חידושי הרי"ם חושן משפט חלק ב צח

אין לימוד דש"כ ככסף. והא באמת דינו ככסף. א"כ מה שגובה מלוה מדעתו הוי ככסף אבל מה שיתן לו בע"כ אין לנו שיהי' ככסף כלל. וא"כ ממילא יוכל המלוה לברור איזה שדה שירצה כנ"ל שהוא ככסף ואף עידית מדינא ולמ"ש לעיל י"ל אבל לפי דברי הפ' קשה. ונהי דעל עידית שייך התקנה שלא יקפוץ כו' אבל בינונית וזבורית למה לא יוכל לברור כנ"ל. וי"ל הטעם כמ"ש תוס' פ' מי שהי' נשוי דלכך אי אית זוזי ללוקח מצי מסלק לי' משום דמעלה בדמים ואומר לדידי שוה לי הרבה יותר. וכיון שאין הפסד למלוה יכיל להעלות ע"ש. א"כ גם כאן כשבורר הלוה ונותן לו שדה דשוב אין הפסד למלוה יכול שוב להעלות בדמים שדות האחרות כמה שירצה ויאמר לדידי שוה כנ"ל. וממילא יכול לסלקו באיזה שירצה

אמנם נראה לע"ד הטעם די"ל לדידי שוה כו'. משום דקי"ל (סי' רכ"ז) אף שיש אונאה ובטול מקח מ"מ כשיודע דשוה רק מחצה וכה"ג וקונה אין דין אונאה ומבואר ברש"י פ' הזהב דאינו מטעם מתנה המותר רק דנתפס המקח על כל שהתנה ליתן אף הרבה יותר משויו כיון שידע ואף שלא שילם מחויב לשלם כל מה שפסק. והטעם דהא בחליפין אין אונאה מה"ט דכשרוצה בחפץ זה לפעמים שוה אצל אדם הרבה רק התורה אמרה אונאה. ובטול כו' אבל כשיודע כו' כנ"ל. וא"כ שייך שפיר לדידי שוה לי הרבה יותר משויו כמו קונה אחר שהי' יודע שאינו שוה והי' פוסק יותר דנתפס בכל הדמים. אמנם זה דוקא כשרוצה החפץ או השדה שייך שוה לי כו'. משא"כ כשרוצה למכור כיוקרא דלקמי' א"כ כשאינו רוצה מטעם שחפץ בו רק לשיוי למכור לא מצי אמר כלל לדידי שוה יותר. וא"כ אסור להונות מדין אונאה גם בקרקע וצריך ליתנו למלוה בשוי' דעכשיו דהא צריך לשלם לו עתה ואינו שוה יותר מזולא כ"נ לע"ד

ומיושב גם עידית להראב"ד דס"ל דלא מצד תקנה דלמאי דקי"ל כעולא דבע"ח בזבורית מה"ת לא ס"ל תקנה דאקפוץ כו'. וא"כ קשה דיקח עידית שיהי' ככסף דדיני' בזוזי. וע"כ דגם בזה הטעם משום לדידי שוה כנ"ל. וא"כ כשרוצה ליתנו כיוקרא כו' צריך ליתן כדהשתא כנ"ל וא"ש

(ד) תן לי זבורית טפי פורתא שומעין לו כו' כזולא דהשתא. משמע דס"ל דגם רמ"ה ס"ל בבינונית יכול לוה לברור ומ"מ זבורית יכול מלוה לכופו שיתן וכן משמעות הטור ואינו מובן למה וי"ל די"ל א"א בתקנ"ח ודינו בזבורית כנ"ל. אך יש לדחות כיון דיליף מיוציא העבוט כו' אטו דוקא הגרוע הא הברירה בידו ליתן הטוב או גרוע א"כ גם שיאמר א"א כו' מ"מ מה"ת ג"כ יכול ליתן בינונית דוקא. ולמ"ש לעיל י"ל כיון דילפינן כמו שדרך בסתם להוציא הגרוע למשכון ממילא שיעבוד התורה בסתם בשעת הלואה ג"כ זבורית בתורת ערבות. ושוב בתורת שיעבוד גבי מקודם אותה הקרקע המשועבדת לו וא"י ליתן לו בינונית שלא נשתעבדו בע"כ. דבתורת פרעון דינו בזוזי. אך אחר שתקנו בינונית שוב ע"ז סמך וי"ל דמה"ת שוב בבינונית. אך עיקר דס"ל דשייך הורעת כחו גם בזה וכמו שתקנו בינונית משום נ"ד כן הי' התקנה באם ירצה זבורי' יקח. עוד י"ל כמ"ש לעיל דהא דינו בזוזי ויכול מלוה לומר לדידי זה כזוזי. רק דיכול לוה לומר לדידי שוה לי והיינו לעצמו. וא"כ בברירת בינונית מאמינים לו שחביבה לעצמו אבל כשרוצה מלוה זבורית והוא כמ"ש רש"י ז"ל שיש למלוה שדה סמוך לו וכה"ג א"כ יכול לומר שוה לי כזוזי ולוה א"י לומר ששוה לו יותר לעצמו דהא בינונית ודאי טובים יותר וע"כ משקר רק רוצה לדחוק למלוה ע"י שרוצה ושוב ע"כ צריך ליתנה לו כמו זוזי כנ"ל

