חידושי הרי"ם אבן העזר קידושין קצ

והנה עדיין אינו אובן דזה שפיר כשמקנה לו מטבע בעין כו'. אבל לענין נעשה חליפין שנותן לו המטבע שיקנה חפץ אחר מה ראיה יש שזה מקפיד דוקא מחמת הצורה נימא ג"כ דנוטלו מחמת שויו דבשלמא לחד תירוץ תוס' שם דמה שמטבע חשיב כלי הוא משום שיוצאה בהוצאה א"ש דענין שהוא חשיב כלי הוא רק מחמת הצורה וכיון דעבידא דבטלי לא מהני ואינו מועיל דאי דעתו רק על הכסף שוב לאו כלי הוא. אבל התוס' דחו שם והעלו דגם אסימון הוי כלי שראוי לתלותו בצואר בתו. וא"כ נהי דאי הוי ידעינן דדעתיה אצורתא היה שפיר כמ"ש רש"י דחשיב דבר שאינו מסוים או דבר שאין בו ממש כמ"ש הנ"י. אבל זה גופא מנין לנו דדעתי' אצורתא הא אין ראיה שמקפיד במטבע זו דוקא כיון שנותן לו המטבע וע"כ דאף שנותן המטבע מיד ליד אמרינן בסתם מטבע דעתי' אצורתא וא"כ גם בקרקע וקדושין נימא דדעתיה אצורתא. ורש"י ז"ל פירש שם (דף מה ע"ב) משום דדעתיה אצורתא, כו' דעתו של מקנה החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבו שאין המטבע חשוב אלא ע"י הצורה כו' ועבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת כו' והוי כאינו מסוים וממעטינן מנעל כו'. וא"כ למסקנא דאינו נקנה ג"כ וע"כ משום דהוי דבר שאין בו ממש כנ"י הנ"ל. ואעפ"כ ע"כ בהא דאינו נעשה הוא משום דאף שמקבל המטבע מיד מ"מ דעתיה אצורתא. דהא אם לא היה דעתיה אצורה היה שפיר נקרא דבר המסוים דאל"כ לא היה צריך לומר בהא דאינו נעשה חליפין דדעתיה אצורה רק דהוי דבר שאינו מסוים וע"כ כנ"ל. וא"כ שוב למסקנא גם בענין קרקע וקדושין שייך דדעתיה אצורתא אף שמקבלו מיד ושוב אינו נקנה משום דהוי דבר שאין בו ממש. ובקרקע לא קשה דכיון שפוסק דמים מקודם שמוכר בכך וכך כמ"ש רי"ף שם פ' הזהב א"כ מורה זה שאין דעתו אגוף המטבע רק בתורת שוויו שרוצה בתשלומי הקרקע ולכך כשנותן אחר כך הכסף בתורת תשלומין לא אמרינן דעתו אצורתא כו' משא"כ חליפין שאינו פוסק מקודם דמיו כמ"ש הרי"ף ז"ל החילוק כן אך בקדושין דג"כ אינו פוסק מקודם רק שמקדשה במטבע ונותן לה אין הוכחה שאין דעתה אצורתא כנ"ל, וכיון דמסתמא דעתו אצורה לא יועיל כנ"ל

