייר לרשב"ג וע"כ דליתא כנ"ל אך בל"ז מקדושין אין ראיה מרא"ש הנ"ל דלא התנה כלום רק אומדנא והא כ' הרא"ש דאם לא יועיל עמ"ל דעתו גם, למתנה גמורה כיון שנותנן לקדש ע"ש. א"כ כ' שפיר דאף אם לא יהיה האומד על מתנה גמורה דאין רוצה להפסיד אבל עכ"פ על מנת להחזיר דמיו סגי שאינו מפסיד כלום ומ"מ פשט לשונו דאין חלוק רק בין גטין לקדושין ושאר דברים. גם שהוא בעין. גם הא הביא הר"ן פ' מ"ש דעת בע"ה לחלק בין איצטלית שהוא דבר חשוב אף בגט ע"ש. וא"כ עכ"פ לדידן בשאר דברים דל"ש לצעורה ודאי יש לחלק בין דבר חשוב לדברים הנמצאים לקנות דלא קפדי אינשי כלל וכמו דמחלק בש"ס לענין הנאה בנודר בין זביני חריפא לגרועי כו' א"כ כשנותן דמים בריוח הוי כמו גוף החפץ דהא כ' הרא"ש פ' הכונס דרשאי אדם ליקח שלא מדעתו שעורין וליתן חטין משום דזכות הוא ודאי ניחא ליה כנ"ל א"כ בתנאי דהרוחה שייך כנ"ל

וא"כ מ"ש הק' נתנאל פ"ק דקדושין [אות ו'] על הב"ח שהקשה בעמ"ל דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ותי' חזרת דמים ודחה דבריו דבהדיא בש"ס כשהוא בעין לא מהני ע"ש. ולע"ד אין זה בהדיא. ונ"מ רבתי בקדושין תנאי אם תחזיר דסותר והיה תנאי בטל והוי קדושין ולהנ"ל שיועיל חזרת דמים בקדושין דאין לצעורה הוי תנאי דאינו סותר. ושוב דמי לחליפין דע"כ אם כנ"ל דדמים הוי חזרה צ"ל דדמי לחליפין גם דמהני חזרת דמים. והוי ספק. אך נראה דבק' כיון דהתנאי אם תחזיר. ומה שמועיל חזרת דמים היינו דדמים כמו החפץ אבל בזה דתנאי דגוף הדבר סותר ובטל לא אמרינן דיועיל לדמיו ועי"ז יועיל התנאי

וקצת ראיה דא"כ גם בגט דאמרינן לצעורה מ"מ י"ל דדוקא כשיועיל התנאי והיינו אי ע"מ כאומר מעכשיו אבל באם דיהיה סותר ובטל שוב נימא דמודים דהכונה גם חזרת דמים כדי שיועיל דאל"ה יהיה בטל התנאי ומעשה קיים ולא יצערה כלל. וא"כ למסקנא דגטין דמשני ר"א דתנאי ומעשה בדבר א' ומשום דתנאי בטל א"כ שוב נימא כר"ח דדמים ג"כ מהני כנ"ל. ואין לומר דבאמת כן דא"כ היה לרי"ף ורא"ש וש"פ להביא דברי ר"ח דבתנאי דאם יהיה הדין כנ"ל דמהני דמים וע"כ דלא מהני אף שיהיה בטל. והטעם כמ"ש כיון דתנאי על גוף האיצטלית ובטל שוב דמים לא מהני כנ"ל, וא"כ גם בקדושין בתנאי דע"מ להחזיר כן כנ"ל אבל בשאר תנאי דע"מ שתתן שפיר י"ל דדמיו מהני גם באיתנהו כנ"ל

והש"ך ז"ל הביא שם ד' ר"א ששון ע"ש ומחלוקת ריב"ש ורא"ש משמע שם גם בעין מהני חזרת דמיו ע"ש. אך מה שהוציא מהרא"ש אין הוכחה כלל דגבי קדושין שנותנו לקדש האומדנא שיועיל דמיו כמ"ש. גם משור זה קדוש ע"מ שכ' דהחזיר דמיו מהני. הוא משום דהקדיש והוי כנאבד. וצ"ל דס"ל לר"א ששון כמ"ש דמאבד בידים הוי כאיתנהו כנ"ל. והש"ך נראה שמסכים. גם מה שדחה מ"ש על הריב"ש היה להתנות בפי' חזרת דמים משום דלא יוכל לזכות ע"י אחר דאינו זכות ע"ש. אינו מובן הא בידו אם ירצה יתן דמיו ואי לא לא ואינו ענין למכר ומה חילוק בין חזרת החפץ או דמיו. ועוד יכול להתנות או חפץ או דמיו. גם כ' שם דע"מ שיחזור דמיו הוי ג"כ תנאי ומעשה בדבר א' ודלא כב"ח הנ"ל ע"ש. ג"כ א"י למה

ולע"ד הטעם כנ"ל אי היה בטל ע"מ שתחזירהו לא היה שייך מ"ל הוא מ"ל דמיו כנ"ל. ומ"מ אפשר בלשון שהזכיר הש"ס הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי אם היה הפי' חזרת דמיו אין זה מתנה רק כמכר. ואם התנאי אם שהוא כשיחזיר לו דמי החפץ יהיה אז מתנה אינו מתנה וסותר ויש לדחות. אך באמת הרא"ש ותוס' לא הזכירו הך דתנאי ומעשה בדבר א' רק על אתרוג וגט דלא מהני חזרת דמים כנ"ל

אמנם בת"ה סי' שי"א כ' מפורש שכ' נראה לדמות כו' היכא דמכווני להרוחה דקבלת דמים כמו החפץ עצמו. וא"ת הא אמרינן התם ה"ז גיטך כו' דאיתא בעינא מי אמר כו דאפילו לרשב"ג היכא דאיתא לחפץ לא מקיים תנאי' בדמיו כו' ותדע דהרא"ש סוף ע"ז גבי הבעלי בטלה זה כו' דשכירות הוי רק כסף ולא גוף החפץ ולמה לא הביא מש"ס הנ"ל דאף כו' כיון דכונת הפועל רק להרוחה ע"ש אלא ע"כ כל היכא דאיתא לחפץ בעיני' צריך ליתן לו ולא דמיו אפילו היכא דלא מכוין רק להרוחה כו' ע"ש. ונראה דמה שצריך הך ותדע הוא משום דמגמ' אין ראיה כמ"ש, לעיל בשם הר"ן דבגט גם לרשב"ג שאני כו'. ולכך הוכיח מהרא"ש. ור"א ששון לא ראה ד' ת"ה דס"ל אליבא דהרא"ש כנ"ל. וע"כ דס"ל לת"ה דמ"ש הרא"ש גבי קדושין הוא משום האומדנא כמ"ש עיין מ"ש בסוף ומסיק ת"ה בסוף שם דמצד הוכחה כשמתנה על החפץ והחפץ בעין א"א שיתן דמיו שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו אם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה כך וכך אלא ע"כ שהיה החפץ חביב