(ה) וי"א דאין כופין אלא אם כו' כיוקרא דלקמי' כו', קשה להרא"ש דאין הפי' בש"ס שקול כיוקרא שיכול לומר כן דהא יכול לומר שקול כמה פעמים כשוי' רק כשאומר שקול כיוקרא צריך ליתן כזולא. וא"כ למה לא נקיט אף כמה וכמה יותר משויו. ודוחק דנקיט לרבותא וכן בש"ע למה נקיט כיוקרא. ונראה לענ"ד דדוקא נקיט דקי"ל (סי' ר"ו) בהא דכשאמכרנה אמכרנה לך ואחר כך מכרה ביותר משויו לא נכלל בקנין דזוזי אנסי' ולא חשוב כלל שרוצה למכור דגם דבר שאינו רוצה למכור אם נותנים לו הרבה מוכר ע"ש. א"כ גם כאן דוקא כשרוצה כיוקרא דלקמי' חשוב שרוצה למכור ושוב צריך ליתן לו כהשתא משא"כ ביותר משויו חשוב שחביבה ורוצה לעצמו רק אנוס כנ"ל. וא"צ ליתנה למלוה כזולא כנ"ל

סעיף (ו) עידית בציר פורתא כו'. סמ"ע ובטור מסיק דמסתבר כהאומרים כו' גילה דעתו כו' דצריך ליתן לו כיוקרא דלקמי' ע"ש בטור ולענ"ד תמוה דרמ"ה לטעמי' הובא נ"י פ"ק דב"ק דמה"ת בע"ח בעידית דקי"ל כר"פ ור"ה דמטלטלין הכל מיטב וא"כ אדרבא ילפי' מיוציא העבוט דבעידי' ול"ל דעולא רק מתקנ"ח שלא יקפוץ וילונו כו' ולכך בהי' לו עידית ומכרה לא שייך וגבי מבינונית שהם אצלו עידית ע"ש. ומה"ט שפיר ס"ל דאם גילה דעתו דחפץ ליתן ביוקר ורוצה למכרן לא תקנו דל"ש שיקפוץ וילונו כו' דכשרוצה לעצמו לא יוכל ליקחם אבל הטור דס"ל כעולא דד"ת בזבורית אין טעם לזה. ונראה או דמספקא לי' דהא הרי"ף והרא"ש גטין ר"פ הנזקין כ' ברייתא דר"ש טעמא דקרא שלא יקפוץ כו' ובס' ק"נ על הרא"ש כתב שט"ס מ"מ אמרה תורה דהא ד"ת בזבורית ויש להפליא שבדורות אלו יאמר כשעולה על רוחו שט"ס ברי"ף ורא"ש א"כ לא נדע שום דין. גם פשט משמעות הגמ' מובן כגרסת הרי"ף ורא"ש ע"ש. ואישתמיט לי' ד' הירושלמי הובא בפי' דפליגי תנאי ר' סימאי והאיש זה שליח ב"ד שאם מלוה נכנס מוציא היפה ולוה מוציא הגרוע ושליח ב"ד נכנס ומוציא את הבינונית ר' ישמעאל אומר ד"ת שיכנס המלוה דכ' והאיש א"א נושה כו' יוציא א"א העבוט החוצה ע"כ משכנו קרקעו ילמד ממשכונו מה משכונו בבינונית אף קרקעו בבינונית כו'. ובקה"ע כתב שט"ס מלוה נכנס רק צ"ל לוה נכנס ע"ש וילמד קרקעו קאי לר' סימאי ודף הקדום כתב בעצמו דס"ל ב"ח בעידית מד' מלוה נכנס ע"ש שסותר א"ע. ובאמת י"ל הגירסא מלוה נכנס והיינו כמ"ש ר"ת (הובא ברא"ש ב"מ דקי"ג) דוקא שלוקחו למשכון שאינו רוצה לגבות עתה בתורת פרעון אבל לפרעון כו' א"כ חשוב שהמלוה נכנס דצריך להוציא לו מה שהמלוה מרוצה דאם לא יתרצה במשכון זה יגבה בתורת פרעון והיינו דמייתי כל הפסוק א"א נושה כו' העבוט כו'. היינו דדוקא למשכון. וממילא הוא מדעת המלוה. או י"ל דדייק מקרא נושה כו' דהוא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה מלוה נכנס ובורר משכון שירצה כמבואר בטור וש"ע ס' צ"ז. ואמר ממילא ילמוד קרקעו ממשכונו כו' דשיעבוד הקרקע נעשה בשעת הלואה ושפיר בסתם כמו שמלוה רוצה שעל סמך זה מלוה ושוב אח"כ שפיר גבי מעידית מה"ת שכבר נשתעבדו כנ"ל. ולמ"ש י"ל שפיר החילוק בין שקנה אחר הלואה דכיון שכבר חייב לו משתעבדי כשקנה רק זבורית כמו משכון אחר הלואה. והיו מיושבים ד' רמב"ם ז"ל דמפרש מר א"ל דעולא דיליף מוהאיש בזבורית ומר ל"ל כנ"ל דמחלק בין משכון בשעת הלואה וכיון דמה"ת דינו בעידית רק שלא יקפוץ כו' ממילא כשהן כבינונית דעלמא גובה דלא שייך הטעם דעידית כאלו מוצא לקנות. וממילא נכסים שקנה אח"כ שפיר כיון דמה"ת