אמנם הטעם פשוט כמ"ש תוס' (ב"מ מ"ו) דבסתם אינו בתורת חליפין רק בתורת שוה דמים ורק כשמפרש בתורת חליפין אז אמרינן שדעתו על גוף הדבר שלא בתורת שוויו דענין חליפין הוא כן שזה רוצה בגוף דבר זה וזה בחפץ השני דמה"ט אין אונאה. וכן מהני פחות משוה פרוטה. ומה"ט מורה קנין חליפין שדעתו אצורתא דאותו קפידא שחפץ במטבע זו דוקא מורה שרוצה דוקא בצורה זו שבמטבע שבל"ז אין חילוק בין זו לאחרת אם בתורת שווי הדמים ולכך לא מהני אף אם יפרש שאין דעתו אצורתא כיון דגוף הקנין מורה להיפוך כיון שמפרש בחליפין אין קנין זה יכול לקנות דהקנין שיקנה מטבע זו שמורה על הצורה הוי דבר שאין בו ממש. משא"כ בסתם שנותן מטבע כל שאינו מפרש בחליפין הוא בתורת דמי שווי המקח כדרך המוכר חפץ שרוצה לקבל דמיו כדברי תוס' (ב"מ דף מו) ד"ה ש"מ דגם לגרע כח הקנין אמרינן מן הסתם בתורת דמים ודוקא מפרש בתורת חליפין או עמ"ל כדרך חליפין כו' ע"ש וכן משמע לשון הרי"ף ריש הזהב ע"ש ולכך אף שרוצה מטבע בעין היינו משום שרוצה באותו השווי שיוכל להוציאן אבל רק בתורת שווי החפץ. ושפיר מהני בקנין קרקע וקדושין בסתם אף שאינו פוסק דמים מקודם. וזה מוכרח דא"כ בקדושין כשמקדשה בחפץ למאי דקי"ל דאינה מתקדשת בחליפין ועיקר החילוק, הוא דכשמקדשה בחליפין היינו שהיא רוצית בחפץ זה והוא בקנין האשה זה לא מהני ודוקא בתורת דמי כשאר שווי המקח שמתקדשת בעד הדמים לא בתורת שרוצית בחפץ זה דוקא. וא"כ בכל קדושין בשוה כסף בסתם כיון דלא צריך שומא מנין לנו שדעתה בתורת דמים כיון שנותן לה החפץ מיד שמא מתקדשת בשביל שרוצית בגוף החפץ שלא בתורת דמים ובתורת חליפין כיון שאומר סתם שתתקדש בחפץ זה. וע"כ דבסתם כל שאינו מפרש בתורת חליפין לא אמרינן כלל שיהיה דעתם בתורת חליפין רק בתורת שווי דמים כנ"ל

וכן מבואר לשון רש"י (קדושין דף ג ע"ב) הילכך בטל כו' ואפילו ש"פ אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב בלשון קיחה או קנין או קדושין כו' ע"ש מבואר שהחילוק שלשון תליפין מורה על קנין שחפץ בגוף הדבר כנ"ל משא"כ סתם קנין כו' וממילא גם במטבע כן שכמו שבחפץ אנו אומרים בסתם בקדושין ע"כ שאין הכונה רק בתורת דמים מכש"כ במטבע דבסתם בתורת דמים ושווי כנ"ל. אף למ"ד פ' שבועות הדיינין דמטבע הוי מטבע דוקא ולא שוה. היינו שהקפידא שיוכל להוציאן אבל לא מטבע זו דוקא ע"ש

אמנם עדיין קשיא לי דבפרוטה של נחושת איך מקודשת הא בלא השווי שמחמת טיבועו אינו שוה פרוטה רק מחמת טיבועו של הצורה וא"כ בשלמא בקנין חליפין אי לא דעתי' אצורה היה מהני דהא קונה אף שאינו ש"פ משא"כ בקדושין הא כיון דפחות מש"פ לא מהני א"כ בפרוטה ע"כ דעתה על הצורה ג"כ דאותו השווי שמחמת הצורה הוי דבר שאין בו ממש ואינו נקנה איך תהיה מקודשת. ואף שאם תקנה גוף הנחושת ממילא יהיה לה השווי שמחמת הצורה ג"כ מ"מ לא מהני דהא הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ג הוכיח דבקרקע מקודשת מהא דקידש בעיר כו' אף שיש תלוש ומחובר והוכיח מהא דמלוה ופרוטה דמקודשת רק משום דדעתה אפרוטה לחוד אבל אם היה דעתה אתרווייהו אמלוה ופרוטה לא היה מהני וכן בתלוש ומחובר שדעתה על שתיהן וכיון דבקרקע אינו נקרא נתינה ולא מהני ע"ש דאף שאם דעתה על התלוש יהי' ממילא גם המחובר שלה מ"מ לא מהני כנ"ל. וא"כ גם במטבע פרוטה כיון דע"כ דעתה על השווי שמחמת הצורה ג"כ דבל"ז אינו שוה פרוטה. והשווי שמחמת הצורה דבר שאין בו ממש ממילא לא יועיל כנ"ל

והנה לכאורה למה לי' להנ"י לחלק בין תורת כסף לחליפין הא בל"ז נהי דהוי כשטרות שאין גופן ממון מ"מ לא גרע משטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו דהא גזירת המלך שמי שיש לו כסף צורה זו שוה כך. ושטר כזה נקנה במסירה לחוד אף שאינו נקנה בחליפין כמבואר בח"מ סי' ס"ו. וא"כ שפיר אף דאין מטבע נקנה בחליפין מ"מ כשנותן המטבע נקנה, אך ע"כ סבר דגרע דהא קי"ל השף מטבע של חבירו פטור אף דשורף שטרותיו חייב כמבואר בטור וש"ע סי' שפ"ו לתוס' והרבה פוסקים. וכן להפ' דשטרות נקנין בחליפין ע"ש מ"מ מטבע אינו נקנה. וע"כ כמבואר בב"י וש"ע סי' ס"ו בחותם מהמלך לגבות הכנסת כפר א' כו' שכ' שאינו נקנה בשום קנין כיון שאינו חוב על המלך רק רשות וזכות ע"ש וכן מחמת הצורה זכות זה הוא ממילא מי שיש לו צורה זו אבל אינו דבר הנקנה בקנין כמו דירת בית ואייר חצירו וכן כללם בש"ע סי' ר"ג מטבע כו' ודירת בית ע"ש. ולכך הוצרך הנ"י לחילוק הנ"ל. וממילא קשה בפרוטה וכן שאר מעות מטבע של נייר וכה"ג שאין גוף הדבר שוה פרוטה רק מהצורה שבו כנ"ל

ובפרט למ"ש תוס' (קדושין דף נב ע"ב) גבי מקדש בחלקו דאינה מקודשת משום, דמשלחן גבוה קא זכי ואף שיש לה הנאה השוה פרוטה שתוכל לאכלו מ"מ כיון שאין הנאה מממון שלו רק שנותן לה שתהנה משלחן גבוה לא מהני דמקדשה במה שאינו שלו ואינו דומה לעושה כפועל ודיבור לשלטון דההנאה משלו ע"ש וממילא גם השווי שמחמת הצורה כיון שאינו נקנה אף שיהיה לה זכות זה שמחמת גזירת המלך ממילא לא יועיל כמו מקדש בחלקו הנ"ל. שההנאה שיהיה שוה פרוטה שהוא מחמת שווי של הצורה לא יהיה לה בתורת של המקדש מאחר שאינו נקנה רק מגזירת המלך שכשיש לו צורה כזו כו' יהיה שוה כך

אמנם נראה הטעם דאף דהצורה הוי דבר שאין בו ממש והשף מטבע של חבירו פטור מ"מ חזינן כשמזיקו כל המטבע צריך לשלם הכל גם השווי שמחמת הצורה ואף למאן דפטר שורף שטרותיו של חבירו. ולא אמרינן שעל אותו השווי שמחמת האורה יהיה כשורף שטרות. ולא יהיה חייב לשלם רק גוף המתכות. וכן לדידן בשומרין דאימעוט שטרות אם כן במטבע לא יהיה חייב באחריות רק על שווי גוף הדבר דעל השווי שמחמת טבעו הוי כשטרות שאינו חייב באחריות. ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן

ועוד קשה לענין שבועה דאמר ריש פ' שבועת הדיינים דבעי כפירה טענה ב' כסף מקרא דכסף או כלים כו' אף כסף ב' ומטבע הפחותה שבתורה היה מעה כסף ולכך צריך ב' מעין כו' ותוס' שם (דף מ) ד"ה בטענו בדינר כתב להדיא דמסתמא שוה פרוטה הטיבוע של ב' מעין ע"ש וא"כ כיון דשטרות אימעוטי מדין שבועה א"כ חשרה לה טענה משתי כסף דאיתי השווי מב'